כאב רך ועמוק

דולורס או'ריורדן איננה

החורף הראשון של המילניום בלבנון היא מקפיא. חודש לפני שכל העולם קיבל את שנת 2000 עלינו לקו ותפסנו את מוצב שקד. חצי קילומטר לתוך רצועת הביטחון בגזרה המרכזית. זו הייתה גזרה שקטה, שום דבר מסעיר לא קרה בה. האקשן האמתי התרחש כמה קילומטרים מזרחה משם, בבינת ג'בל וכרכום.

מדי לילה היינו מתמקמים בעמדה הסמוכה למוצב ל"מארב ארטישוק". ומעבר לעובדה שאף פעם לא חיבבתי את הירק הזה, הקונספט של "מארב" עם טנק תמיד שעשע אותי.

התבאסנו שלא קרה אצלנו שום דבר מעניין לספר עליו לחבר'ה. פעם בכמה ימים היינו עולים מול הסמב"ציות במפקדה באביבים כדי לקבל אישור לשחרר צרור מהמאג על פחית לוף ריקה שהשאירו החי"רניקים בשטח. הכי קרוב שהגענו להתקלות.

אחרי הריגוש הקל של הלילות הראשונים נכנסנו מהר מאוד לשגרה אדישה. היינו עולים לעמדה, מתמקמים ועוברים לתרגולת מארב. מפקד הטנק, עודד, והתותחן "חצי", שכונה כך על שום קומתו הנמוכה, היו נרדמים מיד. יקיר, הנהג, ואני, בעמדת הטען-קשר, היינו נשארים ערים כל הלילה.

"איזה קסטה יש?" היה שואל יקיר בקשר אחרי שהיה מדומם את המנוע, ואני הייתי מדביק בסלוטייפ את האוזנייה של הווקמן לג'נטקס ושם את הקרנבריז.

וכך במשך ארבעה חודשים ליווה אותנו מיד לילה קולה המצמרר של דולורס או'ריורדן בסיטואציה הפסטורלית הזו. בטנק פטון מקרטע, בלילה קפוא בלבנון, האורות המעומעמים של יישוביי הצפון מאחור ואלו של מארון א-ראס ועייתא-א-שעב ממול.

היה משהו בקול שלה שפרט על הנימים העמוקים ביותר. פילח את הלב. כאב חד ועמוק שחודר דווקא בגלל שהוא מקבל ביטוי עדין ורך שכזה. שנים ארוכות אחרי, אני עדיין חש הסתמרות שיער קלה בכל פעם שהיא מפציעה ברצף השירים השקטים שמשמיעים בלילה ברדיו.

אהבתי אותה בגלל שידעה לא לצעוק את הכאב. אלא להישיר אליו מבט ולומר אותו. באומץ. בכנות. הוא הטיל עליה אימה והיא חיבקה אותו ברוך מלנכולי.

כעת אני לומד שחוותה לאורך חייה הפרעת אישיות דו-קוטבית (מאניה דיפרסיה) לאחר שסבלה מהתעללות מינית בילדותה. באנגלית זה נקרא Bipolar disorder. וחשבתי על המינוח הזה, Disorder.

חוסר סדר.

כאילו רק מתוך חוסר הסדר, הסטייה ממסלול החיים התקין, מלהפסיק ללכת על הקווים, מלרדת מהפסים, יכולה לצאת יצירה מופלאה שכזו.

חשבתי על הסבל שחוותה בחייה. הסבל שהפך אותה למי שהיא. הסבל שבזכותו, אין דרך אחרת לומר זאת, הצליחה לגעת בכל כך הרבה אנשים ממקומות שונים, תרבויות שונות, עולמות שלעולם לא נפגשו.

יש משהו לא הוגן בזה שאנחנו נהנים מסבל של אנשים אחרים. מצד שני, יש הרבה סבל בעולם. ואנשים אמיצים כמוה, שמביטים לו בעיניים, מספקים נחמה גדולה לכל אלה שאין להם יכולת לבטא את שהם מרגישים.

אז הדבר היחיד שהייתי רוצה לומר לה אם אי פעם היינו נפגשים, זה תודה.

תודה על האומץ. תודה שנתת ביטוי מופלא לרגשות האנושיים הכי עמוקים: עצב, בדידות, געגוע. שנתת לנו דחיפה קטנה להסתכל להם בעיניים ולחוות אותם, כמו שהם, ללא מורא. החיים עצמם.

נוחי על משכבך בשלום.

הלחם והחמאה
האקזיסטנציאליסט

תגובות כמו עכשיו

  • דן הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

    תודה איציק.

    הגב
  • אלי הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

    היטבת לתאר סיטואציה ביזארית כזו, שבה מצד אחד אתה שומע מוסיקה שאומרת בית ומצד שני אתה שואל "מה לעזאזל חיי עושים פה בשעה הזו במקום הזה?!" זה לפחות מה שקרה לי לא מעט בשירות. סחתיין.

    הגב
    • איציק אלפסי הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

      בדיוק..

      הגב
  • אורי הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

    עצוב... עזרה לי לשבור שמירה לאורך רוב השירות הצאי מודה שלא עקבתי אחרי האלבומים האחרונים (למרות שתמיד התכוונתי) אבל 2 הראשונים נכנסים בקלות ל10 האלבומים האהובים עלי

    הגב
  • אריאל גרייזס הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

    שנה אחר כך נחתתי בארהב עם אשתי לטיול של חודש וקנינו כמה קסטות שיהיה לנו משהו לשמוע בדרך, אחת מהן היתה של הקראנבריז (לא זאת של זומבי, שכבר היה מאוס אז) והקול שלה ליווה אותנו כל הטיול. יא אללה, איך החזרת אותי לצבא ולמארבי ארטישוק. איזה חרא, עם הרעש המטרטר הזה כל הלילה

    הגב
    • ארם אבירם הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

      הרעש המטרטר, המסך הירוק והבוץ הבלתי נגמר

      הגב
  • סימנטוב הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

    עלה בפייסבוק: הסולנית של הקרנבריז, דולורס או'ריורדן, לא מתה היום סתם בגיל 46: היא נאנסה בילדותה מגיל 8 ועד 12. לכן פיתחה אנורקסיה, ניסתה להתאבד, הפכה אלכוהוליסטית, עישנה בשרשרת ונטלה מנות-יתר של סמים. לפני כ-3 שנים נעצרה כי תקפה את הצוות במהלך טיסה. כך באו לסיומם חיים מסוייטים בגלל עבריין מין סדרתי שמעולם לא הועמד לדין ולא נענש.

    הגב
  • אלכס דוקורסקי הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

    איציק, תודה. הזדעזעתי לידיעה על מותה. כל כך מוכשרת ובעלת קול יוצא דופן.

    הגב
  • ישי הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

    מדהים אותי כמה אנשים מתחברים לבן אדם רק בגלל הקול שלו. זה כמובן נכון גם על כישורים לא מאוד חשובים אחרים. ואז כשאיזה כדורגלן או זמר מת זה מכה גלים כאילו מדובר באיזו אישיות מיוחדת. ובעצם גם בחיים שלהם יש אנשים שטורחים להתעדכן בדעות שלהם על דא ועל הא כאילו הם שונים במשהו עקרוני מכל אחד אחר.

    הגב
    • אדם הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

      למה זה מדהים? כשמישהו מצליח לגעת במשהו בתוכך בצורה כלשהי אתה מרגיש קרוב יותר אליו וככל שאתה מרגיש קרוב יותר ככה אתה יותר מתעניין במה הוא עושה ואומר. אם להקצין, אהבה זה סוג ההערצה הכי חזק.

      הגב
      • איציק אלפסי הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

        בדיוק! ומה שכתבת על אהבה מדהים.

        הגב
    • אורי הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

      זמר/ת (וגם ספורטאים אם כי אולי פחות בגלל הקרירה הקצרה שלהם) משפיעים על החיים שלי לא פחות ואולי יותר מרוב האנשים בחיים שלי, מלבד במשפחה הקרובה

      הגב
  • עודד הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

    אני זוכר אותך שר בקולי קולות את הקרנבריז בזמן המארב, חושף את המיקום שלנו לאויב (בנוסף לרעש המנוע שהיינו צריכים כל שעה) :) זמנים שונים ומשונים.

    הגב
    • איציק אלפסי הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

      וואלה עודד זה אתה?

      הגב
      • עודד הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

        כן, אני אוהב את האתר והטורים שלך. לזיהוי אני אוסיף של"חצי" קוראים שגיא.

        הגב
        • איציק אלפסי הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

          איזה קטע.. כיף לשמוע :)

          הגב
    • תומרג הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

      מילא חושף את המיקום לאויב. בפצ"נ התקבלו טלפונים נזעמים מתושבי אביבים ומלכיה שהפרעת להם לישון.

      הגב
    • matipool הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

      מצפייה משותפת עם איציק בכמה וכמה משחקים של ליברפול, אני יכול להעיד שאין הרבה אנשים עם עוצמות ווקאליות כמו של איציק (עוצמות נעימות לאוזן, יש לציין) והנה בזמן שאני כותב, ברדיו שר עוד מישהו עם עוצמות ווקאליות בשמיים, הלא הוא אדי וודר ("ג'רמי" האלמותי).

      הגב
      • איציק אלפסי הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

        תודה מתי הצלת את כבודי :) וחייבים להיפגש שוב לראות משחק ביחד!

        הגב
  • מאשקה הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

    תודה איציק

    הגב
  • אריאל הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

    אחלה פוסט. שלב בחיים שהאנגלית שלי היתה כל כך רצוצה. הייתי מבין גג משפט בשיר ואת השאר משלים בדימיון. במקרה הנל הייתי בטוח שהיא שרה you know im search for food for you. זה המשפט היחיד ש"הבנתי". זה היה די רומנטי אבל קצת מוזר שמישהי מחפשת אוכל בשבילך, חשבתי שזה סוג של מטאפורה. such a fool for you זה הנכון אבל מאבד את כל הקסם של מישהי ששם בשבילך כשאתה רעב.

    הגב
    • איציק אלפסי הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

      קרה לי כ"כ הרבה פעמים... גוגל הרס לי מלא שירים :)

      הגב
    • אסף כלשהו הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

      איזה קטע... עד לקריאת השורות הללו הייתי בטוח שהיא שרה you know im searching food for you... איזה קול היה לה. נוגע מיוחד כל כך.

      הגב
      • אריאל הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

        אח שלי אתה וולקאם טו דה קלאב

        הגב
  • יניר הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

    דולורס אורירדן הייתה בחורה קטנה ושברירית שבהופעות הראשונות שלה עמדה עם הגב לקהל. האלבום הראשון של הלהקה לא ממש נשמע באירלנד וההצלחה הגדולה הגיעה רק כמה חודשים מאוחר יותר בארה"ב. היא הפכה לסמל באירלנד למרות כמה פרשיות כולל תקרית עם הצוות בטיסה ותביעה של אשת משק הבית שלה. היא גיבורה מקומית שלמרות ההצלחה הגדולה שלהחזרה לגור באיזור הולדתה ליד לימריק. יש לה באמת קול ייחודי שאי אפשר להתעלם ממנו

    הגב
  • Amir A הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

    הייתי בכרכום תקופה ארוכה 12 שנים קודם לכן. אז היה שם פחות אקשן מאשר בשדה בוקר ביום שישי בלילה. כלום. נאדה. ואני זוכר מארב דומה שבזמן הקיפול באיזה 5 בבוקר שמענו בקולי קולות (ואיתנו גם כל הכפרים בסביבה) את The Great Gig in the Sky. היו במקום הזה סצינות שלא מן העולם הזה.

    הגב
    • אמיתי הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

      בטוח שזה לא היה קולות של סרטים למבוגרים?.. אני קיבלתי יום ביציאה על העניינים האלה. אחרי 31 יום בעישייה..

      הגב
    • איציק אלפסי הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

      גדול :) לבנון היה מקום סוריאליסטי...

      הגב
      • D! כאן ועכשיו הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

        באמת סוריסאליסטי. הכי סוריאלסיטי עבורי היה , ביום היציאה, כשהטנקים יורים פגזים לכל עבר, כספות דולרים מפוצצות, ממתינים לצאת מהדרעק הזה על ערימות של מזרנים וציוד ובקולי קולות לואיס ארמסטרונג ממלא את האוויר.

        הגב
    • שלו הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

      אני (לצערי) פתחתי את העניין של כרכום... ראש השנה 95'. קרנבריז (השני) היה הפס קול של הזוגיות הראשונה הרצינית שלי לא שומע מאז קרנבריז. אם עייתא א-שאעב סגרתי חשבון בלבנון השנייה. לפני שבועיים גדוד המילואים שלי נפרד ממני ומקצינים ותיקים נוספים וכל השירות ככה עבר מול העיניים במצגת של 5 דקות. הרבה לבנון, הרבה חרמון. כמו סרט של פליני.

      הגב
  • איציק הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

    תודה איציק, פוסט נוגע בכול זאת אני רוצה להתעכב על שתי נקודות שציינת (מקווה לא להרוס בזה): 1. "יש משהו לא הוגן בזה שאנחנו נהנים מסבל של אנשים אחרים." אני רואה את זה אחרת. יש בזה חסד שאנחנו בעקיפין בהנאתנו עושים איתה ושכמותה. היצירה זה המפלט שלה, הצורך שלה כדי להישאר בשפיות, וכך גם הצורך להוציא זאת החוצה ולהישמע. בלי זה סביר להניח שמצבה לא היה טוב יותר. בשיתוף הפעולה של הקהל יוצרים לא ניצול של הכאב אלה ליהפך, תרפיה להבנתי. 2. "תודה על האומץ." מאד קשור שסעיף 1. זהו בהחלט יכול להיות אומץ, אך בו זמנית משהו שצריך לפרוץ והיא יתכן ולא יכלה בלי זה. כלומר זה היה הכרח שלה הרבה יותר מאומץ. כל זה לא מוריד כהו זה מכל מה שכתבת כמובן, ומאד עצוב שנאלצה לסבול כפי שסבלה.

    הגב
    • גיל שלי הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

      לי מפריע קצת המילה בשביל. היא הרי לא סבלה בשביל כלום, היא סבלה בלי שום תוחלת או סיבה, פשוט בגלל הרשע שקיים בעולם. זאת הרנדומליות של החיים, אין תוצאתיות, היא סבלה בלי סיבה, והיא פרקה את הסבל בדרך שהסבה עונג לרבים, וזה עדיין לא הופך את הסבל שלה למשתלם חלילה או כמובן כזה שהיתה לו סיבה

      הגב
      • איציק אלפסי הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

        נכון גיל. סבל הוא חלק מהעולם. ישנם כאלה אבל שמצליחים לתעל את הכאב שנלווה אליו למקום שנותן נחמה ותקווה עבורם ועבור אחרים.

        הגב
    • איציק אלפסי הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

      אתה צודק איציק, יצירה היא בהחלט סוג של תרפיה ויש גם ממש שיטות טיפול כאלה.

      הגב
  • קורא בין השורות הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

    פוסט מקסים! תודה. (אני מניח שבמשפט הראשון החורף 'היה מקפיא' ולא "היא מקפיא")

    הגב
    • איציק אלפסי הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

      אכן.. תודה

      הגב
  • 7even הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

    ואוו..עצוב. היתה מדהימה ביופיה ואופיה...ובמיוחד בקול שלה. היטבת לתאר את ההרגשה.

    הגב
  • יקיר ג׳אוי הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

    איציק היקר, בהמשך להתכתבות הקודמת שלנו, דייקת להפליא בתיאור התחושות שעוררו בי השירים בקולה הייחודי של דולורס. פס קול שליווה אותי מימי בית הספר, דרך הצבא ועד לחיים הבוגרים. מזעזע לשמוע על הילדות שנגזלה ממנה לטובת הנאות מיניות של איזה סוטה נאלח, טראומה עמה התמודדה כל ימי חייה אך ממנה לא הצליחה להמלט עד לסוף הטראגי אתמול. לצערנו התעללות מינית מתרחשת בכל יום ממש מתחת לאף שלנו, זה יכול לקרות לכל אחד ועלינו להעלות את המודעות לכך בסביבתנו הקרובה. אולי ניתן יהיה למנוע את המקרה הבא. ובנימה אישית איציק.. אמנם לא התראנו מתחילת המילניום אבל החוויות המשותפות שלנו בטנק עם עודד ושגיא יוותרו חקוקות בזיכרון לנצח! יקיר, נהג 2ב

    הגב
    • איציק אלפסי הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

      תודה יקיר. אכן חוויות בלתי נשכחות...

      הגב
  • יואב הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

    עצוב. נראה שהיתה נשמה מוטרדת. Rip.

    הגב
  • זינק הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

    עצוב נורא. לא הכרתי את סיפור חייה ואחרי קריאה היום, זה הופך את זה לעצוב יותר. נדמה לי שלפעמים זה אפילו הופך את חוויית המילים לטובה יותר, שאפשר לקחת את הטקסט למקום שלך. כמבצעת היא ללא ספק מדהימה. כלהקה הם נשמעו לי די חד גוניים, וואן טריק פוני. גרמו לי לרדת משמירה באמצע הלילה לטלפון ציבורי, כדי לברר מה פירוש המילה linger

    הגב
  • אביאל הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

    יפה מאוד, תודה איציק, סיפור עצוב לחלוטין.

    הגב
  • אסף the kop הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

    איציק תודה. על אף שלא אהבתי את הקרנבריס, אני מצליח להזדהות עם התחושה שלך. רק אוסיף שמוסיקה טובה לא צריכה לבוא רק מתוך אומללות.

    הגב
    • matipool הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

      מצטרף לתודה ולתגובה.

      הגב
    • רותם הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

      +2

      הגב
    • יוני הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

      זה נכון אסף, אבל רוב היצירות מגיעות ממקום של כאב ולו רק בגלל הרצון הנפשי לפורקן. אני חושב גם שבגלל שכאב, דכאון, עצבות, הוא מצב שאדם ממוצע שרוי בו זמן ממושך יותר לעומת רגעי אודר מתפרצים, אז זה נותן יותר זמן להתבוננות. אגב - תן לי להקה שמחה ואיכותית לדעתך. לא כדי להוכיח לך משהו, אלא ללמוד משהו שלא הכרתי. (חוץ מהביטלס)

      הגב
      • ניינר / ווריור הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

        קווין, elo,

        הגב
      • אסף the kop הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

        רולינג סטונס קינקס לא חסר

        הגב
  • ארם אבירם הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

    יופי! הבעיה שעכשי לא יצא לי כל היום מהראש המסך הירוק, הצריחה של ההידראולי של הצריח, הטרטור של הארטישוק ופעם בשעתיים "נהג תניע!".

    הגב
  • מני מסמטת פני הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

    וואו. איזו נוסטלגיה. היינו בשקד 12 בני גרעין מגדוד 50 באביב-קיץ שנת 98. היה אחד המקומות החביבים עלי בצבא. רוב הזמן השתעממנו (מזל שהיה מונדיאל בדיוק, היינו קובעים את השמירות ואת היציאות למארבים לפי המשחקים) ובלילות כשהשריונרים היו יוצאים לארטישוק שלהם היינו מנסים להכניס כמה שיותר חתולים למכולה שלהם ופעם אחת אפילו הצלחנו להכניס לשם חמור עם 3 רגליים שהיה מסתובב שם. סוריאליזם כבר אמרנו? לא רוצה להשמע נוקדן אבל אם אני זוכר נכון בינת ג'בל וכרכום היו מערבית לשקד ולא מזרחית, אבל אולי אני טועה. 20 שנה לך תזכור...

    הגב
    • איציק אלפסי הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

      צודק.. מערבית כמובן.

      הגב
  • רונן הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

    פוסט שלם בלי ללכלך יל הפועל... לא מתאים לך איתיק

    הגב
    • אסף the kop הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

      מה הקשר של הפועל לפוסט על חמלה ואהבה ?

      הגב
      • רונן הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

        כמו הקשרשל חשוך כמוך לאתר הזה

        הגב
        • אסף the kop הגיב: 4 חודשים לִפנֵי

          או הקשר שלך לאנושות

          הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *