Waterlooville - FA Cup Fourth Round

אני מודה שהקיץ האחרון פשוט הסב לי תחושת קבס אחת גדולה. הגועל נפש שהולך בשוק ההעברות גרם לי לתהות האם יש בכלל תכלית לדבר הזה שנקרא אהדת כדורגל?

אין טובים ורעים בסיפור הזה. וזה אולי מה שהכי מייאש. מה שעשתה פ.ס.ז' לברצלונה מנסה לעשות ברצלונה לליברפול, וזה בדיוק מה שליברפול עשתה וממשיכה לנסות לעשות לסאות'המפטון. כל אחד והמקום שלו בשרשרת המזון הקניבלית הזו.

גם את השחקנים עצמם אין מה לשפוט. אם ניקח לדוגמא את מקרה קוטיניו – אם היו מציעים לנו להעתיק את מקום העבודה שלנו מעיר אפרורית וקשוחה לעיר תוססת ומגניבה, בשכר גבוה יותר ובתנאים משופרים – מי מאתנו היה מסרב?

וחשבתי שהיחידים שיכולים לעצור את הטירוף הזה זה אנחנו, האוהדים. כי בלעדינו אין שום ערך לקרקס הזה. אז אולי הגיע הזמן שנפסיק לממן אותו. נבטל את הערוצים בתשלום, נדיר רגלינו מהאצטדיונים, נכבוש את הדחף לרוץ להזמין משלוח של חולצת החוץ החדשה.

אבל זה חסר סיכוי. לא יקרה. אנחנו לקוחות שבויים. מכורים.

כי אהדת כדורגל בשבילנו היא צורך נפשי. ולא משנה מה המחיר הרגשי והחומרי שהיא תגבה מאתנו, תמיד נמצא דרך להצדיק אותה.

אחד הדברים שמתסכלים אותי בדיונים (המרתקים כשלעצמם) שמתפתחים בעקבות הפוסטים שלי על פרשת השבוע, זה חוסר ההבנה הבסיסי במהות האמונה.

אמונה איננה בחירה רציונלית. היא עניין משולל הגיון. ישנה אמירה מפורסמת שמיוחסת לתאולוג הנוצרי טרטוליאנוס שחי במאה השנייה לספירה: “אני מאמין משום שזה אבסורדי”.

כך גם אהדת כדורגל.

הקבוצה שאנחנו אוהדים לא באמת מייצגת את הטוהר והתום שאנחנו מייחסים לה. ניצחון שלה הוא לא התגלמות הצדק המוחלט והפסד שלה איננו ייסורים המכפרים על חטא מוסרי כזה או אחר.

ויחד עם זאת, בין אם נודה בכך ובין אם לא, בזה בדיוק אנחנו מאמינים.

ואמונה, כפי שכתב גבריאל בוקובזה במאמרו הנפלא "חרדה והעיר הגדולה", היא "מאמץ רגשי ושכלי משולב לצקת סדר בתוך הכאוס. תפיסת עולם שנותנת מענה לשאלות חשובות, כיוון למטרות החיים, ומשמעות למחשבה ולפעולה".

העובדה שהקבוצה שלנו תהיה כאן גם בשבת הבאה, גם בעונה הבאה, מעניקה לנו תחושה של יציבות וביטחון בתוך מציאות חיים אנושית שהיא מטבעה אקראית ובלתי צפויה. התקווה שיום אחד תזכה באליפות/גביע/תעלה ליגה מעניקה לנו תחושת משמעות, משהו לקום בבוקר בשבילו. זה ה"ואף על פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא" שלנו.

ולכן אהדת כדורגל עבורי היא אמונה. ובאמונה אני מאמין גדול.

ולשמחתי, ואני באמת אסיר תודה על הטובה הזאת, הקבוצה שאני אוהד מאפשרת לי חוויית אמונה עמוקה ומשמעותית. וזה ללא שום קשר להישגים שלה על כר הדשא.

כשאני מעביר לסטודנטים שלי את השיעור בנושא האמונה בעידן המודרני אני מסיים בציטוט הפסקה שחותמת את מאמרו של גבי בוקובזה:

"הניסיונות למצוא פתרון אמוני מתאים לחרדה הכל־נוכחת בחיים האורבניים טרם הבשילו. אך האמנות וסיפורי הקדם מרמזים שאף אם החרדה בלתי מחיקה היא אף פעם אינה דרך ללא מוצא. באורח פלא, דווקא החרדה העצומה ביותר ובהלת המוות שהיא מעוררת, מייצרות כיוונים חדשים של אמונה ותקווה. הגיבור ב”מועדון קרב” מביט בתוצאות הקטסטרופליות של “פרויקט חורבן”. העיר קורסת לנגד עיניו. אך הוא לא עומד לבד. הוא מחזיק בידה של אהובתו, ובאמונה שמצא דרך מקורית לשכון בעולם ופתח אפשרי לגאולה. בבל גם היא אבדה ולא היתה לה תקומה. אך מהו הסיפור הבא מיד אחריה? זהו סיפורו של אברהם. איש נועז שעוזב את בית אביו ופותח יחד עם שרה אהובתו במסע אמונה סיזיפי ומעורר השראה. החורבן מאחוריו אך בלבו אמונה חדשה, אהבה לממש וארץ לגלות אליה. אל יקל הדבר בעיניכם; ברגעי הכאב הקשים והמבהילים ביותר מה שאנו זקוקים לו הוא רק “עוד אחד שיילך לצדנו” – כאמונה פנימית נוסכת כוח, או בדמות אדם האוחז את ידינו ומבטיח שהחרדה תשקוט, הכאב יחלוף, הכל עוד יהיה בסדר. באמת."

ואז, תמיד, יוצא שאני מחייך חיוך קטן לעצמי ומה שעולה לי לראש מייד הן כמובן המילים הללו:

כשאת צועדת בעין הסערה, החזיקי ראשך מורם
ואל יטיל בך החושך מורא
בקצה הסערה יפציעו רקיע מוזהב
ושירתו הערבה של העפרוני
צעדי, ברוח
צעדי, בגשם
גם אם חלומותייך יוטלו וינופצו
צעדי עם תקווה בליבך
או אז, לעולם לא תצעדי לבד
לעולם לא תצעדי לבד

פרשת ואתחנן - אמנות האהבה
פרשת עקב – איך שומרים על ארץ ישראל?