deot-77-PHOTOS

וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ–שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה–לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ–וְלַחַיָּה, אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ: 

בחיבורו המפורסם "האתוס הפרוטסטנטי ורוח הקפיטליזם" ממחיש מקס וובר כיצד תואמת המנטליות העומדת בבסיס השיטה הכלכלית הקפיטליסטית את האידאולוגיה של הרפורמציה הפרוטסטנטית.

בבסיסו של "אתוס העבודה הפרוטסטנטי" עפ"י וובר, עומדת התפיסה לפיה הצלחה בעיסוקו של אדם הינה ביטוי להיותו בחיר האל ולכך שאלוהים שבע רצון ממעשיו. מכאן נגזרה הפיכתה של העבודה לערך בפני עצמו ולא רק ככלי לסיפוק צרכי הקיום. והאידיאולוגיה, העומדת בבסיס הקפיטליזם, של צבירת הון לא לשם שימוש אלא לשם השקעתו מחדש בצבירת הון נוסף. זאת אומרת, אותה נטייה פנימית לעבוד למען הרווח כמשהו בעל ערך מוסרי.

בפרשת השבוע אנחנו פוגשים את מצוות השמיטה והיובל. מצוות השמיטה עוסקת בעזיבתו של אדם את אחיזתו בנכסיו החומריים בכל שנה שביעית. במילים אחרות – הפקרת בעלות. כאשר פעם בחמישים שנה, בשנת היובל, אף מאבד אדם את נכסיו לחלוטין והם חוזרים לבעליהם המקוריים.

בהקדמה לספרו "שבת הארץ" כותב הרב קוק על שנת השמיטה ש:"אין חילול קודש של קפדנות רכוש פרטי בכל תוצאות יבולה של שנה זו, וחמדת העושר המתגרה על ידי המסחר משתכחת. "לאכלה – ולא לסחורה"."

רוצה לומר, בדיוק הפוך מאתוס העבודה הפרוטסטנטי: העבודה כשלעצמה איננה ערך, היא כלי למימוש צורך – האכילה.

וממאי נפשך, אם בכל שבע שנים אתה מצווה להפקיר את רכושך ובכל חמישים שנה אתה מאבד אותו מעשית, אין הגיון בצבירה רכוש רק לשם צבירתו והשקעתו בצבירה נוספת כפי שמעודדת השיטה הקפיטליסטית.

בחברה בת זמננו לומר על מישהו שהוא "איש עבודה" זוהי בערך המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת. אנחנו עובדים שעות רבות לא בהכרח בגלל שזה מה שאנו זקוקים לשם פרנסתנו, אלא משום שזה נתפס כערך. אדם שעסוק מבוקר עד ערב בעבודה נתפס כאדם רציני, מוצלח. מושא לחיקוי. להיות מובטל זוהי בראש ובראשונה מצוקה מצפונית, מקור לרגשות אשם ובושה כתוצאה מכך שאדם לא ממלא את תפקידו ויעודו בחברה, יותר מכל מצוקה כלכלית אובייקטיבית שנגרמת כתוצאה מכך.

כאשר אני מדבר על אתוס העבודה הפרוטסטנטי של וובר עם הסטודנטים שלי אני נוהג לשאול אותם שאלה פשוטה: איזה סכום לדעתכם אתם צריכים להרוויח בחודש כדי לחיות חיים נוחים, ברווחה, תוך סיפק צורכיכם ללא דאגות כלכליות? הם זורקים מספרים שונים. ואז אני שואל: ונניח שתמצאו עבודה שבה תרוויחו בדיוק את הסכום הזה ואז יציעו לכם להרוויח יותר בתמורה לעבודה מאומצת ורבה יותר – האם תסרבו? כמובן שאף אחד לא אומר שכן.

בלי שרובנו המוחלט נשים לב, אמצנו למעשה רעיון נוצרי כערך עליון. רעיון שעומד בניגוד מוחלט לתפיסה היהודית.

עבודה וקריירה הם כיום ביטוי למה שפעם נקרא "בחירת האל" והיום מוכר בשם "הגשמה עצמית". הזהות והערך עצמי שלנו נגזרים בראש ובראשונה ממעמדנו המקצועי ורק הרבה לאחר מכן מהזהות המשפחתית והקהילתית שלנו.

יבוא ויאמר מי שיאמר, ובצדק יאמר, שזהו כורח של החיים בעידן הגלובלי.

בסדר גמור כורח, אבל למה ערך? האם עבודה מאומצת וצבירת הון באמת מובילים אותנו לתחושה של מימוש יעודנו בחיים? האם הם גורמים לנו סיפוק אמתי מהיותנו מי שאנחנו (בשונה מהסיפוק הרגעי שאנו חשים כאשר אנו צוברים וצורכים כסף ורכוש חומרי)? האם הם הופכים אותנו למאושרים יותר?

הנתונים שמראים על עלייה עקבית בשיעור הלוקים בתסמינים של הפרעות נפשיות, ובראשם חרדה ודיכאון, בחברה המערבית, ומחוצה לה ככל שההשפעה של תהליכי הגלובליזציה גוברת, מעידים כנראה שלא.

או כפי שתיאר זאת נפלא וובר כבר בראשית המאה הקודמת:

"מומחים ללא רוח, תאוותנים ללא לב. והאינות הזו מדמיינת שהיא הגיעה לרמה תרבותית שלא הייתה כדוגמתה".

שבת שלום.

יום שישי את יודעת
דיבורים גבוהים, מעשים קטנים