גולמי

מחשבות על כדורגל בתפילת יום הכיפורים

עברו כמעט שבועיים מאז שחזרתי מארגנטינה ואני מודה שעדיין לא לגמרי נחתתי. אני עדיין מעכל את החוויה שעברתי שם.

שבעה משחקים בשלושה שבועות ראיתי במסע הזה. מתוכם חמישה משחקי ליגה של הקבוצות המקומיות בבואנוס איירס. זכיתי לראות כדורגל בכל העולם. להיות במונדיאל, ביורו, בגמר ליגת האלופות. אבל זה היה משהו אחר.

התחושה הייתה שאני חווה את הכדורגל במצב הגולמי שלו. כמו אנתרופולוג שמגיע לשמורת טבע רחוקה בפינה של העולם שהמודרניזציה, הטכנולוגיה והגלובליזציה עדיין לא הגיעו אליה. זה לא שהכדורגל הארגנטינאי לא חווה תהליכים דומים למה שחווה הכדורגל באירופה, חווה ואף נפגע מהם אולי יותר מכל, אבל בתצורתו המקומית הוא עדיין הצליח לשמר משהו מהגולמיות של המשחק.

ולא מצאתי מילים לתאר את זה, עד שאתמול בתפילת שחרית של יום כיפור פתאום זה נפל עלי:

זה כמו שאני תמיד אערוג למנגינות של הפיוטים שהכרתי בילדותי בבית-הכנסת "שבת אחים" בבית שמש שהקימו סבא שלי ז"ל וחבריו כשעלו ממרוקו. את הגרסאות של הפיוטים כמו ששמעתי שם לא שמעתי עוד באף מקום. המנגינות הן לרוב אותן מנגינות. אבל שם, ברור לי, זו הייתה הגרסה הגולמית.

ואיך אני יודע? כי שם אף פעם הפיוט לא נתקע באמצע, לא צריך לבלוע מילים או לשנות את ההגייה שלהם כדי להתאים למגינה. היא יושבת במדויק על כל תיבה ותיבה.

הנה הדוגמא הקרובה ביותר שמצאתי בביצוע התזמורת האנדלוסית אשקלון לפיוט המרטיט הזה של ריה"ל:

יְדֵי רָשִׁים נֶחֱלָשִׁים / מֵהַשִּׂיג דֵּי כָפְרָם

אֲבָל בְּרוּחָם וּמַר שִׂיחָם / יְקַדְּמוּ אֶת פְּנֵי יוֹצְרָם

עַם נִבְדָּל הוֹלֵךְ וְדָל / וְשִׂיחוֹ הוֹלֵךְ וְרָם

בְּהִוָּעֲדָם בְּבֵית מוֹעֲדָם / וּבִגְרוֹנָם רוֹמְמוֹת אֵל

לְהַקְדִישׁ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב / וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

וזה לא שהיו בשבת אחים פייטנים גדולים. אבל הדיוק של הפיוט גרם לכל מתפלל מן השורה להישמע ולהרגיש ככזה. ובייחוד העובדה שהחזן, בשונה ממה שאני רואה מאז כמעט בכל מקום, לא ביקש לומר את הפיוט לבדו ולהשאיר למתפללים רק לחזור אחריו בפזמון, אלא העניק למתפללים את הפיוט ואף עודד אותם להגביר בקול ובהתלהבות באמירתו.

והתחושה במגרשים בארגנטינה, במונומנטל, בבונבונרה, ברסינג, בסן לורנצו, הייתה דומה. שזו הגרסה הגולמית.

של מה שעל הדשא ושל מה שביציע.

המנגינות של שירי האוהדים בארגנטינה היו מוכרות לי מאוד. אלו המנגינות שאני מכיר מהמגרשים בארץ. שגדלתי עליהם ביציע המזרחי. אבל הפעם זכיתי לשמוע אותם בתצורה המקורית. וכל שיר עידוד זה לא שיר, זו סרנדה שנמשכת חמש, שש, שבע דקות… עם ליווי של אורקסטרה שלמה.

והכדורגל…

ובכן, כמו במקרה של שבת אחים, לא מדובר אולי בפייטנים הכי גדולים. ברצלונה, ריאל, באיירן וקבוצות הצמרת בפרמייר ליג יצליחו כנראה לנצח את ריבר ובוקה בשמונה מתוך עשרה משחקים. אבל הייתי מחליף את הכדורגל שלהם בלראות במקום את ריבר ובוקה בכל יום בשבוע.

כי מה שאנחנו רואים בליגות האירופאיות ובליגת האלופות הוא כדורגל ממוסחר. לא רק העטיפה. גם המשחק עצמו. כדורגל ציני. תועלתני. שיוצא מתוך נקודת מבט אחת: מה הדרך הטובה ביותר לנצח?

ולכן האלמנט הפיזי, האתלטי, כ"כ משמעותי בכדורגל האירופי. ולכן, למרות שטכניקה של שחקן ממוצע בקבוצת מרכז טבלה בארגנטינה עולה עשרות מונים על זו של רוב שחקני הפרמייר ליג, קבוצת מרכז טבלה בפרמייר ליג תוכל כנראה לזכות בקלות באליפות הליגה בארגנטינה.

אבל את ההנאה הטהורה שחוויתי מצפייה במשחקים שם חוויתי במעטים מאוד, אם בכלל, מעשרות המשחקים שראיתי בפרמייר ליג.

ואם יש רגע אחד שממחיש את זה, זה מתוך המשחק שבו הייתי בין ריבר פלייט לבאנפילד. המשחק נערך על מגרש מוצף אחרי שכל סוף השבוע ירד בעיר גשם שוטף. ועדיין, לא ראיתי כדור אחד שעלה מעל גובה הברך במשך כל תשעים הדקות.

ושההתעקשות הזו לשחק על הארץ גם בתנאים האלה הובילה בסופו של דבר למהלך המופלא הזה אני מודה שהיית על סף דמעות:

פרשת האזינו
תסביך אב

תגובות

  • צור שפי

    כמי שיצא לו לראות כמה פעמים כדורגל בארגנטינה - מסכים עם כל מילה.

  • איציק

    איציק, לא מבין בפיטנות וגם לא מבין גדול בכדורגל, בטח לא ארגנטיני אך מבין לתחושתך.
    שאלה לא קשורה של משהו שאני מבין בו עוד פחות. אין בכיפור פרשת שבוע או שהחלטת לדלג עליה? יש מכורים, ועכשיו כואב.

    • איציק אלפסי

      כשיום כיפור נופל בשבת אכן לא קוראים את פרשת השבוע אלא את הקריאה בתורה של יום כיפור. יהיה בעז"ה פוסט על פרשת וזאת הברכה בשבת הקרובה.

      • אייב

        אך גם בשבת הקרובה לא קוראים את פרשת השבוע אלא את הפרשה לשבת חול המועד.
        בכלל, וזאת הברכה נקראת רק בשמיני עצרת.

        • איציק אלפסי

          נכון. אבל אני כן אפרסם על וזאת הברכה בשבת ובערב שמחת תורה בעז"ה פוסט סיכום לכל הפרויקט.

  • אמיתי

    מעולה. מתקשר מאד לטור של דורפן.
    דווקא אני מוכרח לציין שפחות נהנתי מהכדורגל בברזיל לדוגמא

  • yaron

    אלפסי, נשמע כמו טיול טיול.
    כמו שאמיתי אמר וצדק :-) בהחלט מתקשר עם הפוסט של דורפן.
    אני השנה איכשהו מוצא קצת יותר אוטנטיות דווקא בליגה האירופאית. קודם כל שתי נציגות ישראליות אבל נופל לפעמים על משחק שבולטת בו חדוות הכדורגל בלי קשר לתעשיית הכסף.

  • אביאל

    לא יודע, אני יכול לצפות בפורמולה 1 ובייסבוח ואפילו פעם בגולף אבל כדורגל דרום אמריקאי נראה לי פשוט לא רציני, אם אין טקטיקה זה נראה כמו משחק חובבני בשכונה.

  • Ollie Wiiliams

    בדרא"מ הכדורגל תמיד יותר ייצרי, לטוב ולרע.
    ועדיין כשזה מגיע לנבחרת לפחות, מאמין ש 99% מהאוהדים בערך יעדיפו שכל הסגל יהיה מורכב משחקנים שעברו "אירופיזציה" אבל יוכלו להביא את הגביע המוזהב.

    וצר לי, אבל המשפט על הטכניקה....רציני בערך כמו המנטרה ש"הכדורגלן הישראלי מאוד טכני לעומת מקבילו האירופאי". כלומר די שטויות.

    • no propaganda

      כל כך מסכים עם המשפט האחרון. זו טענה שמניחה שטכניקה זה דריבל ולא לעצור כדור או להגביע

      • מתן גילור

        גם לעצור כדור ולהגביה הם עושים בצורה כמעט מושלמת. ההבדל הוא שהם עושים זאת בקצב איטי בהרבה, עם לחץ נמוך בהרבה של שחקן הגנה נחות בהרבה.
        רוצה לומר שטכניקה זה לא רק לעצור כדור או להגביה, אלא לעשות זאת בתנאים קשים יותר. ובליגות הטובות של אירופה רמת הקושי לביצוע פעולה זהה גבוהה לאין ערוך.

        • no propaganda

          ככל שאתה עושה דברים מהר יותר ומדוייק יותר, הטכניקה שלך טובה יותר. בספרד וגרמניה לשחקנים יש טכניקה הרבה יותר טובה מאשר בארגנטינה גם במהירות וגם בדיוק

          • אמיתי

            וגם בצרפת, שהיא כמו שגילינו שבוע שעבר בצמפיונס, ליגה טובה מהגרמנית

    • Ollie Williams

      מה גם שבמשחקים שראיתי שם לפני כמה שנים הרמה הייתה מביכה מאוד. הטובים מגיעים מהר מאוד לאירופה, גם אם לא בהכרח לליגות הגדולות.

  • איציק

    אחרי קריאה נוספת של הפוסט, הכותרת צריכה להיות "גול-מי?"

  • קאז

    אני יודע שברוסריו אסורה כניסה של אוהדים אורחים מחשש לאלימות (שקרתה באמת). זה המצב בכל הליגה בארגנטינה ?

    • איציק אלפסי

      אכן, זה המצב בכל המגרשים. שזה קצת פוגם באווירה (אני מניח, לא הייתי לפני שזה נכנס לתוקף) אבל מוריד את מפלס האלימות. אני מודה שלמרות חששות מסויימים ולא מעט אזהרות לא חשתי כמעט אווירה נפיצה או מאיימת מחוץ או בתוך המגרשים.

  • red sox

    דייקת אלפסי.
    הדבר שהכי בלט לי במגרשי כדורגל ארגנטינאי הוא שהשחקנים והקהל עובדים בתיאום, כמעט מצטרפים לוקטור אחד שהכיוון שלו אחד: קדימה. הקהל לא מפסיק לדחוף ולדרוש את ההתקדמות, ממש פיזית, והקבוצות מתרגמות את זה לסגנון משחק סופר אגרסיבי והרבה יותר דינמי ומוכוון רחבה מזה של בברזיל, מקסיקו ובוודאי אירופה. זה פשוט לא דומה לשום דבר אחר.
    זה משהו שמרגישים רק במגרש וכמעט בלי קשר לזהות הקבוצה, האוהדים או האצטדיון. העוצמות שונות אבל האיפיון הזה מורגש במונומנטל ובראסינג, בבוקה ובנואבה צ'יקאגו, ברוסאריו ובבחוחוי, בהוראקן ובאצטדיוני הפרברים של מורון וקבוצות הליגות הנמוכות.

    בקלות המדינה שסיפקה את חוויות הכדורגל הכי טובות שלי.

  • יהודה ב״ד

    תודה

  • דוד מירושלים

    פה כתבת איציק, גם לגבי הכדורגל וגם לגבי הפיוטים. הפיוטים האלה נכתבו בידי משוררי תור הזהב, אמני הלשון העברית (דוגמא קטנה אפילו ממה שהבאת בקטע הוידאו, 'הלא אם סף, דביר וסף', כפל לשון קלאסי, סף זה גם נעלם, וגם שם הכניסה לבית המקדש, כלומר 'גם אם חרב המקדש' וכו') והמשקלים שלהם מדוייקים מבחינת התנועות עד רמת הפסיק. לכל סוג משקל יש אפילו שם ('מרובה', 'מהיר' ועוד) דבר שמקורו בשירה הערבית. ולכן הלחנים שהותאמו אליהם (לא בהכרח בימים ההם כמובן) הם המתאימים ביותר. לזכות מתפללי "שבת אחים" ייאמר שהם (כנראה) לא שינו דבר ולכן הפיוטים לא 'נתקעו' ולא היה צריך להשמיט הברה או להאריך מנגינה.

    כיום לצערנו הדברים שונים לגמרי (אני מדבר בתור אחד שגדל על הלחן הירושלמי של הפיוטים) אפשר לראות שבשנים האחרונות קמו כל מיני חזנים ושאר חכמולוגים שמחליטים 'להלביש' לחנים שונים על פיוטים שונים ואם לא מסתדר אז לבלוע מילה פה ולקצר הברה שם.

    המגמה הזאת קיימת גם אצל עורכי הסידורים, לקחו פיוט כמו 'יה שמע אביונך' שנכתב ע"י ריה"ל במטרה ברורה - לשמש כפתיחה לסליחות של תפילת המנחה של יום הכפורים, איך אני יודע את זה? לפי הבית האחרון שלו שכל החרוזים בו מוכווני השורה האחרונה:
    הֹלְכֵי בְּדֶרֶךְ נְכוֹחָה.
    תְּבַשְּׂרֵם הַיּוֹם סְלִיחָה.
    וּבִתְפִלַּת הַ*מנחה*
    הִמְצִיאֵם חִנֶּךָ
    פיזרו אותו לכל אורך התפילה, שינו את השורה הזאת ל'ובתפילת השחר' ושלום על ישראל...

    הכל נובע מכך שפיוטים זה יעני חלק חפיף בתפילה ואפשר להתעמר בו, וזו כמובן טעות, כי אף אחד לא זוכר מילדותו את התפילה החביבה 'תיענו ותיעתרו ברחמים מן השמיים' אלא את הפיוטים והשירים.

    (שמתי כאן כמה דוגמאות אבל זה לא נתן לי לפרסם משום מה)

Comments are closed.