הַלְיְהוָה, תִּגְמְלוּ-זֹאת– עַם נָבָל, וְלֹא חָכָם:

פרשת האזינו ממשיכה את דבריו של אלוהים בסופה של פרשת וילך ועוסקת בעתיד לקרות את בני ישראל לאחר כניסתם לארץ. שירת האזינו, המהווה את החלק הארי בפרשה, מתארת בזעיר אנפין את אשר צפוי לקרות לעם ישראל לאורך הדורות. היא מתארת את המעגל ההיסטורי של תולדות עם ישראל: בחירת עם ישראל ע"י ה', ההתנחלות בארץ, נטישת ה' ועבודה זרה, ענישת בני ישראל ויציאה לגלות, חזרה לארץ וגאולה.

וכאן כמובן שנשאלת השאלה – אם הכול דטרמיניסטי וקבוע מראש, היכן נמצא כאן העיקרון של בחירה חופשית?

ובכן, הוא לא נמצא. טבע האדם הוא שנוחות, שובע, עושר וכוח גורמים לו לשכוח את מי ומה שהקנה לו אותם. ישנו קו פרשנות שטוען ששירת האזינו לא נאמרה כפי שמקובל לחשוב ע" משה, אלא ע"י אלוהים. ובאמת, מקריאת הדברים אפשר להתרשם שאלוהים מדבר מדם לבו על כפיות הטובה של בני ישראל.

יחד עם זאת, בדברים שבהם בוחר משה לסכם את השירה הוא כן מותיר מקום לפעולה של בני ישראל שיכולה לשנות, או לפחות לעקב, את הגורל הבלתי נמנע:

כִּי לֹא-דָבָר רֵק הוּא, מִכֶּם–כִּי-הוּא, חַיֵּיכֶם; וּבַדָּבָר הַזֶּה, תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ.  

כעת, יש לי יסוד סביר להניח שרבים מאלה שקוראים את הדברים האלה כעת באכסניה הזו אינם אנשים מאמינים. והדיבור על שכר ועונש בעקבות קיום ואי קיום ציווי אלוהי זר להם ומוזר בעיניהם.

אולם, עם העובדות ההיסטוריות לא ניתן להתווכח – זה אכן המעגל שהעם היהודי נמצא בו לאורך הדורות: בכל פעם שהשיג ריבונות בארצו היה זה לתקופת זמן מוגבלת שלאחריה איבד את ריבונותו והתפזר בעולם.

בתוך המעגל ההיסטורי הזה אנחנו נמצאים כעת בתקופה שבה זכינו שוב לריבונות יהודית בארץ ישראל. ודווקא מתוך הניסיון ההיסטורי חשוב שנזכור שזה איננו מובן מאיליו כלל ועיקר זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ.

אני חוזר ממסע לדרום אמריקה, שם גם יצא לי לבקר באורוגוואי ולהכיר מקרוב את הקהילה היהודית במקום.

הקהילות היהודיות בעולם הן זן נכחד. הדור הצעיר בקהילות מתבולל ומאבד קשר עם הזהות היהודית שלו. זהו תהליך טבעי והגיוני בעולם גלובלי. הקהילות היהודיות היחידות שמצליחות לשמור על זהות יהודית הן הקהילות החרדיות שעושות את זה דרך דבקות אדוקה בפרקטיקה הדתית של היהדות. יהדות חילונית ומסורתית כמעט ולא קיימת בתפוצות כיום (חוץ מאשר בארה"ב, אבל זהו מקרה ייחודי שדורש התייחסות נפרדת).

הקהילה היהודית באורוגוואי היא יוצאת דופן במובן הזה. יש שם ניסיון מרשים ומעורר התפעלות לשמור על זהות יהודית שאינה בהכרח דתית אדוקה. זה מצריך מאמץ לא קטן ונעשה בעיקר בזכות פעילות ענפה בקרב הצעירים בתנועות הנוער הציוניות (במונטווידאו ישנן לא פחות משישה כאלה עם מאות חניכים בכל תנועה).

בשיחה שהייתה לי עם מחנכת באחד מבתי הספר היהודיים במקום היא הסבירה לי מדוע זה כ"כ חשוב להם: "בישראל אתה לא צריך להתאמץ בשביל להרגיש יהודי, מספיק עצם זה שאתה חי שם. כאן אם לא נתאמץ הזהות היהודית תאבד".

אבל אז עולה השאלה, מדוע הזהות היהודית חשובה?

והעליתי את השאלה הזו במפגשים שהיו לי שם עם חניכי התנועות. ותשובה אחת שקיבלתי מחניכה בתנועת בית"ר המקומית ריגשה אותי כמעט עד דמעות: "זה לא כמו איזה בגד שאני היום אוהבת ומחר לא בא לי עליו. להיות יהודייה זה חלק מהותי ממי שאני. מהסיפור שלי".

ואז אמרתי לה, שבמקום לשלוח את חניכי התנועות לשנת הכשרה בארץ, כפי שנעשה שם, צריך לשלוח את הצעירים בארץ לשנת הכשרה אצלם בקהילה.

בישראל הזהות היהודית היא לא רק עניין סנטימנטלי. היא עניין הישרדותי. ללא הזהות היהודית אנו נאבד את ריבונותו בארץ ישראל גם הפעם, ומי יודע אם נזכה להזדמנות נוספת.

הסיכוי היחיד שלנו להמשיך ולשרוד בלב אזור עוין ולהקריב את מה שנדרש בשביל כך, הוא אם נאמין במטרה שלשמה אנו עושים זאת. והמטרה היא קיומו של הקולקטיב היהודי. כי אם המטרה היא רק הקיום של כל אחד ואחד מאתנו, יש מקומות הרבה יותר בטוחים בעולם, גם ליהודים.

אבל כקולקטיב העם היהודי יכול להתקיים רק אם תהיה לו ריבונות בארץ ישראל. גם ללא סכנת ההשמדה שריחפה מעליו בדורות קודמים, מרחפת מעליו סכנה של התבוללות פיזית ותרבותית. ואת הדבר הזה בדיוק הבינה התנועה הציונית כשבחרה להקים את המדינה היהודית בארץ ישראל.

שבת שלום ושנה טובה.

פרשות ניצבים - וילך
גולמי