פרשת כי תצא היא הפרשה שבה יש את מספר המצוות הרב ביותר מבין כל פרשיות התורה – 28 מצוות עשה ו-48 מצוות לא תעשה. היא מפרטת מגוון רחב של ציווים ואיסורים בתחומים שונים: דיני מלחמה, דיני משפחה, ציוויים שבין אדם לחברו, צדק חברתי ועוד.

שלושה ציווים משמעותיים שמופיעים בפרשה יכולים לטעמי ללמד אותנו על האופן שבו רואה התורה את המוסר, הטבע האנושי והקשר בניהם.

הראשון הוא זה המופיע בפתח הפרשה – אשת יפת תואר:

כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ–וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ; וְגִלְּחָה, אֶת-רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה, אֶת-צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ, יֶרַח יָמִים; וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ, וּבְעַלְתָּהּ, וְהָיְתָה לְךָ, לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה, בַּכָּסֶף; לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ.

כפי שעמדנו על כך בפרשה הקודמת, בציווי על מינוי המלך, התורה מבינה שבכל הקשור ליצריו של אדם יש רצוי ויש מצוי. הציווי של אשת יפת תואר בא להסדיר באופן אנושי ככל הניתן (במושגים של לפני שלושת אלפים שנה) תופעה פגומה מוסרית שבאותה תקופה הייתה מקובלת ונפוצה.

כפי שכותב הרמב"ם במורה נבוכים:

"לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע ועם זה יש בכלל זאת המצווה מן המידות הטובות שצריך שיתנהגו בהם. והוא שאף על פי שגבר יצרו עליו, ולא יוכל לסבול ולכוף את יצרו, צריך שייחדנו במקום נסתר, והוא אמרו אל תוך ביתך. ואין מותר לו שילחצנה במלחמה, עד שינוח אבלה ותשקט דאגתה".

הציווי השני מופיע לקראת אמצע הפרשה – שילוח הקן:

כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל-עֵץ אוֹ עַל-הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרֹחִים, אוֹ עַל-הַבֵּיצִים–לֹא-תִקַּח הָאֵם, עַל-הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם, וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים.

בעניין ציווי זה ישנה מחלוקת במפרשים. ישנם כאלה, כגון הרמב"ם, הסוברים שציווי זה הוא שרירותי ואין לתלות אותו ברחמנות על בעלי החיים: "מפני שהוא תולה טעם זאת המצווה, בחמלת הקב"ה על העוף, ואין הדבר כן, שאילו היה מדרך רחמנות לא צווה לשחוט חיה או עוף כלל, אבל היא מצווה מקובלת אין לה טעם". אולם, מרבית פרשנים ראו בטעם מצווה זו משום הנהגת מידת הרחמנות באדם ושבירת מידת האכזריות.

יפה בעיני במיוחד פירושו של השד"ל בעניין: "כשאדם קרב אל הקן, אלמלא רחמיה על בניה הייתה האם נמלטת לנפשה ועוזבת אפרוחיה, אבל היא מאהבתה את בניה תשליך את נפשה מנגד ותעמוד שם להצילם ולא תברח למלט על נפשה. על כן אין ראוי לקחתה, שאם יהיה אדם שייקחה, יהיה מעשה הצדקה והאהבה שאהבה את בניה גורם לה רעה. והנה המכוון במצווה הזאת היא לכבד המידות הטובות, ולקבוע בלבבותינו כי לא יצא מצדקה הפסד. שאם היה מותר לקחת האם תחת אהבתה את בניה, היה מתרשם בלב האדם כי החמלה עניין גרוע ומנהג שטותי הגורם רעה לבעליו. ועכשיו שלקיחתה אסורה לנו, יקר תפארת מידת החמלה יוחק בלבנו חיקוי עמוק."

גם ר' יוסף אבן כספי מציע פירוש שיש בו מסר חשוב בעיני: "במצווה זו רצה הבורא ללמד את האדם ענווה. האדם על אף מעלותיו הוא "גשמי", ממש כמו החי, הצומח, והדומם. ולכן התורה רוצה בעיקר הכוונה – שלא נאכל בשר כי יספיקו לנו הצמחים. ועל אף שלא אסר את אכילת בעלי החיים לגמרי, רצה הקב"ה להגביל הרבה פעמים את אכילתם כדי שיהיה בין עינינו תמיד, כי אנחנו כחמור וכפרד, ככרוב וכרימון, גם כאבן דומם".

שוב, כמו בציוויי המלך ואשת יפת תואר, התורה מכירה באנושיותו של האדם, על פגמיה. במצב אידיאלי, לפחות לפי האבן כספי, אדם היה מתקיים מאכילת הצומח בלבד. אבל הוא אוכל בשר, אז לפחות שככל הניתן לא יעשה זאת באכזריות.

ואז, אחרי הדברים האלה, מגיע הציווי שחותם את הפרשה – מחיית זכר עמלק:

זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ–וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ–תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח.

מדוע, מכל אויבי ישראל, דווקא עמלק הוא זה שבני ישראל מצווים לנהוג כלפיו באכזריות שכזו?

נדמה לי שהסיבה לכך רמוזה במילים אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ. קָרְךָ מלשון קור. צינה.

ברוע של עמלק היה משהו ציני. שרירותי. לעמלק לא הייתה שום סיבה טובה לבוא למלחמה עם בני ישראל במדבר, כפי שכותב המלבי"ם:

"שכל עורכי מלחמות יהיה לאחת מהסיבות הבאות וכולם לא היו פה: שיילחם על ארץ לכבשו להרחיב את גבולו, וזה היה "בדרך", כי לא היו אז בארץ נושבת; שהוא ירא פן יירש את ארצו כמלחמת סיחון ועוג, וזה היה "בצאתכם ממצרים"; אם עשו עמו מלחמה והתגרו בו, אבל הוא "קרך בדרך" דרך מקרה ולא שום ריב ביניכם"; להראות כוחו וגבורתו, ואז יילחם פנים אל פנים, והוא "ויזנב בך כל הנחשלים ואתה עייף ויגע"; בעבור הדת, שחושב שימצא חן בעיני אלוהיו אם יכחיד עם הבלתי מאמינים בו, אבל הוא "ולא ירא אלוהים"."

בציווי למחות את זכר עמלק יש לכאורה ממידת האכזריות. אבל למעשה זהו ציווי שנוער למחות את האכזריות. האכזריות שמיוצגת ע"י עמלק.

כי "עמלק" הוא לא רק עם, הוא שם גנרי לרוע סדיסטי. רוע ציני ושרירותי, כאמור. לפגיעה באדם אחר רק בגלל שאני יכול. ואת הרוע הזה יש למחות.

שבת שלום.

פרשת שופטים - כוח משחית
פרשת כי תבוא - אור לגויים