"בין היתר שרו לו "עוף גוזל" ו"ילד הולך לאיבוד דרך מרפסת", עמדו יפה, התפקעו מצחוק ושרו לו שירים מהקשר אחר לגמרי ולו רק "החוליגנים", אלא אנשים טובים שאז היו סטודנטים או קצינים במקומות נחשבים ואחר כך גדלו והתפתחו וניהלו קריירות טובות, זה לא בא מעוני או מתרבות חוליגניזם מי יודע מה, זה בא מהמקומות הכי טובים ויפים של החברה הישראלית, זה היה רע למופת וזה היה שגרתי וחלק מהחוויה, כן, לא טעיתי כשכתבתי חוויה".

"אנשים טובים מהמקומות הכי טובים ויפים של החברה הישראלית".

ובכן, זה בדיוק מה שמפחיד כאן.

יניב, שאני מאוד מעריך את האומץ שהיה לו לכתוב בכנות מרשימה את הפוסט הזה, רשם "כשהסיפור הזה יצא הייתי הולך למשחקים בשער 4-5 מכמה סיבות, אף אחת מהם לא קשורה לאלימות שאני מאמין שאין בי".

אינני מכיר את יניב אישית ואני מאמין לו בכל לב כאשר הוא כותב שהוא מאמין שאין בו אלימות.

אבל בי לצערי יש.

היה זה פרויד שטען בכולנו קיים יצר תוקפני ואלים. זהו יצר הישרדותי. אחד משני היצרים שמניעים אותנו יחד עם יצר המיניות. "ארוס" ו"תנטוס" כינה אותם אבי הפסיכואנליזה ע"ש האלים במיתולוגיה היוונית, וכל התורה שלו סובבת סביב המעללים של השניים הללו לנפש שלנו.

התפקיד של התרבות, אמר פרויד, הוא לעדן את היצרים הללו. לתעל אותם לכיוונים המועילים לחברה.

מודה שלא הבנתי לגמרי האם טל בן-יהודה כתב את הפוסט שלו באירוניה או ברצינות, אבל בכל אופן יש משהו בדברים. בזה שלא צריך להפוך את המגרשים לאזור סטרילי. זה מועיל חברתית ופיסכולוגית שיש מקום שאליו אנחנו יכולים לתעל את האגרסיות שלנו בצורה מבוקרת.

בבית"ר נורדיה היו הרבה דיונים בין האוהדים לגבי קללות ביציע. עמדתי תמיד הייתה נגד טהרנות. אם מישהו פולט את "סעמק…" אחרי טעות של הבלם זה אנושי לגמרי.

אז היכן עובר הגבול?

הוא עובר, לטעמי, במקום שבו היצר האימפולסיבי, שיש לו קונטקסט וגבולות מוגדרים, הופך לביטוי של אכזריות. שבו הרוע משתחרר בכוונת מכוון, בתכנון, ביצירתיות.

ההיסטוריה מוכיחה שרוע מתוכנן ויצירתי הוא המסוכן והאכזרי ביותר.

לכן אוהדי הפועל מפחידים אותי יותר מלה-פמיליה, שהרוע שלהם בא לידי ביטוי באופן אימפולסיבי ואין להם את התחכום והיצירתיות של "האנשים הטובים שהיו סטודנטים וקצינים במקומות הכי נחשבים".

בדיונים השונים שהתפתחו בעקבות הפוסט הקודם שלי חזרה טענה אחת: "זה לא גזענות".

כתבתי ואכתוב שוב ושוב: שלצמצם את הרוע האנושי רק לגזענות זו איוולת מסוכנת. ככל שחשבתי על זה יותר לא יכולתי להימנע מהמסקנה שאנשים שקבוצת החוץ אליהם מופנים האגרסיות שלהם אינה נבדלת על בסיס אתני/לאומי, אלא על בסיס אחר – של שיוך פוליטי, אורח חיים, או ערכים תרבותיים, נתפסים כל כך לטיעון ש"זה לא גזענות" כדי לא להודות שגם בהם קיים התנטוס.

תרומתה העיקרית של הפיסכואנליזה לתרבות האנושית, לטעמי, הייתה בזה שהיא גרמה לנו להיות מודעים ליצרים החבויים בנו. שזו בעיני הדרך הטובה ביותר להבטיח שאנחנו אלה שנשלוט בהם ונדע איך ומתי להשתמש בהם ולא שהם ישלטו בנו.

מאן דאלים גבר
קרקס ירושלים