במוצאי החג יערך בדרום אמריקה המחזור הלפני האחרון במוקדמות המונדיאל. נבחרת ארגנטינה תארח את פרו במשחק שבו היא חייבת ניצחון כדי להימנע מתסריט הבלהות של אי העפלה לגביע העולמי לראשונה מאז 1970.

עד כמה מודאגים בארגנטינה תעיד העובדה שההתאחדות החליטה לקיים את המשחק ב"בומבונרה" ולא באצטדיון המונומנטל בו נוהגת הנבחרת לארח את משחקיה. זאת מתוך תקווה שבאצטדיון הקטן והדחוס של בוקה ג'וניורס תזכה הנבחרת לאווירה ביתית יותר.

אם יש משהו שהארגנטינאים יכולים להתעודד ממנו, זו העובדה שהפעם האחרונה שבה הנבחרת התכולה-לבנה אירחה את פרו בבואנוס-איירס למשחק מכריע על העלייה למונדיאל הייתה במקודמות של הטורניר במקסיקו 86'. שער מאוחר של דניאל פסארלה הקנה לנבחרת של קרלוס בילארדו את הכרטיס למונדיאל והשאר היסטוריה.

אלא שמאז אותו טורניר לא הצליחה ארגנטינה לזכות במונדיאל והעפילה פעמיים בלבד לגמר. יתרה מזאת, הנבחרת שמייצגת את אחד מפסי היצור המשובחים בעולם לשחקני כדורגל לא זכתה באף תואר עולמי או יבשתי במשך קרוב לשניים וחצי עשורים.

מוזר אולי לומר זאת, אבל במובנים רבות הטורניר של 1986 הוא הקללה של נבחרת ארגנטינה. האופן שבו זכתה הנבחרת באותו טורניר – תוך הסתמכות כמעט בלעדית על יכולתו של כוכב אחד – רודפת אותה מאז.

נדמה שהוויכוח מי גדול יותר – מסי או מראדונה, לעוס אולי רק מעט פחות מהוויכוח מסי או רונאלדו. בכלל, השוואות בין דוריות הן כמעט בלתי אפשריות בעיני. מה שנכון יותר לטעמי להשוות זה לא את היכולת, אלא את ההשפעה והתפקיד שמילאו שני השחקנים בדורם.

הייתה לי הזכות לצפות במסי בשני המשחקים האחרונים של ארגנטינה במוקדמות המונדיאל – נגד אורוגוואי במונטיוודאו וונצואלה בבואנוס-איירס. מכיוון שהאיש הוא חידה בעיני, וביחוד הפער בין היכולת שלו במועדון בו הוא משחק לבין זו בנבחרת, השתדלתי להתמקד בשני המשחקים בצפייה בו לכל אורך תשעים הדקות ולא רק כאשר היה מעורב במהלכי המשחק.

בשני המשחקים חזרה תופעה די דומה: בכל פעם שמסי קיבל את הכדור הוא היה פנומנלי. זו באמת חוויה נדירה לצפות בדבר כזה. הקלות שבה הוא מנער מעליו את המגנים. הנון שלנטיות שבה הוא מתנהל עם הכדור. קסם.

אלא מאי, שכאשר הכדור איננו אצלו הוא נראה היה כמשוטט על המגרש באדישות. ראשו מורכן ומדי פעם, כאילו לצאת לידי חובה, הוא עושה תנועה קלה לרוחב כדי להתפנות. יתרה מזאת, ככל שנקפו הדקות וארגנטינה התקשתה ליצור יתרון במגרש ועל לוח התוצאות (המשחקים הסתיימו ב-0:0 ו-1:1 בהתאמה) האיש נעלם.

זה בלט במיוחד במשחק נגד ונצואלה. אחרי התיקו בסנטנריו ארגנטינה הייתה פשוט חייבת שלוש נקודות בבית מול האחרונה בבית. פתיחה טובה של המקומיים לא הניבה שער והתקפה מתפרצת של האורחים בפתיחת המחצית השנייה העלתה אותם ליתרון. ארגנטינה אומנם הצליחה לחזור למשחק ולהשוות מהר יחסית, אולם היה ברור שתיקו במשחק הזה הוא עבורה כמו הפסד.

למעלה משלושים דקות התנחלה ארגנטינה במחצית המגרש של ונצואלה, אולם ללא שום תוחלת. וכאן נותנת הדעת, שמי שייקח על עצמו את הסיטואציה ואם צריך יכנס עם הכדור לשער בעצמו (והוא יכול לעשות את זה) זה האיש עם החולצה מס' 10.

אלא שבאותן דקות האיש נעלם כאילו בלעה אותו האדמה במונומנטל. עד כדי כך שבשלב מסוים תהיתי האם הוא לא הוחלף בגלל פציעה או משהו והחמצתי זאת.

וחשבתי מה מראדונה היה עושה באותה סיטואציה (לוקח את הכדור, אם צריך גם ביד, ונכנס אתו לשער).

אבל מסי הוא לא מראדונה. לא בגלל שהוא פחות טוב. יכול להיות שביכולות כדורגלניות נטו הוא אולי אפילו טוב יותר. אבל אין לו את מה שמעבר, את השאר הרוח שעשה את מראדונה, לטוב ולרע, למראדונה.

והציפייה שמסי יהיה מראדונה מסבה נזק עצום גם לנבחרת וגם למסי עצמו. מסי נפלא כבורג במכונה. לכן הוא מדהים כל כך בברצלונה. אבל הוא לא אחד כזה שייקח על עצמו קבוצה לבד, בטח לא קבוצה מתוסבכת וטראומתית כמו נבחרת ארגנטינה.

ומה שהכי מתסכל זה שהוא גם לא צריך! בנבחרת ארגנטינה יש מספיק כישרון כדי שמסי לא יצטרך לעשות הכל לבד. מוזר ככל שזה ישמע, אני חושב שללא מסי ארגנטינה כבר מזמן הייתה מבטיחה את מקומה ברוסיה. במובנים רבים מסי, בסיטואציה הנוכחית, הוא יותר נטל מאשר נכס עבור הנבחרת.

כדי לצאת מהברוך הנוכחי אליו נקלעה, ובסופו של דבר גם לשבור את בצורת התארים הארוכה שלה, ארגנטינה צריכה להשתחרר מתסביך האב שלה. לטובתה ולטובתו צריך לשחרר את מסי מהעול והצל הכבד שמטיל זה שלבש את החולצה מס' 10 באותו קיץ לפני שלושים ואחת שנה באצטקה ובגוואדלחרה.

ארגנטינה צריכה להיות נבחרת שבה מסי הוא אחד מ-11 ולא אחד ועוד עשרה. או אז היא תוכל ליהנות מהיכולות הפנומנליות של האיש וגם להיות נבחרת ברמה שבה היא אמורה להיות בהתאם לסגל השחקנים שלה.

וזה מצריך קודם כל שינוי תפיסתי, ובהמשך אולי גם טקטי. לא הייתי מבטל את האפשרות לתפקד את מסי בעמדה אחרת שאיננה מס' 10 – אולי באגף, אולי כחלוץ. גם אם הוא יהיה אולי מעט פחות אפקטיבי ברמה האישית, משהו תודעתי אולי ישתנה בנבחרת, חסם מנטלי ישתחרר והיא תציג את היכולת שניתן לצפות שתציג הנבחרת עמוסת הכישרון שהיא.

ולא פחות חשוב מזה, נזכה לראות את הקוסם הקטן מחייך ומנגן גם בתכלת-לבן.

גולמי
פרשת וזאת הברכה