19221712_10158798377305640_4732507764891960729_o

זו אחת הקבוצות הכי פחות מרגשות של הפועל שאני זוכר. אין אף שחקן שאפשר להתחבר אליו באמת. וזה לא רק בגלל שהישראלים, שבאופן טבעי החיבור אליהם קל יותר, לא משמעותיים בקבוצה הזו. היו בהפועל בעבר גם זרים שהצליחו לרגש כאילו גדלו על הבלטות בגן הפעמון – בילי תומפסון, קני וויליאמס, ווילי סולומון. יותם הלפרין הוא אולי דמות, שבלי קשר לוויכוח המוכר על יכולותיו המקצועיות, הוא מישהו שהאישיות המיוחדת שלו היא משהו שאפשר להתחבר אליו, אבל אין מה לעשות – הוא יותר מדי מזוהה עם מכבי.

למעשה, השחקן היחיד שזכה אתמול לשיר פרטי שהוקדש לו מהאוהדים אתמול היה אחד שפרש כבר לפני כמעט עשרים שנה – עדי גורדון.

ביציאה מהאולם אני פוגש את אין עוד מלבדו. אני מחבק אותו ואומר לו "זה הכול בזכותך!".

"זה בזכות כולנו" הוא משיב בצניעות האופיינית לו ומצביע על מאות האוהדים מסביב שמריעים לו.

אבל זה הכול בזכותו.

את ההישג של הפועל ירושלים צריך לראות בפרספקטיבה היסטורית. כבר 25 שנה שהפועל נמצאת בצמרת הכדורסל הישראלי. משהו שאין לו אח ורע אם לא קוראים לך מכבי ת"א. הפועל ת"א הספיקה להתפרק ולהיוולד מחדש בתקופה הזו, הפועל גליל-עליון נעלמה, הפועל חולון ומכבי חיפה עשו סיבוב ארוך בליגה השנייה עד שפלסו את דרכם חזרה לצמרת הליגה הבכירה. ואני לא מדבר על קבוצות כמו אליצור נתניה, הפועל ר"ג והפועל חיפה, שניסו לקרוא תיגר על מכבי ת"א בשנות השמונים והם כבר מזמן בר מינן.

והפועל עדיין שם.

התרומה של עדי גורדון להפועל ירושלים היא הרבה מעבר לשני הגביעים שהביא לנו ולשאר הרגעים המופלאים על הפרקט. הוא נתן להפועל ירושלים משהו שלא ניתן לכמת. הוא נתן לה זהות. רעיון. הוא ייצר את האתוס המכונן שלה. ובכך העניק לה חיים שאינם תלויים בהישגים מזדמנים יותר או פחות על המגרש.

ולכן, למרות שסביר להניח שהייתי מתקשה לזהות את רוב החמישייה של הפועל אם הייתי פוגש אותה ברחוב, התרגשתי מאוד אמש ביד-מנוריהו.

כי הפועל, כמו שאמר עדי פעם, היא לא קבוצה שיש לה אוהדים, אלא אוהדים שיש להם קבוצה. וזה לא משנה מי משחק בקבוצה הזו, ניצחון של הפועל הוא תמיד ניצחון של רעיון, של סט ערכים מסוים. משהו שהוא הרבה מעבר לחמישה שחקנים באדום שקולעים יותר סלים מהחמישה שמולם שמשחקים במקרה בצבע אחר.

פרשת בהעלותך - מנהיגות
פרשת שלח-לך - מנטליות של עבדים