הנראטיב במלחמה בגזענות של הנהלת בית"ר ירושלים הוא "זה פוגע בבית"ר". ובכן, ככה לא נלחמים בגזענות. כי להגיד "זה פוגע בבית"ר" זה לבקש מאנשים להפסיק לקרוא קריאות גזעניות לא בגלל שזה מעשה פסול, אלא בגלל שבית"ר מקבלת על זה עונשים מההתאחדות.

אבל אנשים לפעמים מוכנים גם לשלם מחיר ולפגוע בעצמם כדי לעמוד על מה שהם רואים כעקרונות שלהם. חלק מהסיבה לקריאות הגזעניות של אוהדי בית"ר היא התרסה כנגד ההתאחדות והתקשורת. בבחינת, "אתם לא תגידו לנו מה לצעוק ומה לשיר".

כדי להילחם באמת בגזענות ולהכחיד אותה מהשורש צריך להסביר מה לא בסדר בזה. זה נקרא חינוך. ואת זה בית"ר לא עושה. ולמען האמת ספק אם זה התפקיד שלה, כי מועדון כדורגל הוא לא מוסד חינוכי.

בהרצאות הרבות שאני מעביר ברחבי הארץ אני מספר שכאשר הקמנו את בית"ר נורדיה הדבר הראשון שעשיתי היה לחקור לעומקה את משנתו של זאב ז'בוטינסקי. להבין מה זה להיות בית"רי. אם יש משהו שזאב ז'בוטינסקי סלד ממנו זה גזענות. לא לחינם טבע את המונח "כל יחיד הוא מלך".

הזכות שלנו למדינה יהודית בארץ ישראל היא זכות אנושית טבעית. היא נובעת מזכותו של אדם לממש את רגש השייכות שלו וזכותו של קולקטיב להיות ריבון על גורלו. אולם, אדם לא יכול לבקש לממש את זכותו אם הוא רומס את זכויותיהם של אחרים. לכן, בין גזענות לבין הלאומיות היהודית, כפי שתפס אותה זאב ז'בוטינסקי, ישנה סתירה מובנית.

כשלה פמיליה מפרסמים אחרי המשחק וידאו שבו היציע המזרחי שר "הנה היא עולה הקבוצה הגזענית של המדינה" ונותנים לו את הכותרת "פה זה מדינת היהודים", הם עושים מעשה אנטי ציוני ואנטי בית"רי.

כשמירי רגב, שרת התרבות ממפלגת הליכוד, מחייכת מפה לאוזן כשמסביבה שרים "שיישרף לכם הכפר", היא שומטת את הקרקע מתחת לרעיון הציוני.

וזו הבעיה. לא העונשים מההתאחדות.

חבר טוב, בית"רי אמתי, מהאחרונים שנותרו, אמר לי לא מזמן דבר שפקח את עיני: "התנועה הרוויזיוניסטית ניצחה, אבל זה היה ניצחון שכולו הפסד".

בין התנועה הרוויזיוניסטית לבין מה שכונה "ישראל השנייה" נוצרה ברית בלתי טבעית בעשורים הראשונים לקום המדינה. שני הקהלים הופלו ע"י מה שהיה אז הממסד וחברו האחד לשני בכדי להחליף אותו. אבל זו הייתה שותפות אינטרסים בלבד, מה שכונה "ברית המקופחים".

התנועה הרוויזיוניסטית לא הייתה תנועה עממית. היא הייתה תנועה אינטלקטואלית, אריסטוקרטית במובנים רבים. ז'בוטינסקי, הרבה לפני שהיה מנהיג פוליטי, היה איש רוח וספר. הוא העיד על עצמו: "שני חלקים בלבי, שני שערים בו. האחד הוא לעמי; השני לתרבות, לספרות, לעט."

כשהיה סטודנט למשפטים ברומא הושפע מאוד מחיי הרוח האיטלקיים. "אם יש לי מולדת רוחנית, הריהי איטליה" כתב, "אגדת גריבלדי, כתבי מאציני, שירת ליאופרדי וג'וסטי העשירו והעמיקו את ציוניותי השטחית, מהרגשה אינסטינקטיבית עשוה להשקפה".

כיום, שרה בכירה מהמפלגה שרואה עצמה כממשיכת דרכו של האיש מתגאה בבורותה ובזה להשכלה ואינטלקטואליות. השקפתה הציונית מעוותת ושטחית.

הגולם קם על יוצרו.

האקזיסטנציאליסט
וחושך על פני תהום