בתגובות לפוסט שהעליתי אתמול נרמז, במידה לא מועטה של צדק, שאני פסול לעדות בכל מה שקשור לבית"ר ירושלים. מי שעוקב אחרי הבלוג במהלך השנים, או מכיר אותי ואת פועלי ממקומות אחרים, וודאי מכיר את יחסי המורכבים עם בית"ר. בדיוק בגלל זה, חשוב לי לעגן את הטענות שלי בנתונים אובייקטיביים ככל האפשר.

הטענה שהעליתי היא שבית"ר לא משחק כדורגל התקפי, אלא כפי שכיניתי זאת "כדורגל ציני".

השאלה מהו כדורגל התקפי היא שאלה כמעט פילוסופית. שוב, וותיקי הבלוג וודאי יזכרו את הדיונים הארוכים שניהלנו בנושא לגבי נבחרת ספרד בשנים עברו. הוותיקים עוד יותר יזכרו את הדיונים הסוערים שניהלנו בתקופתו של רפא בניטז כמנג'ר ליברפול בעשור הקודם.

יחד עם זאת, נדמה לי שקריטריון שלפחות רובנו נוכל להסכים עליו, הוא שכדורגל התקפי כרוך ביצירת איומים על שער היריבה.

אני רוצה, אם כך, להביא את הנתונים הבאים לגבי מספר האיומים על השער והאפקטיביות שלהם עד כה העונה בליגת העל:

איומים לשער:

  1. מכבי ת"א – 455
  2. מכבי חיפה – 406
  3. מכבי נתניה – 402
  4. הפועל ב"ש – 396
  5. הפועל ק"ש – 361
  6. בית"ר ירושלים – 357

איומים למסגרת:

  1. מכבי נתניה – 188
  2. מכבי ת"א – 183
  3. מכבי חיפה – 179
  4. בית"ר ירושלים – 178
  5. הפועל ב"ש – 173
  6. הפועל ק"ש – 139

יחס איומים לשערים:

  1. בית"ר ירושלים – 6/1
  2. הפועל חיפה – 8/1
  3. מכבי נתניה – 9/1
  4. הפועל ב"ש – 9/1
  5. בני יהודה – 9/1
  6. בני סכנין – 10/1

מהנתונים האלה מתקבלת תמונה די ברורה – כוחה של בית"ר העונה טמון לא בכדורגל שמייצר כמות יוצאת דופן של איומים על השער, אלא ביכולת שלה לנצל באפקטיביות מרשימה את כמות האיומים שהיא מייצרת (כמו הפועל חיפה, שמדורגת במקום השמיני בכמות האיומים לשער והשביעי בכמות האיומים למסגרת, אבל שנייה רק לבית"ר בניצול אפקטיבי של האיומים האלה לשערים. והפוך בדיוק ממכבי חיפה, שנמצאת בצמרת דירוגי האיומים אבל במקום הלפני אחרון ביחס איומים לשערים עם יחס של 14/1).

את סגנון המשחק הזה אני כיניתי "כדורגל ציני", הגדרה שיש בה קונוטציה שלילית שייתכן ומושפעת מהעמדה הרגשית הנוכחית שלי כלפי בית"ר, ולכן אני מקבל את החלפת ההגדרה ל"כדורגל יעיל".

מה שאני כן עומד עליו עדיין, הוא זה שבית"ר הפכה תחת טביב למועדון ציני. בצלמו ודמותו של האיש עצמו.

כשטביב רכש את בית"ר ב-2013, אני חשבתי ששילוב בינו לבין לה פמיליה הוא מתכון לאסון שלא יחזיק מעמד יותר מכמה חודשים. את מעלליהם של לה פמיליה באותם ימים כולם זוכרים, ועל טביב אוהדי הפועל ת"א "גמרו את ההלל" כמנהל כושל שמחריב מועדונים.

אבל מסתבר שהייתי קצר רואי. טביב הוא בדיוק מה שבית"ר הייתה צריכה. אדם כוחני וקר רוח שיידע לנהל ביד רמה את המועדון האקלקטי הזה. יניב פרנקו כתב בפוסט שלו אתמול שהפועל ת"א היא מועדון מהסוג הזה ולכן היא יכולה להצליח רק תחת מאמן קשוח וחזק דוגמת קשטן, גוטמן ודוביד שווייצר ז"ל.

אותו דבר בדיוק (ומדהים כמה המועדונים האלה, שכביכול אמורים לייצג שתי נראטיבים הפוכים, דומים כל כך האחד לשני) לגבי בית"ר – רק שבמקום מאמן חזק, יש בעלים חזק, שבמקרה של בית"ר הוא גם סוג של מאמן/מנהל מקצועי.

השיקול היחיד שמנחה את טביב הוא השיקול התועלתני. הוא חסר סנטימנטים לגבי ערכים ואנשים. אין לו בעיה להתעמר בשחקנים ובמאמנים אם זה מה שמשרת את האינטרסים שלו. גם "המלחמה" שלו בגזענות נובעת משיקולים תועלתניים ולא ערכיים. הוא מבין שזה פוגע בערך המותג, מקשה עליו לגייס ספונסרים ועולה לו בקנסות ורדיוסים ולכן עושה קולות של מלחמה בגזענות.

אבל מכיוון שהמלחמה הזו היא משיקולים תועלתניים ולא ערכיים, שחקן ערבי בבית"ר, למשל, זה משהו שלא נראה בשנים הקרובות. מהסיבה הפשוטה – שבשיקול כלכלי טהור, ניקוי המותג של בית"ר מתווית הגזענות לא יכסה את ההוצאות שתגבה המלחמה בלה פמיליה שיגרור מהלך כזה.

אז את התועלתנות הזו בית"ר הביאה גם למגרש. ועל המגרש זה לגיטימי לחלוטין. אני עדיין חושב שהאתוס של בית"ר זה "מנורה על החולצה וכדורגל מברזיל", אבל יהיו שיאמרו שגם אליפות עם שערים של קלאודמיר ממצבים נייחים זה סוג של "מנורה על החולצה וכדורגל מברזיל".

מה שלי קשה אתו זה שבית"ר לא מייצגת כיום שום ערך שאני יכול להזדהות אתו. "הראנו מה זה לתקשורת השמאלנית", זה לא ערך שאני יכול להזדהות אתו.

נכון, יש המון צביעות ביחס של התקשורת ושל השמאל לבית"ר. ויש המון שנאה למה שבית"ר מייצגת שמשבשת את דעתם של אנשים. אבל העמדה המתקרבנת והלעומתית הזו, מקבוצה שהייתה פעם "הקבוצה של המדינה", לא כמו מכבי ת"א בכדורסל, אלא באמת כזו שכולם אהבו ויכלו להזדהות איתה – מהפרופסורים מהדסה ועד הבאסטיונרים בשוק מחנה יהודה, מעידה על הפיכתה של בית"ר למועדון קטן שמתנהל באווירת מצור של "כל העולם נגדנו".

וכן, נכון, גם בזה הדמיון להפועל ת"א זועק לשמיים.

"טוב" וטוב יותר
חירות בעידן הבדידות