כבר הרבה זמן שאני חושד שגולדהאר עושה לג'ורדי מה שהוא עשה לנמני – שם אותו בעמדה שהוא חושב שאין לו סיכוי להצליח בה כדי ליצור לגיטימציה להיפטר ממנו. אחרי הראיון שלו אתמול לפני המשחק בערוץ הספורט, החשד שלי הפך למבוסס הרבה יותר.

סך הכול, יש אמת בדבריו של גולדהאר. מכבי ת"א אכן רחוקה ממימוש הפוטנציאל שלה. וגו'רדי הוא לא יותר ממאמן "טוב". גולדהאר חזר בראיון לא פחות מארבע פעמים על המילה "good" בהתייחסותו לג'ורדי. ו-"good" זה פשוט not good enough. אם גולדהאר היה מתפשר על "good" בעסקים שלו, הוא לא היה הופך לאדם ששווה למעלה מ-2 מיליארד דולר. והוא לא הולך להתפשר על "good" גם במכבי ת"א.

יתכן שמישהו לחש על אוזנו של ג'ורדי לפני המשחק או במחצית את הדברים של גולדהאר בראיון ה"good". יתכן שהוא הבין את זה לבד מהעובדה שגולדהאר בחר לשבת שתי שורות מעליו, יחד עם שאר הצוות המקצועי של המועדון. אחרת, אי אפשר להסביר את הלחץ שהוא שידר אתמול בהתנהלות שלו, הן מבחינה מקצועית והן מבחינת ההתנהגות ושפת הגוף (כפי שניתן ללמוד מהעימות שלו עם קלינגר בדרך לחדר ההלבשה במחצית).

זה היה משחק שלאור יחסי הכוחות במחצית הראשונה מכבי הייתה צריכה לטייל בו, בסגנון ה-4:0 שרשמה מול אותה יריבה באותו אצטדיון רק לפני שלושה שבועות. אבל היא הצליחה לחרבש את זה לגמרי. ג'ורדי הגיב מאוחר לפתיחה הרעה של הקבוצה שלו למחצית השנייה (יתכן ועדיין היה עסוק בראשו באירוע עם קלינגר, שבכוונת או מכוון או שלא הצליח להיכנס לו לראש ולהוציא אותו מאיזון) וגם כאשר הגיב עשה זאת ברשלנות, עם שינוי למערך שמכבי כמעט ולא שיחקה בו העונה. וזה, כאמור, not good enough.

ובליגה שלנו העונה לא צריך הרבה יותר מקצת חוסר ריכוז וחדות כדי להיעקץ. הפועל חיפה היא קבוצה בינונית מאוד, אבל כמו בית"ר, יש בה אחדות מטרה. השינוי המרכזי שהתרחש בה השנה הוא שהדמות המשמעותית במועדון הפכה להיות המאמן, ניר קלינגר, ולא הבעלים יואב כץ.

קשה שלא לאהוב את קלינגר. יש בו משהו מאוד אנושי. שום דבר לא בא לו בקלות בקריירה שלו. כשחקן, הוא לא התקרב בכישרון לאייל ברקוביץ', ראובן עטר, או אבי נמני אתם שיחק, ועדיין רשם קריירה עתירה הישגים ו-83 הופעות במדים הלאומיים.

גם כמאמן חווה דרך ארוכה עם עליות וירידות רבות. לעולם תעמוד לו הזכות שהיה לו האומץ להבין ולפעול כנגד הפיכתה של מכבי ת"א למועדון הפרטי של אבי נמני, הרבה לפני שכולם הבינו את הנזק שזה גורם. הוא שילם על האומץ הזה ביוקר. הקריירה שלו הלכה ודעכה. מי שאימן בעשור הקודם משחקים בליגת האלופות נגד יובנטוס, באיירן מינכן ואייאקס, והצליח לצבור מספר מרשים ביותר של ארבע נקודות בבית שכזה, הדרדר עד לתחתית הביצה של הכדורגל הישראלי ומצא עצמו כיועץ מקצועי במכבי שעריים.

אבל השנה הוא חוזר בגדול למרכז הבמה, והקבוצה שלו היא בדיוק בצלמו ובדמותו – לא כשרונית, לא נוצצת, לא זוהרת בשום מובן. אבל לא מוותרת ולא מרחמת על עצמה בשום מצב, ובזכות כך מצליחה להוציא מעצמה הרבה מעבר לסך הכישרון המצוי בה.

וכמה מילים גם על שתי הצלעות האחרות במרובע הצמרת:

אם יש משהו שהיה צריך להדאיג את אוהדי הפועל באר-שבע בחודשים האחרונים זוהי שפת הגוף של ברק בכר. נדמה היה שמשהו כבה בו. אולי זה המקבץ הבאמת נדיר של אירועים חסרי מזל שנפלו על המועדון שלו העונה – החל מההדחה הכואבת בשער חוץ במוקדמות ליגת האלופות, דרך פרשת שיר צדק, האירוע המבהיל של אליניב ברדה שהוביל באופן מעשי לפרישתו, וכמובן הפציעות האינסופיות. וכמו המאמן שלה, כך גם היא נראתה על המגרש – כבויה, נעדרת חיוניות, כאילו לא באמת קריטי בשבילה לזכות במשהו העונה.

אבל הפועל באר-שבע, לפחות אתמול, נראתה אחרת. זה היה אחד המשחקים הטובים שלה העונה. היא הייתה דומיננטית ושלטה ברוב שלבי המשחק מול בני יהודה העקשנית והמואמנת היטב של יוסי אבוקסיס.

זה הספיק "רק" ל-1-0 קטן, שגם הוא כמעט וחמק ממנה בדקות האחרונות, אבל משפת הגוף של השחקנים ושל ברק בכר אפשר אולי להתרשם שהם הבינו, שדווקא לאור כל מה שקרה להם, זכייה בתואר בעונה שכזו תהיה ההישג הכי גדול שלהם בעידן אלונה ברקת. וזה, ייתכן, בדיוק המוטיבציה שהם היו צריכים כדי לרצות באמת את האליפות הזו.

ומילה אחרונה לגבי בית"ר. יש טעות נפוצה שנובעת מכמות השערים הגדולה שכבשה בית"ר העונה לפיה היא משחק כדורגל אטרקטיבי והתקפי.

ובכן, זוהי מפת החום של בית"ר במשחק נגד נתניה (כיוון ההתקפה הוא מימין לשמאל):

בית"ר כמעט ולא עברה את החצי. הדבר היחיד שחסר שם בין כל האדום הבוהק הזה זה ציור של האוטובוס של מוריניו.

זה לא כדורגל התקפי. זה כדורגל ציני.

ובית"ר אכן הפכה להיות מועדון ציני, בצלמו ובדמותו של הבעלים שלה. כפי שבא לידי ביטוי לא רק על המגרש, אלא גם בהתנהלות שלה לגבי דברים שקורים מחוצה לו. אבל זה כבר נושא לדיון נפרד.

האח הצעיר בנימין
מנורה על החולצה ונייחים של קלאודמיר