צילום: הדר אלפסי

צילום: הדר אלפסי

כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה:  אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם–עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ.

משה ממשיך בדבריו לבני ישראל ערב הכניסה לארץ. הוא כבר יודע שהוא לא יהיה שם, אבל חשוב לו לומר להם כמה דברים לפני שהם מתיישבים איש תחת גפנו ותחת תאנתו.

בתוך עמו משה חי והוא יודע היטב מה הולך לקרות. הם עכשיו ינצחו במלחמות ויכבשו שטחים, יבנו מדינה ויקימו כלכלה משגשגת. "סטארט אפ ניישן" יקראו לזה. הם יבכו על "יוקר המחייה" אבל יטוסו לפחות פעמיים בשנה לחו"ל. כי אמנם "קשה" וזה… "אבל צריך לחיות".

והם יחשבו שהם כאלה גדולים. שהאף 15ים והטנקים שלהם עשו להם את העבודה. ושכל זה בכלל מגיע להם בטאבו. כי הם "העם הנבחר" וה"מח היהודי".

הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ; וְרָם, לְבָבֶךָ וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה.

אַל-תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ, בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי יְהוָה, לָרֶשֶׁת אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת: וְיָדַעְתָּ, כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת–לְרִשְׁתָּהּ: כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף, אָתָּה.

אנחנו נוהגים להתהדר בזכותנו על הארץ. "אלוהים נתן לנו אותה" אנחנו מנפנפים בחוצפה כמו ילד קטן ומפונק שאבא שלו קנה לו אופניים חדשות.

אז זהו, שהארץ שייכת לבורא עולם והוא אכן נתן לנו אותה לרשתה. אבל יש תנאי מאוד ברור לכך:

וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל–מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ: כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ. הָאֵל אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים, וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם, וְאַלְמָנָה; וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם, אֶת-הַגֵּר: כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

משה מבהיר לבני ישראל שגם אחרי שיכבשו את הארץ ויתיישבו בה הם יצטרכו להוכיח שהם זכאים לה. ושכדאי מאוד שהזכות הזאת לרגע לא תהיה להם מובנית מאליה. שארץ ישראל זה לא עסק משפחתי. שבגלל שזה של אבא שלנו אנחנו יכולים לעשות כאן, סליחה על הביטוי, בית זונות.

וההיסטוריה אכן מוכיחה, ואנחנו זמן לא רב אחר ט' באב, שהדרדרות מוסרית, שחיתות שלטונית ואבדן דרך ערכי הובילו לכך שעם ישראל איבד את זכותו על הארץ.

לֹא-יִשָּׂא פָנִים, וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד.

עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם, וְאַלְמָנָה;

וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה.

כן, כן. אהב את הגר. לא רק עושה לו טובה שנותן לו ביטוח לאומי כי חייבים ולא נעים ושלא יגידו שאנחנו גזענים. וכדי שמישהו לא יחשוב בטעות שזה סתם מס שפתיים, איזה עצם שהוא זורק לשמאלנים, אז משה מיד חוזר ומדגיש וַאֲהַבְתֶּם, אֶת-הַגֵּר: כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. ואהבה זה קשה כמו שראינו בשבוע שעבר.

וזו אמירה ערכית (כן, פעם עוד היו לעם ישראל מנהיגים שהמושג הזה לא היה זר להם) חדה וברורה:

רוצים לשמור על ארץ ישראל? תהיו בני אדם.

שבת שלום.

ושירתו הערבה של העפרוני
פרשת ראה - בחירה חופשית