Amigoni, Jacopo, c.1682-1752; Solomon Sacrificing to His Wives' Idols

כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ; וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי.

לפרשת שופטים יש לי חיבה יתרה משום שזוהי פרשת הבר-מצווה שלי.

אחד הדברים שאני אוהב ביהדות זה שהיא מכירה בחולשות של בני אדם. ציוויי המלך, כמו ציוויי אשת יפת תואר אליהם נגיע בפרשת כי תצא, הם ברירת מחדל. עדיף היה שלא היינו נדרשים לסוגיה, אבל בני אדם אינם מלאכים ודברים יכולים לקרות, אז בוא נראה מה עושים אומרת התורה.

משה ממש לא אוהב את הקונספט של מלך. אבל הוא מבין שזה צורך אנושי. אנשים צריכים מישהו שיעשה להם סדר. שייטול מהם את המעמסה הכבדה של האחריות לגורלם. אז מלך יהיה בן אם נרצה או לא נרצה. אז עכשיו ננסה לראות איך עושים את זה הכי נכון שאפשר.

לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו

כותבת הגמרא במסכת סנהדרין (כ"א):

"אמר ר' יצחק: מפני מה לא נתגלו טעמי התורה? שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן, נכשל בהן גדול העולם. כתיב: (דברים י"ז) "לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו", אמר שלמה המלך: אני ארבה ולא אסור – וכתיב (מלכים א' י'): "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו". וכתיב (דברים י"ז): "לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה" ואמר שלמה: אני ארבה ולא אשיב – וכתיב (מלכים א' י'): "ותצא מרכבה ממצרים".

ובכן, כמו שאומרים, ניסיון יפה. כבר אחד המלכים הראשונים של עם ישראל, ומי שנחשב לאחד המוצלחים שבהם, נפל בזה חזק. הרבה נשים. הרבה סוסים. וזה נגמר ב-וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת–וְאֶת-בַּת-פַּרְעֹה: וַיְהִי, לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה, נָשָׁיו הִטּוּ אֶת-לְבָבוֹ, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים; וְלֹא-הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם-יְהוָה אֱלֹהָיו, כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו. (מלכים א, י"א).

למעשה גם דוד אביו הסתבך עם העניין הזה של נשים, כפי שזכור מהאופן הנכלולי שבו לקח לאישה את אמו של שלמה – בת שבע.

אז האם העניין הזה הוא גזירת גורל? כנראה שכן. כוח משחית את המידות. יהיו בעלי הכוח והשררה צדיקים גדולים ככל שיהיו, גם הם בני אדם. ולכן כדי להימנע מהנזקים שנגרמים מכך יש להגביל את הכוח של בעלי השררה.

בעם ישראל היה לפחות לתקופה מסוימת קונספט יפה שבו למלך היה צמוד איש רוח – נביא, שהיה דואג "לאפס" אותו בכל פעם שהשתן היה עולה לו לראש. זה נחל הצלחה מוגבלת בלבד, משום שלנביאים הללו לא הייתה באמת סמכות פורמלית והמלכים הצליחו להטות את העם נגדם בטענה שמדובר ב"תקשורת עוינת" או ב"שמאלנים עוכרי ישראל".

בדמוקרטיה המודרנית ישנם מנגנונים מורכבים יותר, כגון הפרדת הרשויות, שאמורים לפקח על כך. אולם גם עליהם אומרים שהם "שמאלנים" וכו'. אלא שתולדות עם ישראל מלמדים אותנו, שבלעדי סמכות מוסרית מאזנת, גם הבחירים שבמלכי ישראל לא היו חסינים מהדרדרות לשפל מוסרי ומדרדור העם לכך.

שבת שלום.

וואן טריק פוני
פרשת כי תצא - יצר לב האדם