עברו כמעט שבועיים מאז שחזרתי מארגנטינה ואני מודה שעדיין לא לגמרי נחתתי. אני עדיין מעכל את החוויה שעברתי שם.

שבעה משחקים בשלושה שבועות ראיתי במסע הזה. מתוכם חמישה משחקי ליגה של הקבוצות המקומיות בבואנוס איירס. זכיתי לראות כדורגל בכל העולם. להיות במונדיאל, ביורו, בגמר ליגת האלופות. אבל זה היה משהו אחר.

התחושה הייתה שאני חווה את הכדורגל במצב הגולמי שלו. כמו אנתרופולוג שמגיע לשמורת טבע רחוקה בפינה של העולם שהמודרניזציה, הטכנולוגיה והגלובליזציה עדיין לא הגיעו אליה. זה לא שהכדורגל הארגנטינאי לא חווה תהליכים דומים למה שחווה הכדורגל באירופה, חווה ואף נפגע מהם אולי יותר מכל, אבל בתצורתו המקומית הוא עדיין הצליח לשמר משהו מהגולמיות של המשחק.

ולא מצאתי מילים לתאר את זה, עד שאתמול בתפילת שחרית של יום כיפור פתאום זה נפל עלי:

זה כמו שאני תמיד אערוג למנגינות של הפיוטים שהכרתי בילדותי בבית-הכנסת "שבת אחים" בבית שמש שהקימו סבא שלי ז"ל וחבריו כשעלו ממרוקו. את הגרסאות של הפיוטים כמו ששמעתי שם לא שמעתי עוד באף מקום. המנגינות הן לרוב אותן מנגינות. אבל שם, ברור לי, זו הייתה הגרסה הגולמית.

ואיך אני יודע? כי שם אף פעם הפיוט לא נתקע באמצע, לא צריך לבלוע מילים או לשנות את ההגייה שלהם כדי להתאים למגינה. היא יושבת במדויק על כל תיבה ותיבה.

הנה הדוגמא הקרובה ביותר שמצאתי בביצוע התזמורת האנדלוסית אשקלון לפיוט המרטיט הזה של ריה"ל:

יְדֵי רָשִׁים נֶחֱלָשִׁים / מֵהַשִּׂיג דֵּי כָפְרָם

אֲבָל בְּרוּחָם וּמַר שִׂיחָם / יְקַדְּמוּ אֶת פְּנֵי יוֹצְרָם

עַם נִבְדָּל הוֹלֵךְ וְדָל / וְשִׂיחוֹ הוֹלֵךְ וְרָם

בְּהִוָּעֲדָם בְּבֵית מוֹעֲדָם / וּבִגְרוֹנָם רוֹמְמוֹת אֵל

לְהַקְדִישׁ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב / וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

וזה לא שהיו בשבת אחים פייטנים גדולים. אבל הדיוק של הפיוט גרם לכל מתפלל מן השורה להישמע ולהרגיש ככזה. ובייחוד העובדה שהחזן, בשונה ממה שאני רואה מאז כמעט בכל מקום, לא ביקש לומר את הפיוט לבדו ולהשאיר למתפללים רק לחזור אחריו בפזמון, אלא העניק למתפללים את הפיוט ואף עודד אותם להגביר בקול ובהתלהבות באמירתו.

והתחושה במגרשים בארגנטינה, במונומנטל, בבונבונרה, ברסינג, בסן לורנצו, הייתה דומה. שזו הגרסה הגולמית.

של מה שעל הדשא ושל מה שביציע.

המנגינות של שירי האוהדים בארגנטינה היו מוכרות לי מאוד. אלו המנגינות שאני מכיר מהמגרשים בארץ. שגדלתי עליהם ביציע המזרחי. אבל הפעם זכיתי לשמוע אותם בתצורה המקורית. וכל שיר עידוד זה לא שיר, זו סרנדה שנמשכת חמש, שש, שבע דקות… עם ליווי של אורקסטרה שלמה.

והכדורגל…

ובכן, כמו במקרה של שבת אחים, לא מדובר אולי בפייטנים הכי גדולים. ברצלונה, ריאל, באיירן וקבוצות הצמרת בפרמייר ליג יצליחו כנראה לנצח את ריבר ובוקה בשמונה מתוך עשרה משחקים. אבל הייתי מחליף את הכדורגל שלהם בלראות במקום את ריבר ובוקה בכל יום בשבוע.

כי מה שאנחנו רואים בליגות האירופאיות ובליגת האלופות הוא כדורגל ממוסחר. לא רק העטיפה. גם המשחק עצמו. כדורגל ציני. תועלתני. שיוצא מתוך נקודת מבט אחת: מה הדרך הטובה ביותר לנצח?

ולכן האלמנט הפיזי, האתלטי, כ"כ משמעותי בכדורגל האירופי. ולכן, למרות שטכניקה של שחקן ממוצע בקבוצת מרכז טבלה בארגנטינה עולה עשרות מונים על זו של רוב שחקני הפרמייר ליג, קבוצת מרכז טבלה בפרמייר ליג תוכל כנראה לזכות בקלות באליפות הליגה בארגנטינה.

אבל את ההנאה הטהורה שחוויתי מצפייה במשחקים שם חוויתי במעטים מאוד, אם בכלל, מעשרות המשחקים שראיתי בפרמייר ליג.

ואם יש רגע אחד שממחיש את זה, זה מתוך המשחק שבו הייתי בין ריבר פלייט לבאנפילד. המשחק נערך על מגרש מוצף אחרי שכל סוף השבוע ירד בעיר גשם שוטף. ועדיין, לא ראיתי כדור אחד שעלה מעל גובה הברך במשך כל תשעים הדקות.

ושההתעקשות הזו לשחק על הארץ גם בתנאים האלה הובילה בסופו של דבר למהלך המופלא הזה אני מודה שהיית על סף דמעות:

פרשת האזינו
תסביך אב