צילום: הדר אלפסי

צילום: הדר אלפסי

חורף 2007, אני בדרום מזרח אנגליה. לבד, אפור, קר. מאוד קר. טובע בין מאמרים באנגלית אוקספורדית על ייצוגים מנטליים של אחרים משמעותיים. כן, נורא כמו שזה נשמע.

אחת מנקודות האור הבודדות שלי בימים האלה היא בלוג חדש על ספורט שגיליתי בשם "תופעת דורפן". אני מוצא את עצמי נשאב לתוך דיונים על שחמט וסומו נשים עם מגיבים בעלי שם מוזר כמו "לון" ו"באבא בימים". אבל יותר מכל אני מוקסם מסוג אחר של כתיבה על ספורט שלא הכרתי לפני כן. רהוט, מסקרן, מרחיב אופקים.

ואז אני מחליט שאני גם רוצה. שזו חתיכת חוצפה האמת. כי כמו שכתב כאן פעם מישהו, אפילו רונן דורפן לא כותב כמו רונן דורפן. ובקיץ של אותה שנה אני פותח בלוג משלי שנקרא "גשם באלפסי".

בדיוק היום לפני עשר שנים פרסמתי את הפוסט הראשון בגשם באלפסי. עשר שנים שאני כותב את הבלוג הזה. חתיכת תקופה כשחושבים על זה. למעלה מרבע מהחיים שלי. אין הרבה דברים שהתמדתי בהם כל כך הרבה זמן.

עברתי הרבה בעשור הזה. חיים בחו"ל, חזרה לארץ, נישואים, גירושים, החלפתי עבודות, הקמתי קבוצה. וכל הזמן הבלוג הזה היה שם בשבילי. ברגעים היפים ובימים הקשים. המקום היחיד שהוא לגמרי שלי. שבו אני יכול להביא את עצמי ולהיות נטו מי שאני.

מצאתי שבכתיבה יש משהו תרפויטי מאוד חזק. היא משחררת. מנקה. מאפשרת להביא לידי ביטוי את התשוקות, החלומות, האכזבות, המאוויים הכמוסים והפנטזיות הלא ממומשות.

מראשית דרכו היה הבלוג הזה בלוג על ספורט שמרשה לעצמו לעסוק גם בנושאים אקטואליים ואחרים שאינם קשורים ישירות לספורט. לרוב לא קשורים בכלל. יחד עם זאת, אני מודה שבשנתיים-שלוש האחרונות הכתיבה על ספורט בבלוג הלכה והצטמצמה וזה משהו שחסר לי.

הסיבות לכך נעוצות בעיקר בעובדה שמסיבות שונות אני יכול לכתוב הרבה פחות על שתי הקבוצות שהיוו את הנושא לרוב הפוסטים שלי: בית"ר וליברפול.

על בית"ר אני מעדיף כמעט ולא ולכתוב מאז שהפסקתי לאהוד אותה (אני עדיין מזהה עצמי כאוהד בית"ר, אולם לא אוהד את הקבוצה הנוכחית שמשחקת תחת השם בית"ר ירושלים) – זה מרגיש לי יותר מדי כמו ללכלך על האקסית אחרי שנפרדתם ונראה לי לא שייך. על ליברפול יש את אריאל ובני שכותבים הרבה יותר טוב ממני ואני מודה שאני לא מרגיש שיש לי יותר מדי מה לחדש על מה שהם כותבים.

לגבי נורדיה, זה מורכב. הייתי מאוד שמח (והאמת שגם זקוק) לכתוב על החוויה העוצמתית שאני עובר במסע הזה, אבל יש משהו לא אתי בזה שאני אכתוב בבלוג שלי על אנשים שאני מנהל.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות למי שמאפשר לי את החוויה הזו:

בראש ובראשונה לרונן דורפן, מי שהיווה עבורי, כאמור, את ההשראה להתחיל לכתוב. מעטים, אם בכלל, האנשים שלמדתי מהם כמו מרונן, על כתיבה ובכלל.

לבני תבורי, שיחד עם רונן, מאפשרים לי להתארח באכסניה המכובדת הזו ולכתוב על מה שאני רוצה מתי שאני רוצה. זה ממש לא מובן מאיליו.

לכל מי שקרא אותי במהלך השנים האלה. הגיב, עצבן והתעצבן. בכל פעם מחדש אני מתפלא שלאנשים אשכרה מעניין לקרוא מה אני חושב. אם לא הייתם כאן הייתי כמו עץ שנופל ביער.

זו גם ההזדמנות להסביר למה אני משתתף פחות אולי מכותבי בלוגים אחרים בדיונים שמפתחים בעקבות הפוסטים שאני כותב:

ראשית, אני חושב שהטקסט מרגע שעלה לאוויר כבר לא שייך לי, והדעה שלי לגביו לא חשובה יותר פחות מהדעה של מי שקורא אותו. לי כבר יש את הבמה שלי וחשוב לי לתת את הבמה גם למי שקורא.

שנית, אני מודה שאני לא אוהב להתווכח. אין בי את התשוקה הזו. לא זכור לי שאי פעם הצלחתי לשכנע מישהו לשנות את דעתו בוויכוח, או ששיניתי את דעתי בעצמי בעקבות וויכוח. אני כן, אבל, אוהב מאוד לקרוא מה אנשים אחרים חושבים, בייחוד אם הם לא מסכימים אתי.

ובחרתי לסיים בשיר שמתחבר לי מאוד לחוויה הזו של כתיבת הבלוג. שיר על מישהו שמקבל יום אחד במה ועף על עצמו.

מקווה שאני לא עף על עצמי יותר מדי.

תודה שאתם פה.

האומץ להיות מי שאתה
פרשת דברים - שבטיות