Putsch

וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל–אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים–הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ–פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם.

רבות התחבטו הפרשנים מה היה חטאו הגדול של משה, שהביא את אלוהים להשית עליו אולי את העונש החמור ביותר שיכול היה – למנוע ממנו להגשים ולממש את שליחותו, ולהיכנס עם בני ישראל לארץ ישראל?

הפרשנות הקלאסית המוכרת מסבירה, שבעוד אלוהים ציווה את משה לדבר אל הסלע, הוא היכה בו. אבל האם טעות טכנית שכזו מצדיקה עונש שנראה על פניו לא מידתי באופן גס?!

ולכן נראית לי יותר פרשנתו של הרמב"ם:

"וחטאו של משה רבנו הוא שנטה לצד אחד הקצוות במעלה אחת שבמעלות המידות והיא הסבלנות, כאשר נטה לצד הרגזנות באומרו: "שמעו נא המורים" (במדבר כ', י'). ולכן דקדק עמו הקדוש ברוך הוא: שהיה אדם כמוהו מתרגז לעיני עדת ישראל, במקום שאין הרגזנות ראויה."

משה מאבד את הסבלנות. הוא מתחיל לקחת את זה באופן אישי. שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים–הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם.

הַמֹּרִים – משמעות המילה "מורים" לפי הפשט – "ממרים".

נוֹצִיא לָכֶם מָיִם – אנחנו, אהרון ואני. לא הקדוש ברוך הוא.

צריך להיות על אנושי כדי לשאת את מה שמשה חווה מבלי לאבד את הסבלנות. פעם אחר פעם בני ישראל מתלוננים, בבכיינות, בכפיות טובה, בקצרות ראי ואמונה שהיא על גבול הבלתי נתפסת מאנשים שראו את עשר המכות במצרים ואת ים סוף נקרע לשניים, אם נתמקד כרגע רק בהיילייטס.

וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל יְהוָה, אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה: לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת.

אמרו חז"ל: "וְכָל מִי שֶׁעוֹסְקִים בְּצָרְכֵי צִבּוּר בֶּאֱמוּנָה – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְשַׁלֵּם שְׂכָרָם".

כי להיות שלוח ציבור זה תפקיד כפוי טובה. זה להיות בעמדה שהיא loose-loose: אם אתה מצליח אתה לא יכול לקחת קרדיט כי אז אתה מתנשא ו"השתן עלה לך לראש", וכל כישלון קטן שלך מוחק מיד כל קרדיט שצברת.

זה כנראה כמו להיות הורה – את כל מה שעשית למענם ילדיך ייקחו לרוב כמובן מאיליו. אבל, למשל, איזו מילה שפעם זרקת להם וערערה במעט את ביטחונם הם יזכרו לך לכל החיים ויחפשו אותך עליה בכל פעם שמשהו קצת לא יסתדר להם.

ולכן אמרו חז"ל שאת התגמול לעיסוקם, בתנאי שעשו זאת באמונה ותום, יוכלו שלוחי ציבור לקבל רק מבורא עולם. מהציבור? עדיף שלא יעצרו את נשימתם.

לא היה בתולדות עם ישראל שלוח ציבור שמילא את תפקידו יותר נאמנה ממשה רבנו. ולמרות שכמעט כל מנהיג יהודי אי פעם יטען לכתר – מדוד המלך ועד, להבדיל, בנימין נתניהו – הוא כנראה גם היה זה שהכי קיבל על הראש מהעם ו"התקשורת השמאלנית" שראו תמיד את הכול רק בשחור.

אבל זה טבעו של עולם. וכמו שהורה לא יכול לכעוס על ילדיו (אף שיכול וצריך לכעוס על מעשיהם), וודאי לא להיגרר אתם להתנצחויות אישיות, כך שלוח ציבור לא יכול לעשות זאת עם ציבורו.

חלילה לי מלשפוט כאן את משה. כפי שכתבתי, צריך להיות על אנושי, ומשה הוא כנראה הדמות התנ"כית שהכי קרובה להגדרה הזו, על מנת לשרוד ארבעים שנה כאלה אינטנסיביות מבלי לאבד את זה לפחות פעם אחת.

אבל אם יש מסר מהסיפור שאני יכול לקחת, זה המסר הזה לגבי תעצומות הנפש הנדרשות משלוח ציבור.

שבת שלום.

פרשת קרח - מחלוקת
מסקנות ראשונות מהשימוש בוידאו