צילום: ינון פוקס

צילום: ינון פוקס

הפוסט השני בסדרה יעסוק בהשלכות של תוצאות מלחמת ששת הימים.

כפי שרשמתי בפוסט הראשון, את אינספור המילים שניתן לכתוב בניסיון להגדיר מהי הציונות ניתן לצמצם לשש בלבד: בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל.

ולכן השאיפה של הציונות מראשיתה הייתה פשוטה מאוד, ובאותה מידה מורכבת – רוב יהודי גדול ככל הניתן על שטח גדול ככל האפשר של ארץ-ישראל.

וזה לא השתנה גם אחרי מלחמת ששת הימים, שהרחיבה את שטחה של מדינת ישראל לפי ארבע ממה שהיה ערב המלחמה (חלק גדול מזה בעקבות כיבוש חצי האי סיני שאיננו חלק מארץ ישראל).

החטא הקדמון היה ונשאר חוסר ההחלטה. לא החלטנו לאחר המלחמה מה אנחנו רוצים לעשות עם השטחים ששוחררו ולא החלטנו בעצם עד היום. ובהעדר החלטה, המציאות קובעת עובדות בשטח. והמציאות הזו היא הרבה פעמים הרבה יותר גרועה מהמציאות שהייתה נוצרת כתוצאה מהחלטה לכאן או לכאן.

ההחלטה שהייתה צריכה להתקבל לאחר המלחמה הייתה צריכה להיות בהתאם למטרה המוגדרת של הציונות – רוב יהודי גדול ככל הניתן על שטח גדול ככל האפשר. מבחינה מעשית הייתה יכולה להיות לכך רק משמעות אחת: סיפוח עם מתן זכויות מלאות של המקומות בהם ישנו מיעוט ערבי אותו ניתן לאזרח, ויציאה מהשטחים בהם ישנה אוכלוסייה ערבית גדולה שהכנסתה לתוך מדינת ישראל תשנה את המאזן הדמוגרפי ותסכן את הרוב היהודי.

אלא שהחלטה, כאמור, לא התקבלה, ומימוש העיקרון של רוב יהודי על מקסימום שטח נעשה קשה ומורכב יותר.

אבל עדיין לא בלתי אפשרי.

כדי לממש את העיקרון הזה יש לזנוח את שתי התפיסות המוכרות לפתרון הסוגיה. זאת משום ששתיהן אינן קבילות, למעשה מעולם לא היו:

א. שלום תמורת יציאה מהשטחים:

הנחת היסוד של תומכי הפתרון הזה היא שהפלסטינים מעוניינים במדינה עצמאית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה ששוחררו מידי ירדן ומצרים במלחמת ששת הימים. על בסיס הנחה זו טוענים תומכיו של פתרון זה שהעברת השטחים הללו לידי הפלסטינים תסיים את הסכסוך ותאפשר לשתי מדינות הלאום – היהודית והפלסטינית, להתקיים בשלום האחת לצד השנייה בשטח שבין הים לירדן.

אלא שהנחת היסוד הזו שגוייה – הסכסוך איננו טריטוריאלי. הפלסטינים אינם מעוניינים רק בשטחים ששוחררו ב-67', מבחינתם אין הבדל בין השטחים הללו לשטחים ששוחררו ב-48'. הפלסטינים רואים ביהודים עם כובש ובציונות ישות קולוניאלית. מבחינתם אין הבדל בין רמת-אביב (שייח' מוניס), עכו וחיפה, לבין שכם, רמאללה וחברון. הם מעולם לא קיבלו ולא יהיו מוכנים לקבל ישוב יהודי בשטח כלשהו שבין הירדן לים. לכן הם לא מוכנים להכיר במדינה יהודית (גם במה שמכונה גבולות 67'), לא מוותרים על זכות השיבה וסירבו לשתי הצעות לפחות שהונחו לפניהם (ע"י אהוד ברק ואהוד אולמרט) להקים מדינה עצמאית על כל השטח ששוחרר ב-67'.

ב. סיפוח כל השטחים ששוחררו ב-67':

הן מבחינה מוסרית והן מבחינה מעשית (הלגיטימציה של ישראל במשפחת העמים) לא ניתן לספח את כל השטחים ששוחררו מידי ירדן ומצרים במלחמת ששת הימים ללא מתן זכויות מלאות לתושבים הערבים המתגוררים בשטחים אלו. ובניגוד לשיח המקובל, הבעיה עם כך איננה בהכרח העובדה שהערבים יוכלו להשיג רוב בבחירות לכנסת.

הרבה לפני כן ישנה הבעיה שבדברי ימי ההיסטוריה לא מצינו מצב שבו שני עמים שנמצאו בסכסוך מדמם של למעלה ממאה שנים הצליחו יום אחד לשכוח הכול ולחיות ביחד באותה מדינה באושר ועושר. הכנסתם של מיליוני פלסטינים לתוך מדינת ישראל תגרור מצב שבמקרה הטוב ידמה ליוגוסלביה של שנות ה-90', ובמקרה הסביר יותר של סוריה בימינו.

זאת ועוד, מדינת ישראל שמתקשה להחיל את הריבונות שלה על כמה מאות אלפי פלסטינית במזרח ירושלים, לא תהיה מסוגלת להחיל אותה על מיליוני אזרחים עוינים נוספים שיראו עצמם מחויבים לחוק הישראלי עוד הרבה פחות. גם הכלכלה הישראלית לא תעמוד בכך – האוכלוסייה הפלסטינית ברובה היא ענייה ולמדינת ישראל אין שום יכולת לספק לה תעסוקה ושירותי רווחה. הנטל שיפול על משלם המיסים היהודי יהיה הרבה מעבר ליכולותיו והכלכלה הישראלית תקרוס באופן כמעט מידי.

יוצא מכך שצריך פתרון שלישי. והפתרון הסביר היחיד שניתן להעלות על הדעת הוא היפרדות, בלי הסכם ובהתאם לעיקרון של רוב יהודי על מקסימום שטח.

המשמעות המעשית של זה היא שתיים:

א. סיפוח אזורים כמו גוש עציון, מעלה-אדומים, אריאל ובעצם כל מה שמכונה "גושי ההתיישבות". כולל אזרוח ומתן זכויות מלא לתושבים הערבים המתגוררים באותם מקומות.

ב. התפנות מהאזורים בהם ישנו רוב מובהק של תושבים ערבים – הערים הפלסטיניות ומה שמוגדר בהסכמי אוסלו כ-"שטח A" וחלק משטחי "B", כולל פינוי ההתיישבות היהודית הקיימת כיום באזורים אלה (מה שמכונה "התנחלויות מבודדות").

יחד עם זאת, כדי לשמור על בטחונה ישראל צריכה לשמר לעצמה את חופש הפעולה הצבאי והמודיעיני באזורים שיפונו כל עוד בצד השני ישנה גורמים שמנסים ויכולים לפגוע בה.

זאת למעשה הייתה הטעות בהתנתקות. ההתנתקות הייתה צעד נכון. יישוב של מיעוט יהודי בתוך שטח צפוף ומצומצם של מיליון וחצי ערבים הוא חסר תוחלת. אבל את חופש הפעולה הביטחוני ברצועת עזה ישראל הייתה חייבת לשמר. ועל הטעות הזו אסור לחזור בגדה המערבית, כי יהיו לכך השלכות חמורות אף הרבה יותר ממה שקרה בעזה לאחר ההתנתקות.

יישום הפתרון הזה, שיכול היה להיות פשוט יחסית בקיץ 1967, הפך כאמור מאז למסובך הרבה יותר. אבל את ההחלטה לבחור בפתרון הזה צריך סופסוף לקבל ולהחל בתהליך, שיהיה וודאי ארוך ולא פשוט, של יישומו.

כי אם יש דבר שמנוגד בתכלית למהות של הציונות, זה לשבת, לחכות ולקוות שאיכשהו, מתישהו, יהיה טוב.

פרשת במדבר - כל יחיד הוא מלך
פרשת נשוא - אהבת הגר