Ana_Ivanovic

בגיל 20 הייתה אנה איבנוביץ' על גג העולם, זכייה ברולאן גארוס וכיבוש פסגת הדירוג בסבב הנשים הפכו את הצעירה הסרבית היפהפייה לאחת הנשים המפורסמות והנחשקות בעולם.

אלא שמכאן הכול הלך בכיוון אחד – דרומה. פציעות חוזרות ונשנות, הדרדרות ביכולת ושחיקה מנטלית הובילו לכך שאיבנוביץ' איבדה במהירות את מקומה בצמרת הסבב, לא הצליחה לשחזר את אותו הישג ברולאן גארוס ובסופו של דבר הודיעה בדצמבר שנה שעברה על פרישה כבר בגיל 29.

בראיון שנתנה לפני כמה ימים לפודקאסט של ספורטס אילוסטרייטד סיפקה איבנוביץ' הצצה מרתקת למה שעבר עליה באותן שנים.

"ההצלחה באה לי מוקדם מדי" סיפרה איבנוביץ', "בגיל 20 כבר הייתי על גג העולם ולא ידעתי מה לעשות עם זה".

אחד הדברים המרכזיים שהעוסקים בפיק פרפורמנס (ביצועי שיא) עובדים עליו מבחינה מנטלית זה התמודדות עם כישלון. גם בחיים שלנו אנחנו מתעסקים בזה כל הזמן – לא להוריד את הראש, להתגבר על משברים, לצמוח מהם.

אבל על התמודדות עם הצלחה אף אחד כמעט לא מדבר. והצלחה, מסתבר, יכולה להיות הרסנית לא פחות מכישלון.

עודד קטש סיפר פעם על החוויה שלו לאחר הזכייה בגביע אירופה עם פנאתינייקוס. "הגעתי לרגע שחלמתי עליו מאז שהייתי ילד" סיפר, "להחזיק את הגביע את הזה". "ואז אתה קם למחרת בבוקר והטעם של הקפה הוא אותו טעם".

מפורסמים גם המקרים של עדי גורדון ודורון שפר, שפרשו מרצונם בגיל צעיר יחסית מקריירה מקצוענית (שפר עוד עשה קאמבק מוצלח חלקית לאחר מכן), למרות שיכלו עדיין לשחק עוד מספר שנים ברמות הגבוהות של הענף שלהם ולהרוויח כסף, פרסום ותהילה.

ספורטאי תחרותי מוכוון מגיל צעיר מאוד למטרות הישגיות. ברגע שהוא משיג יעד אחד הוא מיד מביט אל היעד הבא. הוא חי משבת לשבת, מתחרות לתחרות. בשביל זה הוא קם בבוקר ומקדיש לעיסוק שלו את כל חייו.

ישנם רבים שמצב תודעתי שכזה מתאים מאוד לאופיים. התחרותיות מספקת להם מוטיבציה אינסופית להמשיך, לעבוד ולהשתפר. הם אף פעם לא יודעים שובע. בכל פעם ימצאו תואר נוסף, שיא או הישג היסטורי שלא נקבע לפניהם לשאוף אליו.

הגדולים מכולם היו והינם כאלה: מייקל ג'ורדן, רוג'ר פדרר, מייקל פלפס, כריסטיאנו רונאלדו.

אבל יש גם כאלה שזה לא מתאים לאופיים. שההישגיות היא לא מניע מספיק חזק עבורם. שמגיע השלב שבו הם כבר לא מצליחים למלא בתשוקה לניצחון הבא את תחושת הריקנות הנחווית לאחר הקתרזיס של הניצחון, המדליה, או האליפות.

לא מזמן הייתה לי שיחה מרתקת עם שחקן אצלנו בבית"ר נורדיה. כישרון באמת נדיר, שסומן כבר בגיל צעיר כבעל קריירה מבטיחה. מסתובבים כאלה לא מעט בליגות הנמוכות.

הוא סיפר לי על החוויה שהייתה לו במעבר מקבוצת הנוער לקבוצות הבוגרים. "עד אז לא ידעתי בכלל איך נראה הספסל" שיתף אותי. "אני חושב שבערך מגיל שמונה לא ישבתי דקה אחת באף משחק על הספסל". "ופתאום אתה מוצא את עצמך השחקן האחרון בסגל. המאמן בכלל לא יודע איך קוראים לך. אף אחד לא סופר אותך. ואתה תופס את הראש ולא מבין – מה הם לא קולטים איזה שחקן גדול אני?!"

כשאתה מסומן ככישרון מבטיח כבר מגיל צעיר אתה מתרגל להצליח. החוויות כמעט היחידות שלך הן חוויות של הצלחה. שום דבר לא מכין אותך לרגע שבו פתאום תמצא את עצמך על הספסל, מנסה לקבוע ברגע האחרון את הקריטריון האולימפי באיזו תחרות נידחת בסוף העולם, או לצבור נקודות דירוג בסבב בטורניר שולי במדינת עולם שלישי.

אז איך מתמודדים עם הצלחה?

ראשית, צריך לחזור ולומר שיש כאלה שהצלחה לא דורשת מהם התמודדות מיוחדת. האופי שלהם הוא כזה שאת תחושת הריקנות שנלווית אליה הם מצליחים למלא מיד ברעב לניצחון הבא.

אבל יש כאלה, כאמור, שאצלם זה אחרת. ועבורם חווית ההצלחה יכולה להיות מסוכנת.

הדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה, לעניות דעתי, היא הדרך. ליהנות ממה שאתה עושה. שהתשוקה תהיה לקום בבוקר לאימון כדי לבעוט, לרוץ, לשחות, כי זה מה שאתה אוהב לעשות, ולא כי זה מה שיביא אותך לפסגה הבאה.

וכשתגיע לפסגה הבאה? ובכן, זה בונוס. זה נחמד. אפשר ליהנות מזה באותו רגע, כמו ארוחה טובה או סקס טוב. אבל את הסיפוק האמתי לשאוב מזה שיש לך את הזכות לעשות את מה שאתה אוהב.

"אתם משוגעים אתם", אמרתי לאותו שחקן שלנו. "אתה לא יודע כמה אנשים היו נותנים, כמה אני הייתי נותן, בשביל רק לרוץ במקומכם עכשיו על המגרש. על דשא. עם תלבושת של שחקן כדורגל".

"אני יודע", אמר לי. "עכשיו, אחרי שכמעט איבדתי את זה, אני מבין את זה מצוין. אם הייתי יכול לחזור לגיל עשרים זה מה שהייתי אומר לעצמי. אבל אני לא… אז אני לפחות מנסה להסביר את זה לחבר'ה הצעירים כאן".

נקווה שלפחות הם יפנימו…

פרשת דברים - שבטיות
פרשת ואתחנן - אמנות האהבה