צילום: הדר אלפסי

צילום: הדר אלפסי

כשיצאתי ממצרים
זחלתי על גחוני
ארבעים ימים ולילה
לא ידעתי מי אני

כשיצאתי ממצרים
לא ידעתי עוד לאן
המדבר הזה יקח אותי
יקח אותי מכאן

ומאז אני לא עוצמת עין
הלילות כאן חשוכים
ומאז אני לא עוצמת עין
מהפחד שמצרים היא עדיין בתוכי.
עבדים היינו. היינו עבדים.
עבדים עדיין. עדיין עבדים.

שם בחרבה הבנתי
בין קירות ים גועשים
לכל איש ישנה מצרים
אף אחד הוא לא חופשי

ויצאתי ממצרים
וחציתי את הים
ואולי גם זאת מצרים
ואני נשארתי שם

ומאז אני לא עוצמת עין
מהפחד שמצרים היא עדיין בתוכי.
עבדים היינו. היינו עבדים.
עבדים עדיין. עדיין עבדים.

והגדתי בלחש,
וצעקתי אליכם
אלוהים הזה שכח אותי
והוא לא יציל אתכם

והשארתי במצרים
את ליבי ואת כבודי
ויצאתי ממצרים
אז לגמרי לבדי

– איה כורם

וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר:  הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת.

וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה, לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנוּ. וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לִנְפֹּל בַּחֶרֶב–נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ, יִהְיוּ לָבַז; הֲלוֹא טוֹב לָנוּ, שׁוּב מִצְרָיְמָה.

ככל שהסיפור מתקדם קשה שלא לקבל את הרושם שהיחידים שבאמת היו בעניין של לצאת ממצרים היו אלוהים ומשה. בני ישראל, כך נראה, ממש לא מרוצים מהסיפור. כל קושי מעורר בהם געגועים עזים לאקסית המיתולוגית.

תקועים על ים סוף? מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר. האוכל לא מגיע בזמן? מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע; המרגלים מספרים שהאנשים בארץ ישראל גדולים ומפחידים? וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לִנְפֹּל בַּחֶרֶב–נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ, יִהְיוּ לָבַז; הֲלוֹא טוֹב לָנוּ, שׁוּב מִצְרָיְמָה.

האבל האמת שזה יהיה מאוד לא הוגן לשפוט את בני ישראל.

שום דבר לא הכין את בני ישראל למסע הזה. עם שבמשך ארבע מאות שנה התרגל להיות עבד. ובלהיות עבד, גם אם זה קשה ומתסכל, יש גם משהוא נוח. אתה יודע מה המקום שלך, אומרים לך מה לעשות, אתה לא צריך לחשוב יותר מדי. הגורל שלך קבוע מראש ואין עליך שום אחריות. אתה לא חווה את ההתלבטות והייסורים שבבחירת דרכך בחיים, והחרטות והאשמה שתלווה לכל החלטה שתקבל, לא משנה מה יהיו תוצאותיה.

גם אחרי שיצאו ממצרים בני ישראל תוחזקו עדיין במצב תלותי מאוד. את העבדות לפרעה הם החליפו בעבדות לאלוהים. עבדות הרבה יותר נוחה. בלי עבודת פרך ועינויים. עם עמוד האש והענן וענני כבוד שמלווים אותם ואוכל שיורד מהשמיים כל בוקר ישר לתוך הפה.

עבדות דה לוקס, אבל עדיין עבדות.

כי בני ישראל אולי יצאו ממצרים, אבל בני חורין הם לא. הם אינם לוקחים או מתבקשים לקחת אחריות על גורלם. מסלול חייהם עדיין נקבע ע"י מישהו אחר.

וזה מצב תלותי. מצב שבו נמצא תינוק. ולכן ההתנהגות האינפנטילית שלהם היא הכי הגיונית בעולם. לצפות מהם עכשיו להיכנס לארץ, להילחם, לכבוש אותה, להחיל בה ריבונות, להתמודד עם קשיים, זה כמו לצפות מילד שעוד לא למד לזחול לרוץ מרתון.

ולכן כמעט והייתי אומר שיש משהו לא הגון בעונש שקיבלו בני ישראל על חטא המרגלים.

כפי שכותב הרמב"ן:

"מה עשו המרגלים? כי משה אמר להם: "וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב", ואמר להם בערים "הבמחנים אם במבצרים", ועל כל פנים היו צריכים להשיבו על מה שציווה אותם. ומה פשעם ומה חטאתם כשאמרו לו "אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות" – וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם?!"

אלא שלטעמי שאלת ההגינות ביחסו של אלוהים היא הפחות מעניינת כאן. הדבר שניתן לקחת, בכל מקום ובכל זמן, מהסיפור, הוא שכדי לצאת באמת מעבדות לחירות, ממצב של תלותיות לעצמאות, צריך לעבור דרך. ארוכה.

בני ישראל לא יכלו, ולטעמי גם לא היו אמורים מלכתחילה, לצאת ממצרים ולהיכנס ישירות לארץ ישראל. המסע במדבר היה מתוכנן. חטא המרגלים היווה רק תירוץ לכך. בדיוק כמו שהאדם הראשון לא היה אמור להישאר בגן עדן וחטא עץ הדעת היה רק תירוץ להוציא אותו משם.

כי זה דבר אחד להוציא את בני ישראל ממצרים, אבל דבר אחר לגמרי להוציא את מצרים מבני ישראל.

וזה דבר כל כך קשה, שאלוהים מוותר על האפשרות שזה יקרה עם אותו דור שיצא ממצרים ומשאיר אותו למות במדבר. הדור שייכנס לארץ ישראל יהיה כבר זה שנולד למצב מנטלי אחר. עדיין מצב תלותי, אבל כבר לא מצב של עבדות. זה דור שלפחות לא חווה את מצרים על בשרו ואפשר להתחיל אתו את התהליך על נקי.

נדמה שהמסר שאנחנו יכולים לקחת מהסיפור של בני ישראל במדבר רלוונטי בדורנו יותר מתמיד. אנחנו, בני הדור השני והשלישי ליציאת מצרים והגאולה המודרנית של עם ישראל, שמנסים לבסס ריבונות מחודשת בארץ ישראל. ועדיין מתקשים מאוד להשתחרר ממצרים שלנו – הגלות.

להיות עם חופשי בארצנו משמעותו להיות לא רק חופשיים מבחינה מדינית וריבונית. אלא גם להיות חופשיים מבחינה תודעתית.

וכל אחד, לפי השקפתו הפוליטית, יכול לקחת את זה לכיוון שהוא רוצה.

אבל הסיפור כאן הוא לא רק לאומי. הוא גם מאוד אישי.

כולנו חווינו בשלב כזה או אחר מצרים. מצב של שעבוד. מצב שבו הרגשנו שאין לנו שליטה על גורלנו. והיציאה ממצב כזה היא תהליך ארוך וקשה. והיא בראש ובראשונה תודעתית.

כדי לצאת ממצרים אדם צריך לגבור על הפחדים שלו, על הנטייה הטבעית לחזור למצב של שעבוד עם כל קושי שמתעורר. הוא צריך להאמין בעצמו, ביכולותיו.

הוא צריך להאמין, כמו כלב בן יפונה, שעָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ–כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ.

ואז הוא יכול יוכל לה.

שבת שלום.

האהבה מנצחת
פרשת קרח - מחלוקת