לתופעה הזו שנקראת "אולטראס" נחשפתי לראשונה בתחילת שנות האלפיים. ביציע המזרחי גם ארגון שנקרא "גוב האריות". בהתחלה חשבתי שזה מגניב. חבר'ה שמרימים את העידוד ומוסיפים צבע ליציע. אלא שמהר מאוד הבנתי שמדובר באנשים קיצוניים שאין לי איתם ממש שיג ושיח. מתוך הארגון הזה צמח ארגון "לה פמיליה", שהוקם ע"י פלג בארגון "הגוב" שחש ש"הגוב" איננו מיליטנטי מספיק.

מאז הפכה תופעת האולטראס למכת מדינה. לכל קבוצת כדוריד קיקיונית שמכבדת את עצמה קם ארגון אולטראס. הדברים הגיעו לכדי כך, שכאשר לפני שתי עונות בית"ר נורדיה הגיעה לשחק במבשרת ציון נגד הקבוצה המקומית במסגרת ליגה ג', המתינו לנו על גבעה הצופה למגרש חבורת ילדים מקומית שכינתה את עצמה "בלו הוליגנס". החבר'ה האלה "כיבדו" אותנו לאורך כל המשחק בשירי לה פמיליה וליוו את יציאתנו מהמגרש בהשלכת אבנים.

רבים סוברים שהקמנו את בית"ר נורדיה כתגובה לגזענות. אבל זה רק חלק מהסיפור. הגזענות היא רק סימפטום אחד של תופעה רחבה הרבה יותר שפשתה ביציעי אצטדיון טדי מאז ימי "גוב האריות" בתחילת העשור הקודם: השתלטות תרבות הבריונות. בשלב מסוים מצאתי את עצמי מגיע למשחקים של בית"ר וחש שנקלעתי לשכונת פשע. מסתכל בחשש לצדדים לראות מי "שם עלי עין".

אל תטעו, השקט היחסי שניבט כיום מהיציע המזרחי מכסה על העובדה שתהליכי העומק האלה לא רק שממשיכים, אלא אף מחמירים. ללה פמיליה קמו "יורשים" שרואים אף הם בארגון המקורי "רך מדי", כאשר גם מנהיגי לה פמיליה בעצמם מודים שהם כבר לא שולטים עליהם. מדובר בנערים בריונים שממתינים אחרי המשחקים בסמטאות חשוכות ומאיימים בסכינים שלופים על מי שלטעמם מאיים על הטריטוריה שלהם ביציע.

תרבות הבריונות של ארגוני האולטראס באה לידי ביטוי באופנים שונים, לא רק בגזענות ובאלימות פיזית. השבוע נתקלתי במקרה בפוסט בפייסבוק באחד הפורומים של אוהדי הפועל ירושלים בכדורסל ובו התרעמות על כך שארגון "בריגדה מלחה" מחרים מזה מזמן מה את יוגב אוחיון ולא מעודד כאשר הוא על המגרש. כל זאת משום שהלה "העז" להשתתף באיזה אירוע של אוהדי מכבי ת"א אליו הוזמן באופן פרטי.

על ההתנהגות התת אנושית של אולטראס הפועל ת"א אין צורך להכביר מילים. לא משנה איזו קבוצה את אוהד, אם יש בך טיפת אנושיות אי אפשר לקרוא את הדברים הללו שפרסם הלילה רגב פנאן מבלי שתתהפך לך הבטן:

"בושה. פשוט בושה וחרפה.
פעם שנייה בשלושה ימים שהרגשתי מושפל.
פעם שנייה שהרגשתי לבד מול הקללות,הנאצות,המצתים שנזרקו לעברי גם היום אצלי בבית בהיכל מנורה.
המנהלת,האיגוד,הנהלת הפועל תל אביב הם כולם חלק מהתופעה,כולם אומרים שיהיה בסדר,כולם אומרים שהם ייענשו.
ובינתיים אני עובד במגרשים והנה מעט מהדברים שאני שומע:
אבא מת.
למה מוני לא בא לדרבי.
אבא נשרף בגיהנום.
משתין על הקבר של אבא שלך.
אבא נשרף בגיהנום.
תנועת תלייה.
איזה קבר יש למוני.
מת אבא מת.
שמעון רצח את מוני.
מוני הגנב.
מוני תלוי.
איפה אבא של רגב-הוא מת הא מת הוא מת.
מצתים שזורקים לעברי.
יריקות.
כוסות שתייה.
ככה נראה יום שלי בעבודה.איך שלכם?
עצוב ביותר שרק שני אנשים מהמערכת של הפועל תל אביב ניגשו אליי והביעו סלידה.
האמת,אחרי הימים האלו כבר לא אכפת לי לאבד את תפקידי או להיות מורחק,אני פשוט אגיד את האמת.
האיגוד
המנהלת
הפועל תל אביב,
הם אחראיים למעשים האלה.
שום דבר לא נעשה.
שום מעשה רציני.
שום דבר שיגרום להם לחשוב.
כולם אומרים לי שיהיה בסדר ומשאירים אותי לבד ברפש הזה שנקרא מגרש כדורסל בדרבי.
כל מי שיש לו מעט השפעה בכדורסל מוזמן להסתכל במראה ולהתבייש.
האמת,אף פעם לא הייתי כל כך נסער בגלל משחק כדורסל.
זה התחיל ביום ראשון שעמדתי בחימום במחצית מלא ביריקות וכוסות קולה ועלבונות,וזה המשיך היום,בקריאות הגנאי,בהודעות הנאצה בפייסבוק,בקללות,בביזוי זכר אבי שהרבה חוץ
מזכרון וגעגוע לא נשאר.
אז לראשי האיגוד,המנהלת והפועל תל אביב דעו לכם,
אתם נוראיים לא פחות מקומץ הlow life שעושים את הדברים האלה ומרשים להם לדרוך על כל מה שיםה בספורט.
לי אין מה לפחד,אני מוכן לשלם מחיר על המילים שכתבתי פה.מילה במילה.
אני לא אעבור דבר דומה בחיי יותר,זו החלטתי.
יש לי משפחה ושלושה ילדים,ואהבה קיבלתי גם מאוהדי מכבי וגם מאוהדי הפועל,אבל כבר מזמן זה לא רק קומץ חיות אדם שמקומם בכלובים השתלטו על כל חלקה טובה.
היום זה היום בו איבדתי את האהבה שלי לספורט הישראלי.
היום זה היום בו איבדתי אמון בבני אדם שאינם משפחתי או חבריי הקרובים.
אני מתבייש.
אני מתבייש שאני חלק מזה.
אני מתבייש בעצמי שאני עומד שם כמו דפקט ומקשיב.
אני מתבייש שאף אחד לא באמת מתבייש."

ארגוני האולטראס הוסיפו הרבה "צבע" ליציע. במובנים רבים הם שדרגו את חווית הצפייה במשחקים. אולם הארגונים הללו גם הפכו את המגרשים למקום שפעמים רבות מפחיד ואף מבחיל להגיע אליו.

האוהדים הנורמטיביים, הנהלות המועדונים והתאגדויות הענפים מתקשים להשתלט עליהם, ובאופן כללי עומדות חסרות אונים מול התופעה. המשטרה ורשויות החוק עסוקות עד מעל לראש בלהתמודד עם תרבות בריונות מסוג אחר, זאת שפשתה בפוליטיקה ומוסדות השלטון. ומתוך כך, אנשים נורמטיביים מן היישוב מדירים רגליהם מהמגרשים ואת מקומם תופסים עוד ועוד נערים מוסתים שהתרבות הזו נראית להם "מגניבה".

למיגור האולטראס יש מחיר. כל מי שהיה בעשרים השנים האחרונות באצטדיונים באנגליה, מקום שבו אין ארגוני אולטראס, יודע שהאווירה הפכה להיות סטרילית. בברצלונה, אולי המהלך המשמעותי ביותר שבמובנים רבים אחראי לרנסנס של המועדון בעשור האחרון, הוא מהלך שמעט מאוד יודעים עליו. מהלך שהוביל חואן לאפורטה כנשיא המועדון כאשר נכנס לתפקידו באמצע העשור הקודם, תוך שהוא חשוף לאיומים וניסיונות פגיעה, למיגור ארגוני האולטראס מיציעי הקאמפ נואו. גם מי שהיה בקאמפ נואו בשנים האחרונות יודע שזו חוויה מאוד סטרילית.

אבל אני לא סבור שארגוני אולטראס הם הדרך היחידה להפוך את חווית הביקור במגרש למרגשת. אפשר לייצר תרבות עידוד שלא מבוססת על בריונות ושנאה. אלונה ברקת בבאר-שבע הצליחה לייצר משהו כזה. הוא אמנם שברירי, כפי שנוכחנו לדעת בשבוע שעבר, ושעת המבחן האמתית שלו תהיה ברגעי משבר מקצועי, אבל אפשר למצוא בתהליך שעבר על אוהדי הפועל באר-שבע מקור מסויים לאופטימיות.

וגם אם נגזר עלינו לבחור בין אולטראס לבין משחקים באווירה של קונצרטים, נדמה לי שזהו מקרה קלאסי של "לא מדובשך ולא מעוקצך".

כדורגל הומניסטי
"מהמקומות הכי טובים ויפים"