כשהחלומות שלך מתגשמים מהר מדי

התמודדות עם הצלחה

Ana_Ivanovic

בגיל 20 הייתה אנה איבנוביץ' על גג העולם, זכייה ברולאן גארוס וכיבוש פסגת הדירוג בסבב הנשים הפכו את הצעירה הסרבית היפהפייה לאחת הנשים המפורסמות והנחשקות בעולם.

אלא שמכאן הכול הלך בכיוון אחד – דרומה. פציעות חוזרות ונשנות, הדרדרות ביכולת ושחיקה מנטלית הובילו לכך שאיבנוביץ' איבדה במהירות את מקומה בצמרת הסבב, לא הצליחה לשחזר את אותו הישג ברולאן גארוס ובסופו של דבר הודיעה בדצמבר שנה שעברה על פרישה כבר בגיל 29.

בראיון שנתנה לפני כמה ימים לפודקאסט של ספורטס אילוסטרייטד סיפקה איבנוביץ' הצצה מרתקת למה שעבר עליה באותן שנים.

"ההצלחה באה לי מוקדם מדי" סיפרה איבנוביץ', "בגיל 20 כבר הייתי על גג העולם ולא ידעתי מה לעשות עם זה".

אחד הדברים המרכזיים שהעוסקים בפיק פרפורמנס (ביצועי שיא) עובדים עליו מבחינה מנטלית זה התמודדות עם כישלון. גם בחיים שלנו אנחנו מתעסקים בזה כל הזמן – לא להוריד את הראש, להתגבר על משברים, לצמוח מהם.

אבל על התמודדות עם הצלחה אף אחד כמעט לא מדבר. והצלחה, מסתבר, יכולה להיות הרסנית לא פחות מכישלון.

עודד קטש סיפר פעם על החוויה שלו לאחר הזכייה בגביע אירופה עם פנאתינייקוס. "הגעתי לרגע שחלמתי עליו מאז שהייתי ילד" סיפר, "להחזיק את הגביע את הזה". "ואז אתה קם למחרת בבוקר והטעם של הקפה הוא אותו טעם".

מפורסמים גם המקרים של עדי גורדון ודורון שפר, שפרשו מרצונם בגיל צעיר יחסית מקריירה מקצוענית (שפר עוד עשה קאמבק מוצלח חלקית לאחר מכן), למרות שיכלו עדיין לשחק עוד מספר שנים ברמות הגבוהות של הענף שלהם ולהרוויח כסף, פרסום ותהילה.

ספורטאי תחרותי מוכוון מגיל צעיר מאוד למטרות הישגיות. ברגע שהוא משיג יעד אחד הוא מיד מביט אל היעד הבא. הוא חי משבת לשבת, מתחרות לתחרות. בשביל זה הוא קם בבוקר ומקדיש לעיסוק שלו את כל חייו.

ישנם רבים שמצב תודעתי שכזה מתאים מאוד לאופיים. התחרותיות מספקת להם מוטיבציה אינסופית להמשיך, לעבוד ולהשתפר. הם אף פעם לא יודעים שובע. בכל פעם ימצאו תואר נוסף, שיא או הישג היסטורי שלא נקבע לפניהם לשאוף אליו.

הגדולים מכולם היו והינם כאלה: מייקל ג'ורדן, רוג'ר פדרר, מייקל פלפס, כריסטיאנו רונאלדו.

אבל יש גם כאלה שזה לא מתאים לאופיים. שההישגיות היא לא מניע מספיק חזק עבורם. שמגיע השלב שבו הם כבר לא מצליחים למלא בתשוקה לניצחון הבא את תחושת הריקנות הנחווית לאחר הקתרזיס של הניצחון, המדליה, או האליפות.

לא מזמן הייתה לי שיחה מרתקת עם שחקן אצלנו בבית"ר נורדיה. כישרון באמת נדיר, שסומן כבר בגיל צעיר כבעל קריירה מבטיחה. מסתובבים כאלה לא מעט בליגות הנמוכות.

הוא סיפר לי על החוויה שהייתה לו במעבר מקבוצת הנוער לקבוצות הבוגרים. "עד אז לא ידעתי בכלל איך נראה הספסל" שיתף אותי. "אני חושב שבערך מגיל שמונה לא ישבתי דקה אחת באף משחק על הספסל". "ופתאום אתה מוצא את עצמך השחקן האחרון בסגל. המאמן בכלל לא יודע איך קוראים לך. אף אחד לא סופר אותך. ואתה תופס את הראש ולא מבין – מה הם לא קולטים איזה שחקן גדול אני?!"

כשאתה מסומן ככישרון מבטיח כבר מגיל צעיר אתה מתרגל להצליח. החוויות כמעט היחידות שלך הן חוויות של הצלחה. שום דבר לא מכין אותך לרגע שבו פתאום תמצא את עצמך על הספסל, מנסה לקבוע ברגע האחרון את הקריטריון האולימפי באיזו תחרות נידחת בסוף העולם, או לצבור נקודות דירוג בסבב בטורניר שולי במדינת עולם שלישי.

אז איך מתמודדים עם הצלחה?

ראשית, צריך לחזור ולומר שיש כאלה שהצלחה לא דורשת מהם התמודדות מיוחדת. האופי שלהם הוא כזה שאת תחושת הריקנות שנלווית אליה הם מצליחים למלא מיד ברעב לניצחון הבא.

אבל יש כאלה, כאמור, שאצלם זה אחרת. ועבורם חווית ההצלחה יכולה להיות מסוכנת.

הדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה, לעניות דעתי, היא הדרך. ליהנות ממה שאתה עושה. שהתשוקה תהיה לקום בבוקר לאימון כדי לבעוט, לרוץ, לשחות, כי זה מה שאתה אוהב לעשות, ולא כי זה מה שיביא אותך לפסגה הבאה.

וכשתגיע לפסגה הבאה? ובכן, זה בונוס. זה נחמד. אפשר ליהנות מזה באותו רגע, כמו ארוחה טובה או סקס טוב. אבל את הסיפוק האמתי לשאוב מזה שיש לך את הזכות לעשות את מה שאתה אוהב.

"אתם משוגעים אתם", אמרתי לאותו שחקן שלנו. "אתה לא יודע כמה אנשים היו נותנים, כמה אני הייתי נותן, בשביל רק לרוץ במקומכם עכשיו על המגרש. על דשא. עם תלבושת של שחקן כדורגל".

"אני יודע", אמר לי. "עכשיו, אחרי שכמעט איבדתי את זה, אני מבין את זה מצוין. אם הייתי יכול לחזור לגיל עשרים זה מה שהייתי אומר לעצמי. אבל אני לא… אז אני לפחות מנסה להסביר את זה לחבר'ה הצעירים כאן".

נקווה שלפחות הם יפנימו…

מה עכשיו?
ברוכים הבאים (שוב) למסיבה של פארה

57 Comments

RHM 2 באוגוסט 2017

כתבת יפה. נהנתי לקרוא

איציק אלפסי 2 באוגוסט 2017

תודה

איציק 2 באוגוסט 2017

כתבה נכונה בחלט וכמה הערות קטנות:
1. אנה איבנוביץ' אכן יפיפייה והיה לא טניס יפיפה בזמנו,
2. אני מוחה על הניסוח "אלא שמכאן הכול הלך בכיוון אחד – דרומה." כמשהו בכיוון הלא טוב. דרומה זה אחלה, בו לבקר,
3. הצלחה יכולה להביא לדברים חמורים מפרישה. ידוע על שף (אם לא טועה, שווייצרי) שהתאבד אחרי שקיבל שלושה כוכבי מישלין. במכתב שהשאיר כתב שהתאבד כי אין לו יותר לאן לשאוף, כי השיג את המקסימום, את הכוכב השלישי,
4. אני חושב שמבין השמות שציינת, פדרר הוא יוצא הדופן. נראה שהניצחונות אצלו הם הבונוס, והדרייב האמיתי פשוט לצאת וליהנות מהמשחק. אולי אני טועה אבל נראה שהוא פשוט נהינה, בטח בשנים האחרונות כשהסלאמים לא מגיעים בצרורות, ארוזות יפה למדף שלו.
הצלחה אכן יכולה להיות קללה לא קטנה מהכישלון.

צביקה 2 באוגוסט 2017

4. לא כלכך נכון, הוא לקח קשה מאוד את ההפסדים לנדאל (בשיאו).

אלון3131 2 באוגוסט 2017

פעם אחרונה שהוא לקח הפסד קשה היה אי שם ב2013 נראה לי. מאז הפסדים(ובקושי היו לשחקנים ששמם אינם דיקוביץ') עוברים לידו ותוך כדי חיוך.

וזה בדיוק האתגר שעכשיו דיוקוביץ' עומד בו ובינתיים לא בהצלחה, הגיע לשיאו באמצע 2016 ומאז הוא בצלילה, אם יצליח לחזור שנה הבאה(בתקווה בריא) ולחזור לזכות באיזה סלאם או שניים הוא נכנס למדרגה של פדרר ונאדל.

איציק אלפסי 2 באוגוסט 2017

מסכים מאוד לגבי דג'וקביץ'. הוא בדיוק במקום הזה. מרתק לראות מה יהיה אתו כשיחזור.

איציק 2 באוגוסט 2017

מארי נראה שם באופן קבוע אפילו כשהוא במקום הראשון. יש משהו בשפת הגוף שלו שמשדר שלא נח לא.

מתן גילור 2 באוגוסט 2017

הוא סקוטי. הגוף שלהם לא מותאם למכנסיים. :)

איציק 2 באוגוסט 2017

:-)

מליניאק 2 באוגוסט 2017

גדול מתן. מסכים עם איציק. רוב הזמן יש לו הבעת פנים של עצירות של שבוע. מתקשה ליהנות ממנו גם כשהוא טוב.

אמיתי 2 באוגוסט 2017

איבנוביץ מכירה את נובאק מגיל צעיר. בראיון היא גם מדברת בקטנה עליו

איציק 2 באוגוסט 2017

צביקה, אני לא אומר שהוא לא רוצה לנצח, אבל נראה שקודם כל הוא נהנה מהתהליך עצמו. ההפסדים לא גרמו לא לפרוש, אלה לתכנן אחרת את העונה. ודאי שהמטרה היא ניצחון ואפילו מוכוון לניצחון בטורנירים הגדולים בעלי סיכוי (לכן ויתר על הרולאן גרוס). אבל להבדיל מג'ורדן או מרונאלדו, הדרייב שלו נראה לי אחר.

איציק אלפסי 2 באוגוסט 2017

2. צודק איציק. דרום זה אחלה. זה פשוט תרגום של הפתגם באנגלית "things went south" שאני מניח שהמשמעות שלו נובעת מכך שבמפה דרום זה למטה (למרות שפעם שמעתי שבאוסטרליה זה הפוך והדרום למעלה…)

צור שפי 2 באוגוסט 2017

כדור הארץ הוא כידוע עגול, אין בו למעלה ולמטה, כך שזה ביטוי שאכן משקף ראיה אירופוצנתרית של העולם. הדברים לא הלכו דרומה עבור איבנוביץ', הם התקלקלו, השתבשו, התפספסו, התחרבשו, התחרבנו… ואני מניח שאם אחשוב עוד קצת לא מן הנמנע שאמצא עוד מלים בעברית תקנית ו/או בעגה שיתארו מה שקרה לה.

איציק 2 באוגוסט 2017

צור, אתה לא מעודכן בתאוריות קנספירציה עכשויות. העולם הוא שטוח ומוקף חומת קרח. יש שינוים רדיקאליים שאתה לא מודע אליהם.

איציק אלפסי 2 באוגוסט 2017

די, לא באמת? :)

איציק 2 באוגוסט 2017

אתמול היתה על זה כתבה ענקית בלונדון וקירשנבאום.
ראפרים, סופרוטאים, אנשים עם חולצות ופליירים מסתובבים בארה"ב ומנסים להסביר את זה. פשוט מטורף.

איציק אלפסי 2 באוגוסט 2017

וואלה?! הייתי בטוח שאתה צוחק.. העולם אז אשכרה מתחרפן…

איציק 2 באוגוסט 2017

אולי יש ברשת. לונדון מראיין את נדב אייל. מביאים ציטוטים, מראים סירטונים. מדהים.
אולי קיירי ארוינג לא צחק כשאמר את זה, אלה באמת מאמין בשטות הזו.

יוני 2 באוגוסט 2017

גליליאו טעה!!

איציק 2 באוגוסט 2017

למה גלילאו? הוא כולה אמר שכדור הארץ מסתובב סביב השמש, זה שכדור הארץ הוא "כדור" טעו הרבה קודם.
פתגורס, אפלטון ואריסטו מתהפכים בקברם ומסתובבים סביב כדור הארץ עכשיו.

צור שפי 2 באוגוסט 2017

alternative facts
אגב, אני דווקא אוהב את זה שלתכנית ממשיכים לקרוא "לונדון וקירשנבאום" למרות שקירשנבאום כבר לא איתנו ושלפעמים יש גם מישהו שמגיש במקום לונדון.

איציק 2 באוגוסט 2017

שאלו את לונדון לגבי זה, והוא ענה חד משמעית שכל הוא המנחה זה יהיה לונדון וקירשנבאום.

ערן האחר 2 באוגוסט 2017

https://wiki.tfes.org/The_Flat_Earth_Wiki

מעניין, לא שמעתי על זה עד עכשיו.

Ollie Williams 2 באוגוסט 2017

ראיתם את הראיונות עם קיירי אירווינג בנושא?
הוא די אמר בבירור שזו פרובוקציה.
ושכל העניין הוא כדי להעביר פואנטה כמה קל להסיט את הדיון, וכמה זה דבילי שמדברים על מה שקיירי אירווינג חושב או אמר ולא על העובדות המוצקות.

no propaganda 2 באוגוסט 2017

לא חושב שליהינות ממה שאתה עושה, זה איזה פתרון קסם. זה לא שונה משאיפה להישגיות. מה עם אלו שלא נהנים? שיפרשו?
לטעמי הכי חשוב זה לדעת למה אתה עושה את מה שאתה עושה. זה יכול להיות שאיפה להצלחה, להנאה, לתהילה או סתם לכסף.
ייתכן שלאיבנוביץ לא הייתה שום סיבה ואולי בכלל היה לה עדיף לפרוש ולא לבזבז 10 שנים מהחיים שלה. בכלל איבנוביץ היא לא דוגמא טובה כל כך, היא הייתה בעשיריה זמן לא מבוטל, שזה בגדול המקום הטבעי שלה, מקום ראשון קצת גדול עליה. רב השחקניות שתפסו את הטופ של הטניס לאורך זמן זכו בגראנד סלאם ראשון לפני גיל 20, אז אין פה איזה משהו מיוחד.
ג'ניפר קפריאטי למשל פרשה בגיל מוקדם כי לא הייתה יכולה להתמודד.

איציק אלפסי 2 באוגוסט 2017

אני מסכים. זה לא פתרון קסם. אבל בסופו של דבר זה לטעמי המוטיבציה החזקה ביותר להמשיך באורח חיים תובעני שכזה לאורך שנים.
האם מי שלא נהנה צריך לפרוש? יכול להיות. תלוי מה המחירים שהוא משלם. אני למשל חשבתי ששחר פאר הייתה צריכה לפרוש, או לפחות לקחת הפסקה ארוכה, כבר לפני כמה שנים. לא מתוך חוסר כבוד כלפיה, להיפך, מתוך זה שהסתכלתי עליה גם כבנאדם ולא רק כספורטאי.

אמיתי 2 באוגוסט 2017

רלוונטי לדיון שלכם ולפוסט בכלל
https://www.calcalist.co.il/sport/articles/0,7340,L-3718247,00.html

עובר אורח 2 באוגוסט 2017

מסי

איציק 2 באוגוסט 2017

מה איתו?

איציק אלפסי 2 באוגוסט 2017

חידה בעיני. לא מצליח לקרוא אותו.

D! כאן ועכשיו 2 באוגוסט 2017

חבר מוזיקאי ביקר פעם בקנדה ופגש ברחוב בלאונרד כהן.

כהן היה מקסים והקדיש לו איזה חמש דקות, במהלך הוא דיבר איתו בעיקר על ההצלחה הגדולה, שהיא תגיע – ושאיתה יבוא אגו גדול ונפילה ושזה בסדר ושמשם צריך להמשיך קדימה

רועי 2 באוגוסט 2017

כתוב נהדר
המשפט של קטש הוא התמצית של העדר השינוי.
הכל נשאר זהה, רק אתה משתנה

miranda vera cruz de la hoya cardenal 2 באוגוסט 2017

זה נשמע כמו שורה מהמטריקס:

Do not try and bend the spoon. That's impossible. Instead only try to realize the truth.
There is no spoon
Then you'll see that it is not the spoon that bends, it is only yourself.

BRT 2 באוגוסט 2017

תודה איציק פוסט מצויין !
זה תקף לכל תחום בחיים,לפעמים "הפחד" מהצלחה הוא יותר גדול מכישלון

אנונימוס 2 באוגוסט 2017

אני הייתי מוסיף גם את הדוגמה של מתן נאור, שמצא את הדרך לקחת פסק זמן, לחזור מכמעט פרישה, ולהחזיר לעצמו את התשוקה לעוד 10 שנות משחק ברמות הגבוהות.
אתה מדבר פה על שני דברים שונים בעצם: 1) אנשים שמצליחים בגיל צעיר 2) אנשים (כמו השחקן מנורדיה שהזכרת) שנמצאים על מסלול להצלחה, אבל לא מבינים מה כרוך בה ולא בטוחים שהם באמת רוצים לתת מה שצריך בשביל הסיכוי (הלא ודאי) להשיג אותה.

על מקרה הראשון באמת מדברים מעט מאד. על המקרה השני התרבות שלנו כולה סובבת היום, על זה שצריך לעבוד קשה ולהתמקצע כדי להצליח. קשה לאמר שזה לא בשיח הציבורי ובמודעות של אנשים.

אלכס 2 באוגוסט 2017

הייתי אומר אחרת, לדעתי מדובר כאן על שני מקרים:
1. המקרה הראשון (שחקן נורדיה) שבו אתה מצליח מאוד בהתחלה, מתרגל לקבל את מה שאתה רוצה בקלות, לא מפתח אופי\מקצוענות\צניעות\ואטאבר ואז מגיע לרמה שאתה, בפעם הראשונה מזה זמן מה, נדרש לתת תחת ולעבוד קשה. ושכחת איך.
2. אתה שואף למטרה רחוקה וקשה להשגה, ובמשך זמן ארוך אתה מתקדם לעברה, המטרה הזו היא כל מה שרצית בחיים. ואז אתה משיג אותה. עכשיו אין לך מה לרצות.
שני המקרים קשים, אבל לדעתי ההבדל הוא האם המטרה שלך קצרת טווח או ארוכת טווח. אם אני רוצה לשחק כל משחק ולהיות השחקן הכי טוב כל פעם, אז אם אני לא מתחרה ברמה שמתאימה לי ומעלה, אני נרקב ונופל למקרה מספר 1. אם המטרה שלי היא להיות השחקן הכי טוב בכלל (לא רק בתחרות הנוכחית) אז אני הולך ליפול חזק ב- 2. מה שיפה הוא שמי שנופל בראשון לא יפול בשני וההפך.

איציק אלפסי 3 באוגוסט 2017

נכון.
אני אחדד רק לגבי מס' 1 – זה לא רק ששכחת איך לעבוד קשה, זה גם זה שכמעט אף פעם לא חווית כישלון ולא היה שום דבר שהכין אותך בצורה מבוקרת לזה, ואז כאשר אתה פוגש את זה לראשונה אתה קורס. כמו הורים שמגוננים מדי על הילד שלהם ואז כשהוא יוצא לעולם האמתי הוא לא יודע איך להתמודד.

עומר ה 2 באוגוסט 2017

דווקא בנושא הזה לא חסרות דוגמאות גם מהחיים שלנו.
לעוף מקורס טייס היה אצלי כשלון גדול מאוד. היה לי ברור שאהיה טייס, אבל הייתי צריך תוך שבוע להתכונן לגיבוש אחר.
הרבה אחרים נתקלים בזה באוניברסיטה. הפעם הראשונה שאנשים שהיו בטופ בתיכון ופתאום יש עוד הרבה כמוהם.

7even 3 באוגוסט 2017

לגבי ה "הייתי צריך תוך שבוע להתכונן לגיבוש אחר".
מזכיר טריידים ב NBA :)

miranda vera cruz de la hoya cardenal 2 באוגוסט 2017

דורון שפר לא נראה לי מקרה דומה.
לשפר היתה ראיה אחרת של העולם וסולם עדיפויות שונה. אני לא חושב שהייתה לו בעיה עם הצלחה. הוא העדיף להתמקד בדברים אחרים.

יואב 2 באוגוסט 2017

בעולם הרוק, הנושא הזה נטחן ולא פעם אחת והדברים דומים בסך הכל. הניצולים- הם גיבורים אמיתים באמת.
להתמודד עם הצלחה קשה באותה מידה ואף יותר מאשר להתמודד עם כישלון. אז חלקם, הורגים את עצמם לאט, חלקם מהר וחלקם פשוט מתאבדים.

עמי ג 2 באוגוסט 2017

טור מהנה לקריאה ומעורר מחשבה.
תודה

גלעד בלום 3 באוגוסט 2017

להביא את אנה איבנוביץ כדוגמא למישהי שלא מיצתה את הפוטנציאל או לצייר אותה כמישהי שאחרי אותה זכיה היתה בירידה מתמדת זה חטא לאמת.
האמת היא שאיבנוביץ עשתה קריירה מעולה, הגיעה למקום הראשון בספורט הנשי הכי תחרותי, זכתה ברולאן גארוס ובעוד טורנירים (קטנים יותר אמנם), עשתה ים כסף ושהתה בעשיריה הראשונה תקופה לא קצרה. נכון, היא לא גראף או מרטינה אבל יותר טובה מ99 אחוזים מהשחקניות שניסו את מזלן בסבב.

מהרגע שזכתה בפאריז בגיל 20 עד ש ״הכריזה עלפרישה בגיל 29״ היא עשתה כמה דברים- קריירה שכללה מאות משחקים וברובם נצחונות, הלוואי על כולנו כזאת קריירה.זה שהיא לא הצליחה לשחזר את הזכיה בפאריז לא אומר שלא יכלה להתמודד עם ההצלחה, הרי היא הצליחה בגדול, זה אומר שזה שהיא היתה מספר 1 בעולם זה היה לא ריאלי, יש הבדל בין להגיע לפסגה (קרבר, איבנוביץ, שרפובה, האלפ) לבין להישאר שם ולשלוט כמה שנים ( מרטינה נברטילובה, אוורט, סרנה, וונוס, הנין, גראף ), איבנוביץ לא עד כדי כך מוכשרת, למעשה אין לה נתונים מדהימים טכנית (אבל נתונים של דוגמנית כן ), היא לא גדולה או אתלטית במיוחד, פשוט שחקנית מעולה שדי מיצתה את עצמה, בניגוד למה שמשתמע מהפוסט.

ללא קשר, התופעה שאתה מתאר היא אמיתית, חשוב לאהוב את המשחק ואת התהליך אחרת השחיקה בלתי נמנעת.

איציק אלפסי 3 באוגוסט 2017

גלעד, אחרי הזכייה ברולאן גארוס ב-2008 היא הצליחה לעבור סיבוב רביעי בגראנד סלאם רק שלוש פעמים, זה פחות או יותר הישגים ברמה של שחר פאר. האם זה נחשב מיצוי הפוטנציאל שלה?

עמי ג 3 באוגוסט 2017

אז אולי דווקא הזכייה בפאריס היא החריג, ולא שאר הישגי הקריירה שלה.
יש לא מעט זוכי סלאם שניצלו סט מקרי של נתונים וזכו בתואר בלי שהתקרבו לכך לאחר מכן.

shadow 4 באוגוסט 2017

גם חיים סילבס שם פעם גול נגד אייאקס בגדולתה. אפילו הגיע למעגל של דן שילון אם אני זוכר שזה פיסגת הקריירה.
משם הגיע הנפילה ועכשיו הוא צריך להתמודד עם הפוטנציאל של מאמן בליגת העל. חסר לו ויפשל.

גלעד בלום 4 באוגוסט 2017

חוץ ממייקל ג׳ורדן ועוד בודדים אין ספורטאי שממצה את המקסימום, היא אף פעם לא היתה מהיציבות, יש לה בעיה טכנית קלה בכף היד שמנעה ממנה לשלוט בסבב כפי ששרפובה וסרנה ( ועוד כמה) עשו, וזה שהיא יפהפיה לא ממש עזר ( כי היא עשתה מליונים מחוזי פרסום ולכן היתה פחות ״רעבה״ להצליח, גם לקורניקובה זה קרה…

בקיצור היתה שחקנית מעולה שהיתה לה שנת שיא ובשאר הקריירה היתה ״סתם״ בין 10-20 השחקניות הטובות בעולם במשך כמה שנים כולל תואר רולאן גארוס!

מישהו פה תיאר את זה כדומה לכיבוש שער של סילבס, זה לא דומה בכלל, אם סילבס היה לוקח את ליגת האלופות ומסיים כמלך השערים שנה אחת אז זה היה דומה.

מה שאני אומר זה שלהגיע למספר אחד בעולם בטניס או לקחת את הרולן גארוס זה הישג של עבודה של שנים ולוקח שנה מטורפת כדי להגיע לזה אפילו פעם אחת ואפילו לחמש דקות, ברגע שהגעת לזה אז אי אפשר להגדיר את הקריירה ככשלון, היא עשתה מעל 10 שנים בסבב, אחלה קריירה, לא אכזבה, הול אוף פיים.

איציק 4 באוגוסט 2017

להשוות אותה לקרניקובה זה עלבון. גם טניסאית גדולה בהרבה וגם הרבה יותר יפה.

איציק אלפסי 4 באוגוסט 2017

לגבי הטניס יש מבינים ממני, לגבי היופי – חד משמעית.

אריק 3 באוגוסט 2017

לוסי דובינצ'יק… חשבתי על הפוסט שלך

איציק אלפסי 3 באוגוסט 2017

וואלה… דבר ראשון נקווה שתאושש ותחלים במהרה. מעבר לזה, אני מבין שלא ברור מה קרה שם.

matipool 3 באוגוסט 2017

אני חושב שזה די ברור מה קרה שם וזו גם תופעה שכיחה בהוליווד ושלוחותיה שילדים כוכבים נופלים חזק בהמשך הדרך (סמים, אלכוהול, התאבדויות).

איציק אלפסי 3 באוגוסט 2017

ואם נחזור לטניס. ג'ניפר קפראיטי:
http://geshemalfasi.com/archives/571

היסטוריון של ספורט 3 באוגוסט 2017

איציק תודה רבה !

שני 6 באוגוסט 2017

ממש התחברתי למה שכתבת.
בגיל 20 אחרי שניצחתי באליפות העולם חזרתי הביתה וישבתי לבד על הספה בסלון. פתאום התחלתי ממש לבכות, הריקנות הזאת שמילאה אותי כאבה. לא ידעתי מה עושים עכשיו. פתאום להיות בבית ולא באימון בוקר. פתאום לא משנה מה אני אוכלת וכמה אני שוקלת. פתאום אין אנשי מקצוע סביבי שמכרכרים…
זה היה בום. לתוך הפרצוף.
מתאמנים שנים, חיים את זה כל רגע ופתאום זה מאחורי. זה נגמר.
אני חושבת שביום הזה הבנתי על עצמי שאני הרבה יותר נהנת מהתחרות מאשר מהנצחון. והיום אני מנסה גם ללמוד להנות מעוד דברים שלא תמיד אפשר וצריך למדוד.
פסיכולוגיית הספורט פעם עסקה בקשיחות מנטלית, היום יודעים שמה שחשוב הוא גמישות מנטלית. היכולת של אדם להתאים את עצמו למצבים משתנים היא זאת שמנבאת הצלחה.

איציק אלפסי 7 באוגוסט 2017

נפלא שני, תודה.

Comments closed