החורף הראשון של המילניום בלבנון היא מקפיא. חודש לפני שכל העולם קיבל את שנת 2000 עלינו לקו ותפסנו את מוצב שקד. חצי קילומטר לתוך רצועת הביטחון בגזרה המרכזית. זו הייתה גזרה שקטה, שום דבר מסעיר לא קרה בה. האקשן האמתי התרחש כמה קילומטרים מזרחה משם, בבינת ג'בל וכרכום.

מדי לילה היינו מתמקמים בעמדה הסמוכה למוצב ל"מארב ארטישוק". ומעבר לעובדה שאף פעם לא חיבבתי את הירק הזה, הקונספט של "מארב" עם טנק תמיד שעשע אותי.

התבאסנו שלא קרה אצלנו שום דבר מעניין לספר עליו לחבר'ה. פעם בכמה ימים היינו עולים מול הסמב"ציות במפקדה באביבים כדי לקבל אישור לשחרר צרור מהמאג על פחית לוף ריקה שהשאירו החי"רניקים בשטח. הכי קרוב שהגענו להתקלות.

אחרי הריגוש הקל של הלילות הראשונים נכנסנו מהר מאוד לשגרה אדישה. היינו עולים לעמדה, מתמקמים ועוברים לתרגולת מארב. מפקד הטנק, עודד, והתותחן "חצי", שכונה כך על שום קומתו הנמוכה, היו נרדמים מיד. יקיר, הנהג, ואני, בעמדת הטען-קשר, היינו נשארים ערים כל הלילה.

"איזה קסטה יש?" היה שואל יקיר בקשר אחרי שהיה מדומם את המנוע, ואני הייתי מדביק בסלוטייפ את האוזנייה של הווקמן לג'נטקס ושם את הקרנבריז.

וכך במשך ארבעה חודשים ליווה אותנו מיד לילה קולה המצמרר של דולורס או'ריורדן בסיטואציה הפסטורלית הזו. בטנק פטון מקרטע, בלילה קפוא בלבנון, האורות המעומעמים של יישוביי הצפון מאחור ואלו של מארון א-ראס ועייתא-א-שעב ממול.

היה משהו בקול שלה שפרט על הנימים העמוקים ביותר. פילח את הלב. כאב חד ועמוק שחודר דווקא בגלל שהוא מקבל ביטוי עדין ורך שכזה. שנים ארוכות אחרי, אני עדיין חש הסתמרות שיער קלה בכל פעם שהיא מפציעה ברצף השירים השקטים שמשמיעים בלילה ברדיו.

אהבתי אותה בגלל שידעה לא לצעוק את הכאב. אלא להישיר אליו מבט ולומר אותו. באומץ. בכנות. הוא הטיל עליה אימה והיא חיבקה אותו ברוך מלנכולי.

כעת אני לומד שחוותה לאורך חייה הפרעת אישיות דו-קוטבית (מאניה דיפרסיה) לאחר שסבלה מהתעללות מינית בילדותה. באנגלית זה נקרא Bipolar disorder. וחשבתי על המינוח הזה, Disorder.

חוסר סדר.

כאילו רק מתוך חוסר הסדר, הסטייה ממסלול החיים התקין, מלהפסיק ללכת על הקווים, מלרדת מהפסים, יכולה לצאת יצירה מופלאה שכזו.

חשבתי על הסבל שחוותה בחייה. הסבל שהפך אותה למי שהיא. הסבל שבזכותו, אין דרך אחרת לומר זאת, הצליחה לגעת בכל כך הרבה אנשים ממקומות שונים, תרבויות שונות, עולמות שלעולם לא נפגשו.

יש משהו לא הוגן בזה שאנחנו נהנים מסבל של אנשים אחרים. מצד שני, יש הרבה סבל בעולם. ואנשים אמיצים כמוה, שמביטים לו בעיניים, מספקים נחמה גדולה לכל אלה שאין להם יכולת לבטא את שהם מרגישים.

אז הדבר היחיד שהייתי רוצה לומר לה אם אי פעם היינו נפגשים, זה תודה.

תודה על האומץ. תודה שנתת ביטוי מופלא לרגשות האנושיים הכי עמוקים: עצב, בדידות, געגוע. שנתת לנו דחיפה קטנה להסתכל להם בעיניים ולחוות אותם, כמו שהם, ללא מורא. החיים עצמם.

נוחי על משכבך בשלום.

הלחם והחמאה
האקזיסטנציאליסט