רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה. אֶת-הַבְּרָכָה–אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים–אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם.

בשנות ה-50' של המאה הקודמת הציגו חוקרים כקרל רוג'רס ואברהם מאסלו ("פירמידת הצרכים")  את מה שכונה "הכוח השלישי בפסיכולוגיה". הגישה, שזכתה להגדרה "פסיכולוגיה הומניסטית", טמנה בחובה ביקורת על שתי הגישות המרכזיות בתחום ששלטו עד אז בכיפה: הפסיכואנליזה של פרויד וממשיכיו, שראתה באדם עבד של דחפיו המולדים, והביהביוריזם, שראתה באדם מעין מכונה המופעלת ע"י גירויים חיצוניים ומפיקה תגובות אוטומטיות נלמדות. כפי שהסביר זאת רוג'רס "האדם הוא יותר ממכונה מורכבת שמופעלת מבחוץ, וגם יותר מיצור לא רציונלי הנקבע על-ידי עברו ועל-ידי הלא-מודע שלו".

ההתפתחות החשיבתית הזו בפסיכולוגיה הייתה תוצאה ישירה של זוועות מלחמת העולם השנייה – ההתמסרות לאידאולוגיות ולמשטר טוטליטריים שגרמו לאיבוד האישיות הייחודית של האדם, כפי שהסביר זאת באופן מבריק אריך פרום בחיבורו המופתי (כל חיבור של פרום הוא מופתי) "מנוס מחופש".

מאסלו, רוג'רס ואחרים, שטוו את גישתם בהשפעת הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית והתכתבו עם רעיונות מוקדמים יותר של קירקגור, ניטשה, סארטר ועוד, השיבו את האדם למרכז. האסכולה הזו בפסיכולוגיה הייתה הומניסטית לא משום שהיא ריחמה על בני אדם, אלא משום שהיא הדגישה את האחריות שיש להם על מעשיהם. האדם הוא זה שאחראי לגורלו ולחייו. הוא חופשי בבחירותיו ואינו יכול להטיל את האחריות עליהן על מישהו אחר. כל בחירה שהוא עושה היא שלו בלבד, והוא האחראי הישיר לתוצאותיה. האדם הוא לא "'קרבן של נסיבות" או "בורג במכונה".

פרשת השבוע מעלה גם היא לדיון את סוגיית הבחירה החופשית. הרעיון של בחירה חופשית הוא ערך ליבה ביהדות, אולם ביסודו טמונה סתירה: אם לאדם יש בחירה חופשית, מדוע הוא נענש על מעשים שאינם לפי רצון האל? איזו בחירה חופשית יש במצב שבו בחירה בדרך אחת במקום אחרת ממיטה עליך קללה?!

זה מזכיר לי כיצד כילד הייתי שונא (ותכל'ס עד היום..) שאמא שלי הייתה אומרת לי "תעשה מה שאתה רוצה". הבנתי יפה מאוד שמאחורי ה"תעשה מה שאתה רוצה" הזה לא עומד אישור למה שאני רוצה לעשות, אלא איום מרומז שאם ה"מה שאתה רוצה" לא יהיה "מה שאני רוצה" יהיו לזה השלכות…

אלא שהפרדוקס הזו נובע כולו מהתפיסה השגויה של מה היא "בחירה חופשית". בחירה חופשית אין משמעותה שאדם יכול לעשות מה שהוא רוצה מבלי לקחת על כך אחריות. בחירה חופשית משמעותה שבידי האדם נתונה האפשרות לבחור כיצד להתנהג, הוא הריבון על בחירותיו, אולם הוא גם זה שנושא באחריות לתוצאות של בחירות אלה.

משה לא אומר לבני ישראל "תעשו מה שאתה רוצים". הוא אומר להם בצורה מפורטת בדיוק מה הוא רוצה שהם יעשו וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת, אֵת כָּל-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם, הַיּוֹם. אבל בסופו של דבר הבחירה אם לעשות את זה או לא היא שלהם ושלהם בלבד, לא שלו ולא של אלוהים.

אדם, כל אדם, הוא תוצר של המטען הגנטי אתו בא לעולם והסביבה בה התפתח וגדל. המטען הגנטי מכיל אתו את הדחפים – וברמה הבסיסית ביותר, כפי שהגדיר זאת פרויד: את הדחף היצרי/יצרני – הארוס, ואת דחף התוקפנות וההרס – התנטוס. אהבה ושנאה הם אותו רגש במצבים שונים. שניהם תוצאה של התקשרות רגשית עמוקה לאובייקט חיצוני. בכל אדם קיימת האפשרות למצוא את האיזון אותו הוא בוחר בין שני סוגי הביטוי הרגשי הללו.

כולנו גם "קורבנות" של הסביבה בה גדלנו. אחד גדל בשכונת מצוקה והשני אולי גדל בשכונת פאר, אבל עם הורים שהיו מנוכרים לצרכיו הרגשיים. לכל פשע יש הסבר. אין דבר כזה "רוע טהור" כמו שאין "טוב טהור". אבל ההיסטוריה מוכיחה היטב שהתפיסה שמשחררת אנשים מהאחריות לבחירות שלהם הובילה את האנושות לתהומות העמוקים ביותר. ולכן אני מתרעם כל-כך על השימושי בביטוי "אוכלוסיות מוחלשות". כשאומרים למישהו אתה "מוחלש" מסירים ממנו את האחריות למעשיו ומטילים אותה על מישהו אחר.

רקע סוציו-אקונומי לא יכול לעורר הבנה להתנהגות עבריינית. חוסר השתלבות בחברה המקומית לא יכול בשום צורה שמתקבלת על הדעת להוות הסבר לטרור. יצרים בלתי נשלטים אינם "אי שפיות זמנית" שמשחררים אדם מלשלם את מלוא המחיר על פשעיו.

או כמו שאומר משה לֹא תַעֲשׂוּן–כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה, הַיּוֹם: אִישׁ, כָּל-הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו.

שבת שלום.

פרשת עקב – איך שומרים על ארץ ישראל?
וואן טריק פוני