וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל-הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ: וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֶת-הַגִּלְעָד עַד-דָּן: וְאֵת כָּל-נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה; וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן: וְאֶת-הַנֶּגֶב וְאֶת-הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר: וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר: וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'.

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

הֲבָא? הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

שֶׁל נַחַל אֶחָד.

צוּר הַגְּזֵרָה:

רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.

הגענו אל סוף המסע. הפרשה האחרונה בתורה, וזאת הברכה, מסתיימת כראוי בדרמה אנושית מרטיטה. טרגית במובנים רבים. כאן זה לא הוליווד, אין סוף טוב.

בפוסט הראשון שכתבתי בפרויקט, על פרשת בראשית, העליתי את הטענה לפיה סיפור גן עדן היה "מכור" מראש. כתבתי שלטעמי האדם מעולם לא היה אמור להישאר בגן עדן וחטא עץ הדעת היה רק "תירוץ".

אני מבקש לסגור מעגל בטענה דומה: משה מעולם לא היה אמור להיכנס לארץ ישראל, חטא ההכאה על הסלע גם הוא לטעמי רק "תירוץ".

משה לא אמור היה להיכנס לארץ ישראל בגללו ובגלל בני ישראל.

בגללו. כי השליחות, התפקיד ההיסטורי של משה, הסתיים במדבר. התפקיד שלו היה להוציא את בני ישראל ממצרים ולהוביל אותם במדבר, לא להנהיג אותם בארץ ישראל.

ישנם שני סוגים של מנהיגים: מעוררי השראה ומנהלים טובים – פקידים. משה הוא מהסוג הראשון. דווקא מי שהעיד על עצמו לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי התברר כאישיות בעלת יכולת רטורית נדירה. ספר דברים כולו הוא נאום אחד ארוך, מבריק, חד, מטלטל, של משה. גדולתו של משה הייתה ביכולת לגרום לאנשים להאמין בו וללכת אחריו.

אבל משה לא היה מנהל גדול. פקיד בינוני למדי. בכל פעם שנתקל בעניינים בירוקרטיים הסתבך. חותנו יתרו זיהה את זה כבר בתחילת הדרך ונחלץ לעזרתו מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ, וְכָל-הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן-בֹּקֶר עַד-עָרֶב. לֹא-טוֹב, הַדָּבָר, אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂה. וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי אֱמֶת–שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.

הוא גם לא היה מצביא גדול. אנחנו לא שומעים על תחבולות מיוחדות שתכנן או התנהלות הרואית תחת אש.

וכדי לכבוש את הארץ ואח"כ לנהל אותה צריך קודם כל מצביא מוכשר ואח"כ פקידים יעילים. יהושוע כנראה היה כזה, לפחות בקטע הצבאי.

בגלל בני ישראל. כי אם משה היה נכנס אתם לארץ הם לא היו נגמלים מהתלות בו. הם לא היו מפתחים יעילות עצמית ולא לוקחים את גורלם בידיהם. גם אם משה היה זז הצידה ונותן את מושכות ההנהגה ליהושוע, צלו הכבד של המנהיג המיתולוגי היה מוטל על המנהיג הנוכחי ולא מאפשר לו לבסס את סמכותו.

ועדיין, מעבר לממד ההיסטורי–לאומי, שמאפשר לנו אולי להבין ולקבל את העובדה שמשה לא זוכה לממש את פסגת שאיפותיו בגלל תקלה טכנית, יש כאן ממד אנושי.

ומשה, כמו כל דמות גדולה בהיסטוריה, הוא במובנים רבים דמות טרגית. הרגע הזה שהוא צופה אל הארץ ולא נכנס אליה הוא רגע אנושי עצום.

הוא רגע אנושי כי כל בן אנוש יכול להזדהות אתו. כפי שכתבה נפלא כל-כך המשוררת רחל בפואמה האפית "מנגד" שהבאתי בפתיח – אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ עַל אֶרֶץ רַבָּה.

כל אדם חווה לפחות פעם אחת בחייו את הרגע הזה על הר נבו, כשהארץ המובטחת עומדת מנגד אך הוא כבר לא יכנס אליה.

אהבה לא ממומשת, חלום שנגוז, תשוקה שלא תבוא על סיפוקה.

אבל כפי שראינו לאורך המסע הזה, הדמויות, הסיפורים, שאנחנו פוגשים בתנ"ך, הם אנושיים. הם אינם מעשיית ילדים דמיונית על עולם מושלם או פנטזיה אוטופית. הם משקפים את המציאות האנושית כפי שהיא. על יופייה וכיעורה, פסגות האושר ותהומות הכאב, התגשמות החלומות והתנפצות התקוות.

איש ונבו לו על ארץ רבה.

שבת שלום וחג שמח.

תסביך אב
לא בור, מכתש