זה אולי לא היה המשחק הכי טוב בקריירה שלו, למרות שזה היה משחק מצוין, עם שלושער אדיר כשכל אחד יותר יפה מהשני.

אבל זה ללא ספק היה המשחק הכי גדול.

לפני כמה שבועות ראיתי את הוידאו הזה. ולא יודע למה, אבל זה ריגש אותי עד דמעות. פתאום ראיתי בו משהו אנושי. יכולתי לדמיין אותו כילד פלא שהכריחו אותו לנגן על פסנתר כשהוא רק רצה לשחק בחוץ עם החברים שלו כדורגל. אבל הנה הוא לא עושה את זה רק כי הוא טוב, או כי הוא חייב בגלל שהוא מוכשר לזה.

הוא עושה את זה כי הוא נהנה מזה.

היה משהו אחר בשפת הגוף שלו הלילה. הוא היה שם. ברגע. מחובר לסיטואציה. הבועה הזו שאופפת אותו התנפצה לרגע.

אי אפשר להפריז בגודל המעמסה שעמדה על כתפיו. זה לא רק אומה שלמה עם נטייה היסטרית קלה עד מתונה (בלשון המעטה), זה כל המורשת שלו שעמדה על הכף.

אין שמחה כהתרת הספקות.

לא בור, מכתש