היה לי הכבוד, הזכות והעונג להיות במשחק בו דרך כוכבו של רונאלדיניו. בצהרי יום שישי שטוף שמש נפלאה בקיץ 2002 בשיזואוקה, יפן.

לא יאמן שכמעט 16 שנה כבר עברו מאז, אבל פניו המבועתות של אשלי קול עת רונאלידניו תעתע אותו וגרם לו לאבד את שיווי המשקל במהלך המופלא בו בישל השער של ריבאלדו בתוספת הזמן של המחצית הראשונה, עדיין חרוטות היטב בזיכרוני. בהמשך הוסיף כמובן את השער הבלתי נשכח בבעיטה חופשית אותה הקשית משלושים מטר מעל דיוויד סימן. הייתי אז אוהד מושבע של נבחרת אנגליה, אבל לא יכולתי שלא לעמוד בסיום ולהריע לאיש.

אני מזהה כך בין השורות, בסיכומי הקריירה של רונאלדיניו, איזושהי חמיצות. שיכול אולי היה להשיג יותר עם הכישרון שלו. כאילו שגביע עולם, ליגת אלופות, שתי אליפות ספרד וגביע ליברטדורס אינם הישגים מספיקים… אבל אולי עוד איזה כדור זהב, או עוד איזה גביע שקר כלשהו…

וזה משעשע. וודאי גורם לרונאלידניו, אם קורא את זה, לחייך את החיוך המפורסם שלו.

כי זה אף פעם לא היה העניין.

הזן בודהיזם, ואומר מראש שאני רחוק מלהיות מומחה לנושא, אבל מהמעט שקראתי ואני מבין, היא תפיסת חיים שמאמינה שהאושר טמון ביכולת לבטל את האני. לבטל את הרצון. כי הרצון, התשוקה, התאווה, הכמיהה, הם אלו שיוצרים אצלנו כאב ותסכול.

וזה עוזר לי קצת להבין למה רונאלדיניו נראה תמיד שמח. כי הוא שיחק כדורגל נטול אגו. נטול אני.

לכן גם לא הייתה לו בעיה. סליחה… הוא נהנה מ.. להכתיר את מסי ליורש שלו. לבשל לו את השער הראשון בקריירת הבוגרים בברצלונה באומנות שכזו ולשאת אותו על כתפיו.

אני אזהר מאוד מאוד מליפול למלכודת של אנתרופולוגיה בגרוש ואקווה שאצליח. אבל אם יש משהו שהצלחתי אולי לקלוט באופן אינטואיטיבי בשבועיים המופלאים אותם ביליתי בברזיל בקיץ של 2014, זה איזושהי שמחת חיים פשוטה שכבר כמעט ופסה מן העולם.

בעידן שבו כל החוויות שלנו מתווכות. שבו מלמדים אותנו איך צריכה להרגיש אהבה ומתי מותר להגיד שכואב. מה זה סקס טוב ומה זה אוכל טוב.

בעידן של "טעם נרכש".

עידן שבו אנחנו כמו הילד המשועמם בלונה פארק, שכל הווף פוף שמוף מסביב פשוט לא מגיע אליו ושואל במבוכה "Are we having fun yet?"

בעידן הזה, מצאתי שם איזו יכולת נכחדת לחוות את החיים עצמם. בגרסתם הגולמית והבלתי מתווכת.

ורונאלידניו היה בדיוק הקסם הזה.

הוא שיחק בכדור על הבמות הכי גדולות בדיוק כמו כשעשה זאת כששיחק שערים קטנים עם החבר'ה בשכונה.

הוא מצא את המשמעות האמתית והעמוקה ביותר של משחק הכדורגל:

לשחק כדורגל.

כאב רך ועמוק
הגולם קם על יוצרו