(צילום: ינון פוקס)

הייתי קצת חולה השבוע. לא הקשבתי למה שאמא שלי תמיד אומרת ויצאתי החוצה עם שיער רטוב. לפחות זה היה בשביל סיבה טובה – הלכתי לראות ביום ראשון בערב את דרבי הנערים בין בית"ר נורדיה להפועל קטמון (4:4 מרתק, יכולת יפה של הנערים בשתי הקבוצות וכמה שערים לא רעים בכלל). אבל הרוחות המקפיאות במגרש החדש (והיפהפה) בהר חומה החזירו אותי הביתה עם חום וצינון.

אז ביליתי את השבוע במיטה, לא ממש יכול להתרכז בעבודה והדרך היחידה להפיג את הבאסה והשעמום היא לשוטט ברשתות החברתיות.

ומה אני אומר לכם… זה בדיוק, אבל בדיוק, **נוט** וואט דה דוקטור אורדרד!

יהודים משווים אחד את השני לנאצים… מאחלים להם שיעלו בעשן המשרפות בטרבלינקה… והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום.

כשנתקלתי לראשונה בווידאו שבו מראים את הנערה הפלסטינית עאהד תמימי מתגרה בחיילי צה"ל והם עומדים שם ושומרים על איפוק וקור רוח מעוררי התפעלות ולא מגיבים, נמלאתי גאווה. זה צבא יהודי! אלו חיילים עבריים! זו בדיוק הסיבה שאני תמיד אומר שהדבר שאני הכי גאה בו בביוגרפיה שלי זו הזכות שנפלה בחלקי לשרת בצבא הגנה לישראל.

אז איך לעזאזל מהדבר הזה, שהיה אמור למלא כל לב יהודי חם בגאווה גדולה, הגענו לבוקה ומבולקה שאנו רואים כעת?!

אולי זה בגלל שבניגוד לתבונה ולגבורה של החיילים באותו אירוע, מערכת המשפט הצבאית הפגינה טיפשות ואטימות ראויים לציון והחליטה לאסור את אותה נערה ובכך שיחקה בדיוק לידי הפרובוקציה אותה ביקשה לחולל. שהרי אלא אם כן מדובר בסכנה ביטחונית, ואני לא רואה איזו סכנה ביטחונית יכולה להישקף לצבא החזק ביותר במזה"ת מנערה בת 17, המעצר של הנערה הזו הוא איוולת מוחלטת.

ומכאן הכול הלך דרומה כמו שאומרים.

זה התחיל עם קמפיין מתוזמר ב"הארץ", כמובן, שם התחלחלו מכך שהיהודים נהיו כל-כך "ערלי לב" שהם אינם מסוגלים לגלות סימפטיה, גם לא למישהי "שנראית כמו נערה מרמת השרון".

וחשבתי לעצמי, שזה באמת כבר שיא השיאים. זו כבר גזענות פר אקסלנס. ממש בהגדרה הוויקיפדית שלה. כאילו? החמלה שלנו לאנשים אמורה להיות תלויה בצבע השער וגוון העור שלהם?!

ואז הגיעו כל אבירי המוסר למיניהם, עם ההשוואות ההיסטוריות המופרכות וההזויות שלהם לנשים שבאמת הפגינו גבורה ואומץ מול אכזריות שרירותית. ואני אחסוך את הדיון באיוולת שבהשוואות אלו, אבל רק אומר זאת כך יונית:

"הנסיך הקטן מפלוגה ב'", כן?! הוא לא "פלש לבתים של ערבים"? הוא לא היה חלק מה"כיבוש"?

אבל הוא היה "נסיך". ולמה הוא היה "נסיך"? כי הוא היה "משלנו".

ועכשיו החבר'ה מפלוגה ב' הם כבר לא מ"שלנו", אז הם "כמו הנאצים".

אבל כל זה לא סותר את העובדה שצריך להשמיע את "הנסיך הקטן מפלוגה ב'" בגלי צה"ל ואת "הילדה הכי יפה בגן" בגלגלצ. כי מי שמוריד אותם מהפלייליסט היום, מחר, כשהצד השני יהיה בשלטון, יורידו לו מהפלייליסט את עמיר בניון. ועם מה נישאר? עם עדן בן זקן? ששרה על זה שלגבר שלה "יש כוח שממיס אותי זה כישרון / והוא לא צריך שום תואר מהטכניון". אבל היי.. לפחות היא לא הביעה את דעתה בשום נושא מעניין.

יש לי חבר, אתם מכירים אותו, הוא אחד המוזיקאים המוכשרים בארץ. סולן של להקה מפורסמת. הטקסטים שלו משגעים אותי. אמרתי לו את זה. אבל גם אמרתי לו שאני לא אפסיק לקנות את הדיסקים של הלהקה שלו. גם כי אני אוהב את המוזיקה המגניבה שהם עושים. וגם כי אני מעריך את האומץ שיש לו לומר את מה שהוא מאמין בו. גם אם זה מעצבן אותי לפעמים. אני לא רוצה לחיות במקום שבו אומנים מייצרים רק מה שעושה נעים בגב לאנשים.

קראתי לאחרונה את ספרו של ארז תדמור "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?". תדמור מציע שם ניתוח מרתק, שאפשר להתווכח איתו, אבל בהחלט שווה להכיר אותו. הטיעון שלו הוא שהימין אולי מנצח בבחירות כמעט בקביעות מאז שנת 1977, אבל מעולם לא היה לו האומץ באמת למשול. שהוא תמיד נכנע ומתרפס בפני האליטות מהשמאל ששולטות בתקשורת, במערכת המשפט ובאקדמיה.

יש משהו בטיעון הזה. האליטות מהשמאל אכן מחזיקות במאחזים האלה כמוצבי הגנה מאספים נגד הכרעת הרוב הדמוקרטית. ופעמים שהן משתמשות בהם באופן לא מידתי ולא דמוקרטי ומפעילות סמכות ללא האחריות המתלווה להיותך נבחר ציבור הנדרש לתת דין וחשבון על החלטותיך ומעשיך.

ויחד עם זאת, יש לי בעיה קשה עם נקודת המוצא הערכית שממנה יוצא תדמור. את ספרו הוא פותח בכתב קטגוריה חריף נגד מנחם בגין. טענתו כלפי בגין היא שלאחר חילופי השלטון ב-77' לא החליף את הדרג הביצועי בשירות המדינה ולא ביצע מה שמכונה "ניקוי אורוות". בגין טען אז, שמשרתי ציבור צריכים להימדד לפי יכולותיהם המקצועיות ולא לפי שייכותם הפוליטית. ולכן השאיר בתפקידם במערכת הציבורית את אנשי המקצוע המתאימים לכך מתקופת השלטון הקודם.

געגועי לבגין. באמת. הוא היה אכן תלמידו הנאמן של זאב ז'בוטינסקי, שכתב אולי את אחד הדברים היפים ביותר שקראתי על דמוקרטיה:

“דעה מוטעית היא זו האומרת, שממשלה הנשענת על רוב – פירושה ממשלה דמוקרטית. דמוקרטיה – פירושה חופש. גם שלטון הנתמך על ידי רוב, יכול לשלול את החופש. ובמקום שאין ערובות לחופש הפרט – שם אין דמוקרטיה; תמצית החירות היא השאיפה לכך, שאיש לא ייאלץ להיכנע למה שמצפונו מתנגד לו, אפילו נתמכת קביעה זו על ידי הרוב."

לעומתם של בגין וז'בוטינסקי, ארז תדמור מייצג גישה חדשה שפשתה במחנה הלאומי שהיא פשוט תמונת ראי של מפא"י: גישת אנ"ש (אנשי שלומנו). מי שראה את התחקיר ששודר לפני כמה שבועות בתכנית "עובדה" על אופן בחירה השופטים במשמרתה של שרת המשפטים הנוכחית, איילת שקד, יכול היה לראות היטב איך השיטה הזו עובדת.

בלי למצמץ, וודאי בלי להתנצל, פירטה השרה שקד כיצד שכרה, לא אחד, אלא שני צוותים! כדי שיעשו תחקיר יסודי ומקיף על דעותיהם הפוליטיות של המועמדים להתמנות לשופטים.

נשיא המדינה, והבית"רי האחרון כנראה, ראובן ריבלין, אמר בהקשר הזה דברי נכוחה בנאום שנשא בכנסת בפתיחת מושב החורף הנוכחי:

"האווירה הזאת, של ה"דה לגיטימציה", אווירת ה"הכל פוליטי", מחלחלות היום אל הציבור, שמקבל את המסר, שאין עוד ממלכתיות, יש רק משילות. ודמוקרטיה, באווירה זאת, דמוקרטיה פירושה שהחזק קובע. דמוקרטיה פירושה שהכוח של הרוב המזדמן הוא שקובע, ורק על פיו יישק דבר. ואני שחייתי בימים של בלי חירות ומק"י, יודע מה המשמעות של הדבר הזה."

ודבריו של זאב ז'בוטניסקי מהדהדים כמובן גם בדבריו אלו של הנשיא.

אלא שגם על הנשיא ריבלין אומרים שהוא "מתחנף לשמאלנים". ובכלל, כל מי שמעז להגיד דבר שלא בדיוק מתיישר עם הקו של המחנה שלו הופך להיות "בוגד".

ולכן, אגב, למרות שאינני נוהג ללכת להפגנות התייצבתי לפני כמה שבועות במוצאי-שבת קר בכיר ציון בירושלים בהפגנה שארגן יועז הנדל. גם כי תמכתי בקו האידאולוגי שייצגה ההפגנה. וגם כי באופן אישי, וניגשתי ליועז בסוף ההפגנה ואמרתי לו את זה, יש לי הערכה רבה לאומץ של אנשים לומר את האמת שלהם גם כאשר היא לא מתיישרת עם הקו הרשמי של המחנה שלהם.

בהקשר הזה קראתי לא מזמן דברים שכתב גדי טאוב, עוד מישהו שאני מאוד מעריך על האומץ שלו לומר דברים שהוא מאמין בהם גם כאשר הם מאוד לא ערבות לאוזניהם של חבריו למילייה, בהקשר של השעייתה של עירית לינור מגל"צ:

בניגוד למה שאומרים עלי אני לא שותף לדעותיה של עירית בכל עניין, וגם לא באוריינטציה הפוליטית הכללית. אבל אני מכיר אותה איזה שלושים שנה, ואני מחשיב אותה לנכס לאומי. הסוציולוג האמריקאי דיויד ריזמן הבדיל בספרו "ההמון הגלמוד" בין שני סוגים של אישיות: אלה המתנהלים לפי מצפן פנימי, ואלה המתנהלים לפי ציפיותיהם של אחרים. טוד גיטלין שיכלל את המטאפורה וקרא לסוג הראשון בעלי ג'ירוסקופ, ולסוג השני בעלי מכ"ם – אלה ממקמים את עצמם לפי מצפונם, ואלה על פי אותות שהם קולטים מבחוץ. רובנו המכריע שייכים לסוג השני. ואולי זה טוב. כי בני אדם הם חיה חברתית, ולציפיות של הזולת צריך להיות משקל בעינינו. בודדים יש להם מצפן פנימי הדבק באמת (שלהם) גם נוכח התנגדות. וזה מצריך הרבה אומץ. וזה כשלעצמו דבר ראוי לשבח, מפני שכל חברה צריכה כאלה שיהיה להם אומץ לאתגר את חוכמת – או טיפשות – ההמון, וכדי שבסוף נבדיל בין חוכמתו וטיפשותו. ובכל שנות הכרותי עם עירית, לא זכור לי שהיתה פעם אחת שהיא כופפה את דעתה בפני ציפיות החברה מסביבה."

אבל אנשים שממקמים עצמם לפי מצפונם ולא לפי ציפיות החברה מסביבם הופכים להיות נדירים במחוזותינו. אני פותח את הפיד שלי בפייסבוק ויכול לנחש בדיוק של 99% את דעתם של כל אחד מהכותבים בנושא שעל הפרק. מספיק שאני מכיר את עמדתם הפוליטית ואני יודע עליהם כבר כל מה שאני צריך לדעת – החל מהחומוסיה האהובה עליהם וכלה בעמדתם בסוגיית הפליטים.

וזה עצוב. כי אני למשל, אין לי דעה מגובשת בסוגיית הפליטים. אבל הסיכוי שלי לגבש אחת כזו הוא קטן מאוד. כי כל אחד מהצדדים מציג רק אמת אחת. רק את העובדות שמתאימות לאג'נדה שלו. ובין אם ארצה בכך או בין שלא, אני מוצא עצמי אוטומטית, מפתח אנטגוניזם אינטואיטיבי כלפי אותם אזרחים שנקלעו לכאן בטובתם או שלא. זאת מכיוון, שאלו שמייצגים את עניינם בשיח הם כאלו שאני לא מסוגל להאמין להם.

כן, מצטער. אני לא מסוגל להאמין לכאלה שמגלים פתאום חמלה ואנושיות מכמירי לב כאשר רק לפני חמש דקות הם העלו פוסט רושף שנאה, מזיל ריר ממש של שטנה ואיבה, כלפי אחיהם שלהם. אז שאני אאמין שלבם רוטט מדאגה לגורלם של כאלו שבאו מארץ רחוקה ומעולם לא פגשו ולא יפגשו?!

וכך נותרתי חולה, מותש ומיואש. כיסיתי את ראשי בפוך ומלמלתי לעצמי את מילותיו האלמותיות של מיכה שטרית:

קַבֵּל אֶת הַדִּין זֶה נוֹפֵל מִלְמַעְלָה
תַּחְשֹׁב שֶׁזֶּה גֶּשֶׁם, תַּחְשֹׁב שֶׁזֶּה חֹרֶף, וְאַחַר כָּךְ נִרְאֶה
נַעֲבֹר אֶת הַחֹרֶף וְאַחַר כָּךְ נִרְאֶה
בָּאָבִיב, בָּאָבִיב…

הגולם קם על יוצרו
הכדורגל שייך לאוהדים