האקזיסטנציאליסט

רונאלדיניו גאושו

היה לי הכבוד, הזכות והעונג להיות במשחק בו דרך כוכבו של רונאלדיניו. בצהרי יום שישי שטוף שמש נפלאה בקיץ 2002 בשיזואוקה, יפן.

לא יאמן שכמעט 16 שנה כבר עברו מאז, אבל פניו המבועתות של אשלי קול עת רונאלידניו תעתע אותו וגרם לו לאבד את שיווי המשקל במהלך המופלא בו בישל השער של ריבאלדו בתוספת הזמן של המחצית הראשונה, עדיין חרוטות היטב בזיכרוני. בהמשך הוסיף כמובן את השער הבלתי נשכח בבעיטה חופשית אותה הקשית משלושים מטר מעל דיוויד סימן. הייתי אז אוהד מושבע של נבחרת אנגליה, אבל לא יכולתי שלא לעמוד בסיום ולהריע לאיש.

אני מזהה כך בין השורות, בסיכומי הקריירה של רונאלדיניו, איזושהי חמיצות. שיכול אולי היה להשיג יותר עם הכישרון שלו. כאילו שגביע עולם, ליגת אלופות, שתי אליפות ספרד וגביע ליברטדורס אינם הישגים מספיקים… אבל אולי עוד איזה כדור זהב, או עוד איזה גביע שקר כלשהו…

וזה משעשע. וודאי גורם לרונאלידניו, אם קורא את זה, לחייך את החיוך המפורסם שלו.

כי זה אף פעם לא היה העניין.

הזן בודהיזם, ואומר מראש שאני רחוק מלהיות מומחה לנושא, אבל מהמעט שקראתי ואני מבין, היא תפיסת חיים שמאמינה שהאושר טמון ביכולת לבטל את האני. לבטל את הרצון. כי הרצון, התשוקה, התאווה, הכמיהה, הם אלו שיוצרים אצלנו כאב ותסכול.

וזה עוזר לי קצת להבין למה רונאלדיניו נראה תמיד שמח. כי הוא שיחק כדורגל נטול אגו. נטול אני.

לכן גם לא הייתה לו בעיה. סליחה… הוא נהנה מ.. להכתיר את מסי ליורש שלו. לבשל לו את השער הראשון בקריירת הבוגרים בברצלונה באומנות שכזו ולשאת אותו על כתפיו.

אני אזהר מאוד מאוד מליפול למלכודת של אנתרופולוגיה בגרוש ואקווה שאצליח. אבל אם יש משהו שהצלחתי אולי לקלוט באופן אינטואיטיבי בשבועיים המופלאים אותם ביליתי בברזיל בקיץ של 2014, זה איזושהי שמחת חיים פשוטה שכבר כמעט ופסה מן העולם.

בעידן שבו כל החוויות שלנו מתווכות. שבו מלמדים אותנו איך צריכה להרגיש אהבה ומתי מותר להגיד שכואב. מה זה סקס טוב ומה זה אוכל טוב.

בעידן של "טעם נרכש".

עידן שבו אנחנו כמו הילד המשועמם בלונה פארק, שכל הווף פוף שמוף מסביב פשוט לא מגיע אליו ושואל במבוכה "Are we having fun yet?"

בעידן הזה, מצאתי שם איזו יכולת נכחדת לחוות את החיים עצמם. בגרסתם הגולמית והבלתי מתווכת.

ורונאלידניו היה בדיוק הקסם הזה.

הוא שיחק בכדור על הבמות הכי גדולות בדיוק כמו כשעשה זאת כששיחק שערים קטנים עם החבר'ה בשכונה.

הוא מצא את המשמעות האמתית והעמוקה ביותר של משחק הכדורגל:

לשחק כדורגל.

גן העדן האבוד (חלק א') / משה יחזקאל
אין שחור ולבן

15 Comments

shadow 20 בינואר 2018

בדיוק השתתפתי בשיחת סלון אחרי ארוחת שישי על מקומו ברשימות המומצאות של כל הזמנים.

הטיעון שהשיא שלו לא היה מספיק ארוך עלה שם. עלתה גם טענה שמבחינת כישרון נטו ללא התחשבות באורך הקריירה אבל כן בהתחשב בהישגים שהשיג בשיא הקצר, הוא אחד הגדולים אי פעם ובטח אחד המהנים לצפיה.

ואז שאלתי את עצמי האם זה כזה רע שאדם בעל כישרון גדול ככל שיהיה אומר לעצמו שהוא מסופק ממה שהשיג עד כה ומה לו ולרדיפה אחרי שיאים בלתי נגמרים ואחרי האופן בו יזכרו אותו או את "המורשת" שלו.

זה מתכתב בצורה כזו או אחרת עם הפוסט של דורפן, מה הקטע הזה של נוקשות בלתי מתפשרת כדרך להגיע לפיסגה? מניין המשיכה לסגפנות כדי להביא הצלחה ועוד בספורט?

דתי משהו.

האם אלה לא נוסחאות ישנות בעולם חדש?

אמיתי 20 בינואר 2018

אקח את הצד השני למרות שאני מבין את מי שירד מרכבת ההרים של הכדורגל המקצועני- זה לא תמיד שווה את זה.
הבעיה הפשוטה שלי עם אורך הקריירה של רונלדיניו זה שבעצם לתפיסתי הוא הפסיק לשחק כדורגל. הוא וויתר על המתנה שלו ועבר לשחק כפלייבוי. זכותו. אבל זה כבר משחק אחר עם חוקי זן אחרים.
כמי שבילה בברזיל לא מעט וגם קצת חי בה אני לא קונה את עניין שימחת החיים כל כך..זה לא שהם עצובים או משהו אבל זה בסוף מנטליות של "הכל בסדר" שמכסה על מציאות לא מדהימה. (בהכללה כמובן. ברזיל ענקית ומגוונת)

ניינר / ווריור 20 בינואר 2018

גם אני סלחתי לו על שזיין את אנגליה אהובתי. שחקן על על על, חבל ששנות הקסם שלו בבורסה היו מועטות כל כך

אלכס דוקורסקי 20 בינואר 2018

תודה איציק.
שחקן נדיר שהסב הרבה אושר למי שצפה בו.
הבקיע ובישל המון שערים יוצאי דופן (את חלקם הזכרת כאן).
אזכור תמיד את העברת הכדור מימין לשמאל והטיל במשחק מול מילאן, ועונה אח"כ את "הקטנה" מהמקום לפטר צ'ך הגדול במשחקים הבלתי נשכחים מול צ'לסי.

ayalon 20 בינואר 2018

רונאלידיניו היה רומנטיקן של כדורגל. בעולם הציני של היום זה שווה זהב.

קירקגור 21 בינואר 2018

איציק לעתים אני מלין על בחירות הפסקול שלך, אבל קנית ממני שקט לשנה עכשיו.

איציק אלפסי 21 בינואר 2018

לקבל מחמאה מקירקגור בפוסט על אקזיסטנציאליזם זה לא משהו שהולך ברגל.. :)

אביב יריב 21 בינואר 2018

++1

ויכסלפיש 21 בינואר 2018

אני אזכור לו את הגול נגד אנגליה ואת השער נגד צ'לסי ב-2006 (זרק את טרי) שבעצם העלה את ברצלונה לרבע הגמר בדרך לגביע, ולא רק את ההוא מ-2005 שהיה מדהים אבל לא הועיל. https://www.youtube.com/watch?v=CTvY6okEAsg

פרילי 21 בינואר 2018

לראות אז את נבחרת ברזיל זה באמת היה מופע מעולם אחר, במבט לאחור זה בכלל לא היה כוחות והם עוד קבלו קוסם בתור בונוס.

רונן דורפן 21 בינואר 2018

הייתי גם באותו משחק בשיזואוקה… אבל חיכינו עוד שנתיים לפריצה האמיתית. היום בו פיטר קניון הנוכל בגד ביונייטד והכשיל את העסקה היה יום קשה. ועדיין – הוא השחקן היחיד אי פעם אותו ראיתי בטלוויזיה – איזשהו משחק של בארסה ב-2005. ופשוט הזמנתי כרטיס מלונדון לברצלונה לראות אותו נגד ואלנסיה. על פי מבחן ״לקנות כרטיס לראות שחקן״ הוא השחקן מספר 1 שראיתי בימי חיי.

פה איתמר 21 בינואר 2018

אחלה איציק.
חמיצות היתה גם על ריוואלדו לא ברור למה.

רומן 22 בינואר 2018

למרות שכתבת טור יפה ומרגש אני נאלץ לא להסכים.
דיניו היה כנראה השחקן הטוב ביותר שראיתי משחק(יחד עם רונאלדיניו השמן). אבל הוא היה רק 3 שנים בטופ וזה עצוב, עם כל הכבוד לשמחת חיים וכו', הוא קודם כל ספורטאי והוא פשוט זרק ז**ן על הכשרון שאלהים שם לו ברגליים. וצריך שהדברים האלה יאמרו בקול רם.

רותם 22 בינואר 2018

הגול נגד צ'לסי תוך כדי ריקוד קטן ומהמקום והטסת הכדור באופן שלא מובן לך, כי זה נגד חוקי השפיות.

גול ייחודי לאיש בדיוק כמו השער של ון באסטן נגד ברית המועצות ב-88, ומאראדונה ב-86
אין דברים כאלה

איציק אלפסי 24 בינואר 2018

נכון. קלאסיקה על זמנית.

Comments closed