צילום: הדר אלפסי

צילום: הדר אלפסי

אני פותח כאן בסדרת פוסטים (שלושה ליתר דיוק) לציון מקבץ תאריכים היסטוריים שחודש מאי 2017 מזמן לנו.

הראשון, כיאה לפרסומו ביום ירושלים, יציין חמישים שנה לשחרור העיר. אני אתמקד בפוסט הזה בירושלים בלבד ולא בהשלכות הכלליות של תוצאות מלחמת ששת הימים, להם אקדיש פוסט נפרד בסדרה.

אני מודה שקשה לי לכתוב על ירושלים ממקום אובייקטיבי. זוהי אהבת חיי. אני אוהב כל פינה בה. כל קימור ותילול. היא משכרת אותי. מפעימה את לבי. ריחה מסמם אותי ויופייה מהמם אותי.

יחד עם זאת, כן חשוב לי ואנסה לעשות זאת ככל יכולתי, להתייחס למקום של ירושלים במציאות כיום מנקודת מבט מפוכחת.

מהי ציונות?

שש מילים: בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל.

למה העם היהודי צריך בית לאומי? כי זו הדרך היחידה שלו לשרוד כקולקטיב בעל תודעה משותפת.

למה בארץ-ישראל? כי זה המקום היחיד בעולם שבו אפשר לקיים את היהדות כלאום ולא רק כדת.

וארץ-ישראל זה בראש ובראשונה ירושלים. "ותחזינה עיננו בשובך לציון" התפללו יהודים במשך אלפיים שנה. לציון. לא לדירת שלושה חדרים במודיעין או פנטהאוז בהוד השרון.

מי שמתכחש, או אפילו נשאר אדיש, לקשר בין העם היהודי לבין ירושלים לא יכול לראות עצמו כציוני. לא סתם בחרה התנועה הלאומית היהודית באחד משמותיה של ירושלים לשמה. לב ליבו של הקשר בין העם היהודי לבין ארץ-ישראל הוא הקשר לירושלים.

ירושלים היא המקום היחיד בעולם שבו, מלבד תשע-עשרה השנים שבין 1948 ל-1967, היה רצף חיים יהודי מתקופת דוד המלך ועד ימינו. אנחנו לא כבשנו את ירושלים. אנחנו שחררנו אותה.

ולכן החטא הקדמון הוא כריכתה של ירושלים עם שאר השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. עליהם אפשר לדון ולחלוק. אבל לא על ירושלים.

וכאשר אני מדבר על ירושלים אני מדבר קודם כל על העיר העתיקה. הכותל והר הבית. אליהם אפשר להוסיף את השכונות מחוץ לחומות בהן יש רוב יהודי מובהק (החל מרחביה וקטמון הסמוכות וכלה בגילה מדרום ורמות ופסגת-זאב מצפון).

הניסיון הכושל לספח לירושלים את הכפרים הערביים ומחנות הפליטים ממזרחה פגם בקונצנזוס סביב העיר. צור באהר, שועפאט ועיסאוויה אינם ירושלים. הרצון לבלוע אותם לתוך העיר הסב נזק ללגיטימיות שאמורה להיות מובנת מאליה של הריבונות היהודית בירושלים.

ירושלים המוניציפלית איננה מאוחדת. מזרח ומערב העיר הן שתי ערים נפרדות. חייתי את מרבית חיי בירושלים ואפשר כנראה לספור על יד אחת את מספר הפעמים בהן הייתי במזרח העיר.

למרות שתושבי מזרח ירושלים אוחזים באזרחות ישראלית, הם פלסטיניים לכל דבר ועניין. הריבונות הישראלית בחלק גדול מאזורי מזרח העיר היא מבחינה מעשית כמו הריבונות הישראלית בשכם, רמאללה או ג'נין. זאת אומרת, לא קיימת. החוק הישראלי לא נאכף שם, יהודים לא יכולים להיכנס לשם וסממני הריבונות הרשמיים הם של הרשות הפלסטינית במקרה "הטוב" ושל החמאס במקרים רבים אחרים.

כל אותם אלו שמדברים גבוהה גבוהה על שלמות ירושלים, אני בספק גדול מאוד אם מכירים את המציאות במה שהם קוראים לו "ירושלים". למעשה הדיבורים שלהם רק גורמים נזק. כי הם כורכים את הזכות שאמורה להיות מובנת מאליה על ירושלים, עם המחלוקת על שטחים שאינם ירושלים ושישראל לא רוצה ו/או לא יכולה להכיל עליהם ריבונות מעשית.

מה שירושלים זקוקה לו כעת אינם דיבורים גבוהים מלאי פאתוס, אלא רצף סיזיפי של פעולות קטנות. ירושלים היא סמל, אבל גם מקום שאנשים אמתיים חיים בו.

ירושלים חווה בעשורים האחרונים שינוי דמוגרפי משמעותי שמשנה את אופייה. האוכלוסייה הציונית בירושלים הולכת ומדלדלת והופכת למיעוט. יתכן שכבר כעת היא מיעוט. דווקא תחת ריבונות ישראלית הופכת ירושלים ללא ציונית.

המשמעות של ירושלים לא ציונית היא הפיכתה לאקס טריטוריה. מי שעוקב אחרי מה שמתרחש בבית-שמש בימים אלה יכול להבין את המשמעויות של כך.

צעירים ציוניים שגדלים בירושלים לא רואים בה עתיד. עבור כאלה מחוץ לעיר אפילו ברלין היא אופציה מעשית יותר.

כדי להציל את ירושלים מדינת ישראל צריכה להפוך אותה לפרויקט לאומי. ירושלים היא עיר הבירה, אבל לגמרי פריפריה. זו אחת הערים העניות בארץ. חלקים רבים ממנה מוזנחים.

מדינת ישראל צריכה לפעול באופן אקטיבי כדי לשנות מחדש את המאזן הדמוגרפי בירושלים. זה לא משהו שהעירייה יכולה לעשות לבד, עם כל הכבוד לכוונות הבאמת טובות שיש לראש העיר הנוכחי.

כפרויקט לאומי ירושלים צריכה להפוך למקום אטרקטיבי עבור משפחות ציוניות. מקום מושקע ומטופח שיש בו תנאי חיים נוחים, שניתן למצוא בו פתרון מגורים מרווח בר השגה, שיש בו אופציות תעסוקה רבות ומגוונת, שירותי חינוך ובריאות זמינים ומעולים וחיי חברה ותרבות עשירים.

ירושלים שורדת עדיין בזכות מיעוט ציוני שלא מוכן לוותר עליה וממשיך להילחם בצורה מעוררת התפעלות על דמותה, תוך הקרבה אישית לא מבוטלת. אבל כוחנו לא יעמוד לנו עוד זמן רב. אנחנו זקוקים בדחיפות לעוד רבים שייתנו כתף.

ובעניין זה אני לא סומך על אותם דברנים מלאי פאתוס על "שלמותה" המדומה של מה שהם חושבים שהיא ירושלים. הישועה צריכה לבוא דווקא מאותם אנשים שליבם אולי אינו הומה לציון כשלנו, אבל מבינים שאיבוד דמותה הציונית של ירושלים עלול להוביל בסופו של דבר לאיבוד דמותה הציונית של מדינת ישראל כולה.

חג שמח!

פרשות בהר-בחוקותיי - כולנו עבדים
פרשת במדבר - כל יחיד הוא מלך