שני ציטוטים של יורגן קלופ, המתייחסים לשתיים מהביקורות המרכזיות שמופנות כלפיו וכלפי ליברפול העונה, הרשימו אותי לאחרונה מאוד.

האחד מתייחס לביקורת על העובדה שליברפול לא התחזקה הקיץ בשחקני הגנה. הציטוטים הם מתוך דברים שנאמרו בראיונות לאחר משחקים ואינם מובאים כאן במדויק, אבל זוהי רוח הדברים:

"אנחנו לא נביא שחקנים רק בשביל להראות שהוצאנו כסף. לרכוש עוד ועוד שחקנים זה הפתרון הקל, אבל אנשים שכחו שהתפקיד של המאמן זה קודם כל לשפר ולהוציא את המיטב מהשחקנים שכבר יש לו".

האמירה השנייה מתייחסת לכך שליברפול לא "הורגת" משחקים, ומאבדת נקודות במשחקים בהם היא שולטת ומובילה בבטחה:

"אני אעדיף לרדת מהמגרש מאשר להורות לשחקנים שלי להעיף סתם כדורים".

לדברים האלה אני רוצה לצרף את הגישה של קלופ כלפי שניים מהשחקנים היותר מושמצים בקבוצה שלו: דז'אן לוברן ואלברטו מורנו.

השניים, במידה רבה של צדק, הואשמו בכך שטעויות שלהם גרמו לליברפול לאבד יתרון מבטיח בשני המשחקים נגד סביליה העונה בליגת האלופות.

בשני המקרים קלופ יצא להגנת השחקנים. הוא לא הסתיר את מורת רוחו מהטעויות המקצועיות שלהם, אבל טרח לציין שמאחורי הדברים נמצאים אנשים שעושים כמיטב יכולתם ומחובתו לתת להם גב ולא להשליך אותם לכלבים כמו שאולי היו מייחלים העיתונאים והאוהדים.

קלופ מייצג בעיני גישה ערכית לכדורגל. גישה הומניסטית ביסודה. בעידן הפוטבול מנג'ר, שחקני כדורגל נתפסים כאובייקטים בלבד. כממלאי פונקציה. כאלה שאפשר להשתמש בהם ולזרוק לפי הצורך. אבל קלופ רואה אותם קודם כל כסובייקט. הוא רואה אותם כאנשים.

גם הגישה הכללית שלו למשחק היא גישה ערכית. אני אנסה לו ליפול לתוך מלכודת הקלישאות של מאמנים "הגנתיים" ו"התקפיים". אבל בהחלט ניתן לעשות חלוקה בין מאמנים כמו קלופ וונגר שרואים את הכדורגל כסוג של יצירה, לבין מאמנים כמו מוריניו ורפא בניטז שמייצגים גישה צינית ופרגמטית לכדורגל, וכנראה גם לחיים.

איזו דרך נכונה יותר? אף אחת מהן.

בסופו של דבר גם הגישה של קלופ וונגר וגם הגישה של מוריניו ובניטז מביאות איתן יתרונות וחסרונות.

התוצאות מוכיחות שאין עליונות של גישה אחת על פני השנייה. אחוזי ההצלחה של קלופ בליברפול דומים מאוד לאלו של בניטז.

בסופו של דבר ליברפול תחת קלופ ממצה פחות או יותר את הפוטנציאל שלה. היא לא שווה יותר ממקום רביעי, המקום בו סיימה בעונה שעברה ובו היא נמצאת כרגע בנקודת האמצע של העונה הנוכחית.

נתונים שפורסמו לאחרונה במלאות שבע שנים לרכישה של ליברפול ע"י קבוצת FSG האמריקאית בראשותו של ג'ון הנרי מראים שבתקופה הזו הסכום נטו (רכישות מינוס מכירות) שהוציאה ליברפול על שחקנים עמד על 164 מיליון פאונד. באותה תקופה הסכום נטו שהוציאה מנצ'סטר סיטי עמד על 718 מיליון פאונד, מנצ'סטר יונייטד 540 מיליון פאונד וצ'לסי 351 מיליון פאונד.

כסף לא משקר כמו שאמא שלי אומרת, וליברפול אכן לא יכולה להתחרות במועדונים שההוצאות שלהם על שחקנים גבוהות פי שתיים, שלוש וארבע משלה.

מי שהיא יכולה לעשות זה לשאוף להגיע הכי קרוב אליהן, וזה המקום הרביעי, ולקוות להיות שם בעונה שבה מסיבה כזו או אחרת הן לא יתקרבו למיצוי הפוטנציאל שלהם, כפי שכמעט קרה עם ברנדן רודג'רס ב-2013/14.

ולכן אין מה לשגות בדמיונות שווא על מאבק אליפות או להתאכזב ממקום רביעי. מקום רביעי עבור ליברפול משול בעת הנוכחית לאליפות.

אבל יותר מאשר ההישגים המקצועיים אני שמח שקלופ הוא המנג'ר של ליברפול בגלל הגישה והתפיסה שלו את המשחק. וותיקי הבלוג וודאי זוכרים כמה סבלתי בעידן רפא בניטז, למרות שההישגים אז היו דומים.

את ליברפול של קלופ אני נהנה לראות כל שבוע מחדש (סתם אנקדוטה, אתמול היא רשמה שיא חדש בתולדות הליגה האנגלית לדורותיה כשסיימה משחק חוץ רביעי ברציפות עם מאזן של שלושה שערים או יותר). וגם אם התוצאות לפעמים מתסכלות, אני יודע שהקבוצה שמשחקת על המגרש מייצגת את האופן שבו אני תופס את המשחק.

בעידן שבו תארים בכדורגל נקנים בכסף, הדבר הזה הוא לא מעט. האמת שהוא הרבה מאוד.

מכבי פ"ת עם קהל
מאן דאלים גבר