צילום: הדר אלפסי

צילום: הדר אלפסי

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה, מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה, פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לֵאמֹר. אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.

אלוהים שומע את טענת בנות צלפחד ומקבל אותה וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת–נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן, לָהֶן. וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תְּדַבֵּר לֵאמֹר:  אִישׁ כִּי-יָמוּת, וּבֵן אֵין לוֹ–וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ, לְבִתּוֹ.

פרשנים מודרניים רבים נוהגים להשתמש בסיפור של בנות צלפחד כדוגמא ליחס השוויוני של המקרא לנשים. לכאורה, במונחים של התקופה, מדובר כאן בפסיקה מאוד פרוגרסיבית של אלוהים לחלוקה שוויונית של משאבים בין גברים לנשים.

גם אני תכננתי לעשות זאת. להתגאות בכך שבמקורות שלנו ישנה דוגמא בולטת לחקיקה פמיניסטית שהייתה פורצת דרך אפילו במושגים של ימינו. אלא מאי, שעיון חוזר ונשנה בכתוב עיקר מתוכן את הטענה הזו:

לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. מעלות בנות צלפחד את טענתם, ואלוהים משיב נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תְּדַבֵּר לֵאמֹר:  אִישׁ כִּי-יָמוּת, וּבֵן אֵין לוֹ–וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ, לְבִתּוֹ.

למי אלוהים דואג? לבנות צלפחד? לנשים באופן כללי?! האמת שלא. אלוהים דואג לאותם גברים שלא היו להם בנים ולכן יאבדו את זכויות הנדל"ן שלהם. גם בנות צלפחד מבינות שטענות לשוויון לא יתפסו כאן, ואת הזכות לנחלה הן מבקשות בשביל אביהם. כדי שלא יגרם לו עוול. לו, לא להן.

אבל האם בכל זאת אפשר ללמוד מהסיפור משהו שרלוונטי גם למאבקים חברתיים בימינו?

"ר' נתן אומר: יפה כוח נשים מכוח אנשים, אנשים אומרים "נתנה ראש ונשובה מצרימה", ונשים אומרות: "תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו". (ספרי, פנחס קל"ג)

חז"ל עושים כאן הבחנה יפה בין טענותיהם של בני ישראל, הגברים, לבין טענתן של בנות צלפחד.

בני ישראל מתלוננים. בנות ישראל טוענות לעניין עצמו.

תלונותיהם של בני ישראל מכעיסות ומתישות את משה ואלוהים, ואילו טענתן של בנות צלפחד מתקבלת כלשונה ואף יוצרת תקדים שמשרת נשים רבות אחרות.

פעמים רבות מאבקים חברתיים, צודקים ככל שיהיו, הופכים להיות מסעות נקמה: פמיניסטיות מסרסות גברים, טבעונים צדים אוכלי בשר, מזרחיים מדכאים אשכנזים.

בנות צלפחד חשו שנעשה להן עוול. להן, כנשים, לא לאביהן: "כיוון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים ולא לנקבות, נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה. אמרו: לא כרחמי בשר ודם רחמי המקום. בשר ודם רחמיו על הזכרים יותר מעל הנקבות, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא על הזכרים ועל הנקבות – רחמיו על הכול, שנאמר "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו". (ספרי כ"ז, א').

אבל יחד עם זאת, כאשר הן מביאות את טענתן לפני משה הן לא תוקפות אותו כגבר והן לא מאשימות אותו בהעדפת בני מינו. הן מתייחסות לעניין עצמו. והיחס הענייני שלהן גורר יחס ענייני מצד משה שמפנה את הסוגיה התקדימית לאינסטנציה העליונה – אלוהים, שאכן פוסק לטובתן.

הדרך הטובה ביותר לשנות את המציאות היא פשוט לשנות את המציאות. בנות צלפחד לא היו פמיניסטיות גדולות כמו שאולי מנסים לעשות אותן בדיעבד. אבל הן הצליחו לתרום תרומה מאוד משמעותית לזכויותיהן של הנשים בתקופתן ולהוות השראה לקידום זכויותיהן של נשים לאורך ההיסטוריה.

זה אולי ישמע מוזר, אבל האמת שלפעמים מי שמתיימר לשנות את המציאות לא באמת רוצה לשנות אותה. למעשה, המציאות כמו שהיא מאוד נוחה לו. טוב לו להיות בעמדה המתקרבנת. המתלוננת. הצודקת כל-כך בעיני עצמה. כמו בני ישראל עם ה"טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר" ההו כה פולני שלהם.

אבל בנות ישראל לא מחפשות להתלונן בשביל להתפלש ברחמים עצמיים, הן רוצות נחלה, בארץ ישראל, והן מקבלות אותה.

חז"ל מדייקים בכך שהכתוב טרח וציין את שמותיהן של בנות צלפחד ולא הסתפק רק בלכנות אותן "בנות צלפחד" וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֹתָיו–מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה ורואים בכך אות להערכה הרבה שהן זוכות לו.

מחלה, נעה, חגלה, מלכה ותרצה, שחששו מכך ששמם של אביהם ימחה, זכו לכך ששמן שלהן יונצח בשמותיהן של בנות יהודיות אלפי דורות אחר כך.

שבת שלום.

פרשת בלק - שורש האנטישמיות
פרשות מטות-מסעי - הזכות ההיסטורית