(צילום: הדר אלפסי)

בחורף הזה (שלצערי הוא לא ממש חורף) נפלה בחלקי הזכות ליטול חלק בסמינר חוקרים במרכז למורשת בגין בירושלים העוסק בהשקפה הלאומית-ליברלית. במפגש האחרון התנהל דיון מרתק בהנחיית פרופ' אבנר דה-שליט ופרופ' אריה נאור על ההבדל בין ההשקפה הסוציאל-דמוקרטית לבין ההשקפה הלאומית-ליברלית בהיבט של צדק חברתי ובעיות החברה.

אם לנסות ולתמצת את האופן שבו אני הבנתי מהדיון את ההבדל בין ההשקפות: אזי ההשקפה הסוציאל-דמוקרטית רואה כבסיס לסולידריות חברתית שותפות אינטרסים, ואילו ההשקפה הלאומית-ליברלית רואה כבסיס לכך שותפות גורל.

עפ"י ההשקפה הסוציאל-דמוקרטית, המוטיבציה שלי לשלם מיסים ולתת מעצמי לטובת הכלל היא שאני אקבל בחזרה שירותים החיוניים לי. עפ"י ההשקפה הלאומית-ליברלית, המוטיבציה היא המחויבות המוסרית והקשר הרגשי שאני חש כלפי הפרטים האחרים בחברה.

והדיון הזה התחבר לי לכל הנושא של קבוצות אוהדים:

כאשר שימשתי בתפקיד יו"ר בית"ר נורדיה, הגדרתי את המועדון כ"כקבוצה קהילתית". הגדרה שלא הייתה ערבה לאוזנם של רבים מאוהדי הקבוצה שהעדיפו את ההגדרה המוכרת של "קבוצת אוהדים".

מהו ההבדל בין "קבוצה קהילתית" לבין "קבוצת אוהדים" ומדוע אינטואיטיבית העדפתי את ההגדרה הראשונה? ובכן, הדבר התחדד לי לאחר אותו דיון במרכז בגין בשבוע שעבר:

קבוצה קהילתית קרובה יותר בעיני להשקפה הלאומית-ליברלית, היא מבוססת על שותפות גורל ואמונה ברעיון משותף. קבוצת אוהדים קרובה יותר להשקפה הסוציאל-דמוקרטית וביסודה עומד מנגנון פורמלי שמבוסס על שותפות אינטרסים.

קבוצה קהילתית לא חייבת להיות בעיני בבעלות אוהדים, אבל היא כן חייבת לבטא את הערכים של הקהילה אותה היא מייצגת. בקבוצת אוהדים, לעומת זאת, בעלות משותפת היא הכרחית משום שהיא מהווה את ערך הליבה.

עבורי הערך העליון איננו הבעלות המשותפת, אלא הביטוי של ערכי הקהילה. אני רואה בבעלות אוהדים אמצעי ולא מטרה, ולכן העדפתי את ההגדרה של קבוצה קהילתית. מבחינתי, אם יש בעלים פרטי שיכול לאפשר ביטוי של ערכי הקהילה בכך שהוא מספק לקבוצת הכדורגל שלה משענת כלכלית וניהול מושכל המוביל אותה להצלחה מקצועית (המאפשרת חשיפה ומשיכה של קהל ובכך את הפצת הערכים), זה מבורך. אבל אם הבחירה היא בין בעלות פרטית שמעוותת את ערכי הקהילה לבין בעלות משותפת שמקדמת אותם, כמובן שאבחר באפשרות השנייה וכך עשיתי כאשר הקמתי את בית"ר נורדיה.

עיקרון אחד חשוב בכל מקרה לטעמי שיישמר, וזה שהקבוצה שייכת לקהילה. קבוצת כדורגל איננה משאב פרטי, היא יכולה להיות מנוהלת ע"י גוף או אדם פרטי, אבל היא ביסודה משאב ציבורי. המצב שבו אדם או גוף פרטי משתלטים על המשאב הזה ומעוותים את מה שהוא אמור לשרת – ביטוי לזהות ושייכות – בלתי מתקבל על הדעת מבחינתי. ולכן חשוב לשמר את המנגנון הפורמלי שבו ההחלטה מי מנהל את הקבוצה נמצאת בידי הקהילה.

הפתרון של קבוצת אוהדים בא לתת מענה לכך. מענה, שכאמור, יכול להיות טוב בסיטואציה נתונה, אולם יש לו מספר חסרונות:

ראשית, ברמה הפרקטית קשה מאוד לנהל ארגון בבעלות משותפת. עמותה איננה חברה עסקית ולכן מה שמכונה "מניה" בקבוצת אוהדים הוא למעשה חברות בעמותה המחזיקה בזכויות הניהול של הקבוצה. בעמותה כל חבר הוא בעל מידת השפעה שווה, בשונה מחברה פרטית שבה מידת ההשפעה תלויה במידת ההשקעה.

וכך נוצר בקבוצות אוהדים מצב א-נומלי שבו אנשים מצפים לקבל מידה שווה של סמכות כאשר הם אינם חולקים במידה שווה של אחריות. הווה אומר, אוהד שמשקיע כמה מאות שקלים בשנה רואה עצמו כאחד מ"הבעלים" של הקבוצה ומצפה, בצדק מבחינתו, שלדעתו בעניינים הקשורים לניהול הקבוצה יהיה משקל שווה למי שמשקיע מאות אלפי שקלים בשנה או שווה ערך לכך בכמות הזמן שהוא משקיע באופן יום יומי בתפעול הקבוצה (חברי הנהלה וכד').

שנית, קהילות אוהדים בישראל (ולמיטב הבנתי גם בעולם), אינן גדולות מספיק כדי לקיים כלכלית קבוצת כדורגל מקצוענית. אם ניקח לדוגמא את קבוצת האוהדים הגדולה ביותר – הפועל קטמון, שם ישנם כאלף חברי עמותה, בחישוב פשוט הם מסוגלים לגייס כמיליון ₪ בשנה (העלות הממוצעת של חברות שנתית בקבוצת אוהדים היא כאלף ₪). זאת כאשר תקציב ממוצע בליגה הלאומית עומד על כ-8-9 מיליון ₪. כעת, כמובן שישנן הכנסות נוספות מעבר לדמי החבר של האוהדים (כמו הקצבות מהטוטו וזכויות השידור מהטלוויזיה), אולם גם הן מתכנסות לכ-3-4 מיליון ₪ נוספים ועדיין לא מספיקות בכדי להעמיד קבוצה תחרותית ללא תמיכה פרטית.

אז מה יכול להיות הפתרון? ובכן, מה שאני מציע לשקול הוא מודל של "זכיינות". זאת אומרת, שהקהילה (שיכולה להיות מאוגדת במסגרת של עמותת אוהדים או בכל מסגרת פורמלית אחרת) תחכיר את זכויות הניהול של קבוצות הכדורגל לאדם או גוף פרטי לתקופת זמן קצובה. כאשר היא שומרת לעצמה את הזכות להפקיע מידיו את זכויות הניהול בתום התקופה, או במהלכה במידה ואופן הניהול סותר באופן משמעותי את ערכיה.

כך ימנע מצב שבו אדם או גוף פרטי יחזיקו בקבוצת כדורגל כ"בת ערובה", כמו במקרים שונים שבהם האוהדים נאלצים להפקיע בכוח את זכויות הניהול מידי הגוף או האדם המחזיקים בה, אבל יתאפשר לקיים ולנהל קבוצת כדורגל מקצוענית בשוק החופשי.

והחשוב מכל, בידי הקהילה תישמר האפשרות לבחור את האדם הגוף ביותר לנהל את הקבוצה באופן שמביא לידי ביטוי את ערכיה ומאפשר לחבריה לממש באמצעותה את הצורך בזהות ושייכות.

וחושך על פני תהום
מעמד הביניים נשחק