אחד הסיפורים המפורסמים שממחישים את הזלזול, הזחיחות וההתנשאות של מנהיגי מפא"י כלפי מנחם בגין בשנות שבתו הארוכות באופוזיציה, הוא שדוד בן גוריון היה מקפיד לא לנקוב אפילו בשמו מעל בימת הכנסת, וכשהיה מתייחס אליו היה קורא לו "האיש שיושב לימינו של חבר הכנסת באדר".

נזכרתי בסיפור הזה כשראיתי את התמונה הזו מתוך הדיון שהתקיים בכנסת אתמול. דיון שביקשה האופוזיציה לכנס בנוכחות ראש הממשלה, שמחויב היה עפ"י חוק לנכוח בו משום שהוגשו לשם כך חתימות ארבעים חברי כנסת.

וכך ישב לו ראש הממשלה במליאת הכנסת, ובעוד חברי האופוזיציה נואמים, קרא ספר והתעלם מהם בהפגנתיות. כאילו אומר, אני חייב להיות כאן אז אני כאן, אבל אני לא סופר אתכם. ממילא זה לא משנה מה תגידו, בסוף אני אנצח בבחירות. והיה בכך משום אותה התנשאות, יהירות וזחיחות מפא"יניקית שהתבטאה ביחס למי שהיה אופוזיציה בימיהם.

את "סלאח, פה זה ארץ ישראל" ראיתי באחת ההקרנות הראשונות שלו בסינמטק בירושלים. חברה טובה, מפיקת סרטים דוקומנטריים בעצמה, אמרה שאני חייב לראות את הסרט. היה זה עוד הרבה לפני שחדר לשיח הציבורי.

אני זוכר שבסוף הסרט הייתי כל כך מטולטל שלא יכולתי אפילו להיכנס לרכב ולנסוע חזרה הביתה. מצאתי את עצמי הולך ברחובות הפסטורליים של שכונת משכנות שאננים, בלילה ירושלמי צונן של סוף קיץ, עמוס במחשבות.

הסרט הזה נגע במקומות הכי רגישים שמרכיבים את תחושת הזהות שלי – בהיותי ישראלי, יהודי, ציוני, מזרחי. נגע וטלטל אותם.

מעבר לעניין המעשי של שיכון עולי צפון אפריקה במקומות נטושים ושכוחי אל, מה שטלטל אותי יותר מכל הייתה ההתייחסות אליהם כתתי-אדם. כאנשים חסרי תודעה. כאלה שאפשר להעמיס על משאיות ולהשליך באמצע הלילה באמצע המדבר כי שם אנחנו צריכים כרגע אנשים.

חשבתי על החוויה של סבא וסבתא שלי, שלא המחסור היה קשה להם – הם היו אנשים חזקים שידעו להסתדר גם בעתות של מחסור חומרי קשה, הייתה בהם רוח, אמונה ואהבה גדולה שחיפתה על המחסור הזה. חשבתי על היחס שקיבלו מאחיהם שלהם. שראו בהם אנשים סוג ב', ג' ו-ד', אם בכלל ראו בהם אנשים. חשבתי על הזחיחות והיהירות המשפילה שחוו.

חשבתי עלי, על הגאווה הגדולה שלי להיות ישראלי, להיות ציוני.

מה זה אומר על הציונות שכך התייחסה לאנשים? מה זה אומר על מדינת ישראל שנבנתה בצורה כזו? ועוד על ידי אנשים שחוו בדיוק את אותו יחס בעצמם, את אותה דה-הומניזציה, רק כמה שנים קודם לכן.

ואז נזכרתי בדברים מתוך תחום ההתמחות שלי – תיאוריית ההתקשרות הפסיכולוגית. מרי מיין, אחת החוקרות החשובות בתחום, פרסמה בשנת 1985 מחקר פורץ דרך שביסס את החשיבה התאורטית בתחום. מתוך סדרה של ראיונות עומק עם מתבגרים צעירים על חוויות הילדות שלהם, היא גזרה את המסקנה שאלו שהצליחו להתגבר גם על ילדות בה חוו חסך רגשי ולהפוך לאנשים בעלי יכולת להכיל לאהוב את היקרים להם, הם אלו שידעו לספר את סיפור ילדותם בצורה קוהרנטית. באופן שיש בו אינטגרציה בין החוויות החיוביות והשליליות שחוו ביחסים עם הוריהם. אופן שיש בו היכולת גם להישיר מבט אל הזמנים בהם חשו חסך וכאב ולהתייחס אליהם בצורה פתוחה וכנה.

וחשבתי שטוב שראיתי את הסרט. כן, אני אמשיך להיות ישראלי וציוני גאה. אבל אני אודה והישיר מבט גם לדברים החמורים שהציונות עשתה. הם חלק מהסיפור. לא אוכל להדחיק אותם. אצטרך ללמוד לאהוב את הציונות על מורכבותה, כולל החלקים העצובים והקשים האלה.

והתובנה השנייה שהגעתי אליה באותו לילה הייתה להקפיד הקפדה יתרה, ויתרה מיתרה, על כך שבכל פעם שאמצא בעמדת סמכות, שיינתן בידי כוח, אראה את האנשים שמולי. אראה אותם כבני אדם. בעלי תודעה, רצון, מצפון ואמת משלהם. ואכבד אותה. גם אם היא שונה משלי. ולא אנצל את סמכותי כדי לבטל אותה.

ישראל השנייה, שהושלכה באישון לילה ממשאיות באמצע המדבר, הפכה לישראל הראשונה. לאחר שנבחר לראשות ההמשלה ב-1977 נשאל מנחם בגין באיזה סגנון ינהיג את העם, "סגנון יהודי טוב" ענה.

והסגנון היהודי הטוב של מנחם בגין התבטא קודם כל ביחס ליריביו ומתנגדיו. רבים ציפו, כולל יריביו בעצמם, שהדבר הראשון שיעשה לאחר שייבחר יהיה "ניקוי אורוות" של כל מי שהיה קשור לשלטון הקודם. אולם בגין סירב לכך בכל תוקף. הפקידים העובדים בשירות הממשלה יבחנו רק על פי כישוריהם המקצועיים ולא על פי השקפתם הפוליטית התעקש. אם מי שאחראי על סלילת כבישים בארץ יודע את מלאכתו היטב ועושה אותה נאמנה, אין שום סיבה שיפוטר ויוחלף ב"אנשי שלומנו" רק בגלל שדעותיו שונות משלנו.

וזוהי רק דוגמא אחת שממחישה כיצד אופיו המיוחד של האיש בא לידי ביטוי באופן שבו הנהיג את עם ישראל.

אבל כיום, מנהיגיה של ישראל השנייה שהפכה לראשונה, וראש הממשלה הנוכחי בראשם, הפכו למרבה הצער לתמונת הראי של שלטון מפא"י. תחושת ה"לשלטון בחרתנו" מפעמת בקרבם. והיא באה לידי ביטוי בזלזול, ההתנשאות, הביטול ולעתים אפילו ההסתה כנגד כל מי שחושב אחרת מהם. הם מרשים זאת לעצמם בגלל שהם בטוחים שלא משנה מה הם יעשו הם יבחרו שוב ושוב. בדיוק כמו כשחשבו לעצמם אנשי מפא"י.

אני סבור שלא לעולם חוסן. גם מנהיגי מפא"י לא שיערו בנפשם שיום יבוא ונפשו של העם תנקע מהתנהלותם. בנימין נתניהו לא יהיה ראש הממשלה לנצח. יום אחד הוא ירד מכס השלטון – ואז, מה יישאר ממורשתו?

בתור אחד שגדל בבית של היסטוריון, לבנימין נתניהו יש חוש היסטורי מפותח. אני באמת מאמין שהוא סבור שהוא נמצא בשליחות היסטורית לשמור ולהציל את עם ישראל מאויביו – יהיו אלו האיראנים, התקשורת, השמאל, או המשטרה והפרקליטות.

אני מאחל לראש הממשלה מכל הלב בריאות טובה ואריכות ימים. אבל בעוד חמישים או שישים שנה – מה יזכרו מתקופת שלטונו הארוכה? על אלו ערכים יחנכו בני נוער במרכז למורשת בנימין נתניהו אם יקום אחד כזה?

אהבת ישראל? בנימין נתניהו הוא זה שאמר על כחצי מעם ישראל ש"הם שכחו מה זה להיות יהודים".

מידות טובות? גם תומכיו ומקלסיו הגדולים ביותר מודים שיחסי אנוש איננה אחת ממעלותיו.

דמוקרטיה, חירות אישית וחופש מצפון? מדובר באיש שבשבתו על כס ראשות הממשלה מנסה לקעקע את שלטון החוק ומשתלח ללא רסן ברשויות האמונות על שמירתו. באיש שעושה דה-לגיטימציה ורודף באופן אישי כל מי שנתפס על ידו כאיום על המשך שלטונו מבית ומחוץ.

ישוב הארץ? בימי שלטונו הארוכים לא הקים בנימין נתניהו ישוב חדש אחד, לא בנגב ולא בגליל ולא ביהודה ושומרון.

גבורה ותחבולות מלחמה? בנימין נתניהו הוא זה שנלחץ לאחר שפרצו מהומות בעקבות פתח קטן למנהרה שפתח בעיר העתיקה בירושלים וכדי להרגיע אותם נסע לאמריקה וחתם על הסכם עם אחד מאויביו המרים של עם ישראל בעת המודרנית, רב מרצחים, שבו העביר לשליטתו חלקים גדולים מעיר האבות חברון. הוא גם זה שניהל במשך קרוב לחודשיים קרב חפירות עקר מול ארגון טרור, שפסגת הטכנולוגיה בה החזיק היו אתי חפירה וצינורות מעופפים, וסיים אותו בתיקו מביך.

שלום עם אויביה של ישראל? ובכן…

וכך הסתכלתי שוב על התמונה מהדיון אתמול בכנסת, ומה שראיתי שם הפעם היה איש עצוב ובודד. האח הצעיר בנימין, בנו של ההיסטוריון, שבסופו של דבר ייזכר כלא יותר מהערת שוליים בהיסטוריה המפוארת של עם ישראל.

בשבח התרנגולים
"טוב" וטוב יותר