צילום: הדר אלפסי

צילום: הדר אלפסי

וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ.

מכל הציוויים בתורה אני מוצא את הציווי הזה הקשה ביותר. וזאת משום שבשונה מכל שאר הציוויים, שדורשים מאתנו התנהגות מסוימת, פעולה או הימנעות מפעולה, הציווי הזה דורש מאתנו להרגיש.

רגש, כפי שאנחנו מבינים ותופסים אותו, הוא משהו שמתעורר באופן בלתי נשלט. איננו מחליטים באופן רצוני האם לאהוב או לשנוא. זה פשוט קורה.

או שמא לא בהכרח?

הפסיכואנליטיקאי אריך פרום, בהקדמה לחיבור המופת שלו "אמנות האהבה", כותב כך:

"הקריאה בספר זה תנחיל אכזבה לכל מי שמצפה למצוא בו הנחיות קלות באמנות האהבה. להיפך, ספר זה מבקש להראות שהאהבה אינה רגש שכל אחד יכול להתמסר לו בקלות. הספר מבקש לשכנע את הקורא שכל מאמצי האהבה שלו סופם להיכשל, אלא אם כן ישתדל בכל כוחו. את היכולת לאהוב אי אפשר להשיג אם אין לו לאדם ענווה אמתית, אומץ, אמונה ומשמעת. אם ברצוננו ללמוד איך לאהוב, עלינו לנקוט אותה דרך שהיינו נוקטים אם היינו רוצים ללמוד כל אמנות אחרת, נניח מוזיקה, ציור, נגרות או את אמנות הרפואה וההנדסה".

הרעיון הזה של פרום, שאהבה היא פעולה אקטיבית שדורשת מאמץ והתמדה, נדמה שמנוגד לכל מה שאנחנו יודעים ומכירים על אהבה. כפי שמסביר פרום: "בתרבות שלנו אהבה נתפסת כתחושה נעימה, שחווייתה היא עניין של מקרה, משהו ש"נקלעים אליו" אם יש לנו מזל".

יתרה מזאת, בתרבות שבה אנו חיים מחונכים אותנו מגיל צעיר להשקיע את כל מרצנו בלהיות נאהבים. בלפתח בעצמנו את התכונות שיגרמו לאנשים לאהוב אותנו. הצורך ללמוד איך לאהוב בעצמנו הוא משהו שלא עולה על דעתו של אף אחד ללמד.

אהבה רומנטית, בתרבות שלנו, היא משהו שקורה כאשר אנו מוצאים את מושא האהבה הנחשק. אלא שזה, אומר פרום, משול למישהו שמשוכנע שיהפוך למוזיקאי מחנון ברגע שתיקרה בדרכו המנגינה הנכונה.

על-פי הגישה הזו, כדי למצוא אהבה אנחנו קודם כל צריכים לפתח בעצמנו את היכולת לאהוב. היכולת להשיג אהבה אמתית ברת קיימא טמונה לא בכך שישפר עלינו מזלנו להשיג את בן או בת בזוג בו או בה אנו חושקים – זה כשלעצמו יעורר בנו רגש של "התאהבות" ששונה בתכלית מאהבה – אלא מכך שנביא את אישיותנו לכלל המדרגה בה היא מסוגלת לאהוב.

כשמשה מצווה את בני ישראל לאהוב את אלוהים, הוא מבטא את הרעיון שאהבה זה לא משהו שפשוט אפשר לצפות שיקרה. שאהבה זה משהו שצריך לעבוד קשה בשביל להשיג אותו. שזו מיומנות שצריך לטפח באופן תמידי, במשמעת ודבקות.

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–עַל-לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת, עַל-יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטֹטָפֹת, בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ.

"הגשמת היכולת לאהוב היא הישג נדיר" כותב אריך פרום, "כל אחד יכול לשאול את עצמו – כמה בני אדם אוהבים באמת ובתמים הכיר מעודו?"

ונדמה, אם כך, שמתוך היכרות זו עם טבע האדם, מיד לאחר שמצווה משה את בני ישראל לאהוב את אלוהים, הוא מצווה אותם לעסוק השכם וערב, בכל זמן ובכל מקום, בכל שאר הדברים האחרים שהם מצווים לו בעבודת ה'.

כאילו אומר שהתכלית, עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, של כל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם היא לפתח את היכולת לאהוב בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ.

כי לאהוב את אלוהים, כפי שמסביר פרום בחלק אחר בספרו העוסק באהבת האל "משמעה אפוא להיכסף להשגת מלוא היכולת לאהוב".

שבת שלום.

כשהחלומות שלך מתגשמים מהר מדי
ושירתו הערבה של העפרוני