47457

בפרשת השבוע אנו מוצאים מספר אירועים שבהם נבחנת מנהיגותו של משה. מתוך ההתנהלות של משה באירועים הללו ניתן ללמוד הרבה על דמותו של משה כמנהיג ועל תפיסתו מהי מנהיגות.

וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל–בִּלְתִּי, אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ. וְהַמָּן, כִּזְרַע-גַּד הוּא; וְעֵינוֹ, כְּעֵין הַבְּדֹלַח.

בני ישראל עושים את מה שבני ישראל עשו מאז ומעולם – מתלוננים. כן, זה לא התחיל בגלל הפייסבוק אם תהיתם.

יש בתלונה הזאת של בני ישראל משהו מאוד פאסיבי, מאוד מתקרבן. זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם. אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים. ממש אמריקה. למה בכלל הוצאת אותנו משם, משה?! אז היינו עבדים וקצת עבדנו בפרך, נו באמת? בשביל זה לעשות את כל הבלגאן הזה?!

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ:  לָשׂוּם, אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה–עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה–אִם-אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ:  כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו.

יש משהו מעניין בטענה הזה הזו של משה לה'. מה בעצם אומר משה? תראה, העם הזה, הם לא רוצים מנהיג. הם רוצים אמא, או אבא. הם רוצים מישהו שיישא אותם בחיקו ויאכיל אותם בכפית. אני לא האיש לזה.

אבל אלוהים עדיין לא מבין את הנקודה. הוא מציע לו פתרון טכני, שינוי מבני בארגון. בו נאציל יותר סמכויות:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ, כִּי-הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו; וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי, וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם, וְאָצַלְתִּי מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם; וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ.

אבל הבעיה כאן שורשית ועמוקה יותר. היא טמונה באופי של האנשים ודורשת יותר מאשר שינוי ארגוני.

וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ, הָאֹהֱלָה; וַיִּתְנַבְּאוּ, בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר, וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר:  אֶלְדָּד וּמֵידָד, מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו–וַיֹּאמַר:  אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם.

הנער (עפ"י מרבית הפרשנים היה זה גרשם בנו של משה) מניח שזה ירגיז את משה. הוא יראה בכך ערעור על מנהיגותו. יהושוע בן נון מחרה מחזק אחריו וגם ממליץ בדיוק מה לעשות איתם.

ומשה?

וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה, נְבִיאִים–כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם.

איזו קלאסה. פשוט שיעור במנהיגות.

משה לא רק שלא חש מאוים. הוא מקדם זאת בברכה. הוא מבין שהתפקיד שלו כמנהיג זה לא להקטין את מי שמסביבו כדי לשמר את הכוח שלו, אלא להיפך, להעצים וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה, נְבִיאִים.

יש נטייה במנהיגים לראות בגדולה שצומחת סביבם איום. חשש טבעי שהיא תייתר ותחליף אותם. זה מאפיין מנהיגים חסרי ביטחון. כאלה ששואבים את מנהיגותם מתוקף הסמכות הפורמלית ולא מכוח האישיות שלהם.

מנהיג שהוא קודם כל בעל אישיות יציבה ובטוחה בעצמה לא חושש מכך. להיפך, הוא רואה בכך ביטוי להצלחת מנהיגותו, לכך שהשרה ביטחון והיווה השראה. אין לו בעיה שמישהו יחליף אותו יום אחד. הוא מבין שהוא לא נולד בתפקיד ולא ימות בתפקיד, ולא הטייטל הופך אותו למי שהוא. התוקף למנהיגותו נובע מכוח אישיות ולא מתוקף התפקיד הפורמלי בו הוא מחזיק באותו רגע נתון.

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח:  כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית, לָקָח. וַיֹּאמְרוּ, הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה–הֲלֹא, גַּם-בָּנוּ דִבֵּר; וַיִּשְׁמַע, יְהוָה. וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד–מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.

כותב ר' יוסף בכור-שור בפירושו לפסוק: "שהיו אומרים: "וכי לא מצא משה אשה מבנות ישראל שיקח לו לאשה, שהלך לקחת מבנות הכושים שהם ערלים? וכי בשביל שהקדוש ברוך הוא מדבר עמו – מתגאה, שאינו רוצה לישא אשה מבנות ישראל, שביקש אשה במרחק"?

וזה כבר מרגיז את אלוהים. שמתגייס להגנת משה ומעיד עליו וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד–מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.

מאוד קל להיטפל למנהיג ולהדביק לו את הסטיגמה שהוא מתנשא. זה הרפש הכי קל שאתה יכול להטיח לעברו, כי הוא באמת נמצא בעמדה שבה הוא צריך להפעיל סמכות ולומר לאנשים מה לעשות. ולאנשים חסרי בטחון זה גורם להרגיש קטנים. לכן לאנשים חסרי ביטחון יש בעיה עם סמכות.

אבל משה, כפי שמעיד אלוהים, איננו מתנשא, בדיוק ההיפך וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד–מִכֹּל, הָאָדָם.

וזה לא בגלל שמשה אמר לשדרנית הקווים שהצמידה לו את המיקרופון והביטה בו בעיני עגל אחרי המופע ההרואי של חציית ים-סוף "זה לא אני זה הקבוצה". זה בגלל שהוא מעצים ומגדיל את מי שמסביבו. בגלל שהוא מבין שהתפקיד שלו כמנהיג זה לא להיות האמא של בני ישראל, אלא להוציא אותם ממצב מנטלי של עבדות – מצב של פאסיביות וקורבנות – למצב אקטיבי של קהילה שלוקחת אחריות על גורלה.

אם הוא באמת היה מלא בעצמו, הכי נוח לו בעולם היה להשאיר אותם במצב הפאסיבי. הכי קל לשלוט בהם ככה. מביא להם אוכל מהשמיים ומוציא מים מהסלע ויוצא הכי גדול בעולם.

אבל משה לא מחפש את זה וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה, נְבִיאִים.

משה מייחל למצב שבו מנהיגותו תיותר. שבו כל אחד מעם ישראל יוכל להחליף אותו.

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד–מִכֹּל, הָאָדָם. הוא מבין יותר טוב מכולם שהוא בדיוק כמוהם, בשר ודם, שלא הטייטל "משה רבנו" עושה אותו למשהו. אלא מי שהוא עושה אותו למה שהוא.

שבת שלום.

פרשת נשוא - אהבת הגר
האהבה מנצחת