(צילום: הדר אלפסי)

בחיבורו הקלאסי "מנוס מחופש", שראה אור לראשונה ב-1941, עוסק הפסיכואנליטיקאי והפילוסוף היהודי-גרמני אריך פרום בסוגיית החופש כבעיה פסיכולוגית. פרום מעלה את התהייה האם ייתכן שבאדם, פרט לתשוקה הטבעית הטבועה בו מלידה לחופש, מקונן גם רצון לכניעה?

עפ"י פרום, התשובה היא כן. החופש, טוען פרום, הוא חוויה אמביוולנטית. ובכדי להמחיש זאת הוא עושה הבחנה בין ההיבט השלילי של החופש – "חופש מאת" כהגדרתו, לבין החוויה החיובית – "חופש לשם".

בניתוחו את ההיבט השלילי של החופש, מסביר פרום שהדבר מייצג את אחד החששות הקמאיים ביותר של האדם – להיות לבד. "חופש מאת" הוא מצב של תלישות ובדידות, שמעורר באדם תחושות של חרדה ואובדן ערך.

כדי להתמודד עם התחושות שהיבט זה של החופש מעורר, בוחר האדם להשתמש במה שפרום כינה "מנגנוני מנוס".

המנגנון הראשון הוא "סמכותנות" – הנטייה לוותר על העצמאות האישית ולהתמזג עם מישהו או משהו שהוא מעבר לעצמי (זה המנגנון שלפי פרום פעל בקרב בני העם הגרמני שהתמסרו לאידאולוגיה הנאצית).

המנגנון השני הוא "הרסנות" – הימלטות מהרגשת הבדידות וחוסר האונים שאני מרגיש ביחס לעולם החיצוני ע"י כך שאני הורס את העולם. הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בהרס ממש, באמצעות פעולה אלימה כלפי הסביבה, או באמצעות הרס תודעתי ופירוק כל דבר בעל משמעות בעולם החיצוני.

המנגנון השלישי הוא "תואמנות אוטומטית" – הסתגרות מוחלטת מפני העולם והאדרת העצמי במידה כזו שהעולם מבחוץ מתגמד בהשוואה לאדם עצמו.

כשעסקנו בשנה שעברה במסגרת פרויקט פרשת השבוע בסיפור יציאת מצרים, עמדנו על הקושי הגדול שהיה לבני ישראל לצאת ממצב של עבדות לחירות. בני ישראל, ואת זה צריך לומר, היו רחוקים מלהתלהב מהרעיון של משה רבנו לעזוב את מצרים ואת השעבוד לפרעה. יתכן וזו פרשנות מעט מרחיקת לכת – אבל במובנים מסוימים החיפזון שבו בני ישראל יצאו ממצרים, באישון ליל, ללא התארגנות והצטיידות מתאימה, נועד לא רק בכדי לגרום למצרים לא להתחרט על כך ששחררו אותם, אלא גם כדי למנוע מבני ישראל זמן להתחרט על כך בעצמם.

רעיון החופש הטיל על בני ישראל אימה. בכל פעם שהתגלה קושי בדרך בצאתם ממצרים הם ביקשו לשוב מצרימה. בכך הם עשו שימוש במנגנון המנוס ראשון עליו עמד פרום – ה"סמכותנות". בני ישראל היו מוכנים לוותר על העצמאות האישית והריבונות על גורלם בכדי להימלט מהפחד והאימה שחופש זה הטיל עליהם. "מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם" (שמות י"ד, י"א), הם אומרים למשה כאשר פרעה וחילו קרובים להשיג אותם על שפת ים סוף.

בני ישראל אולי יצאו ממצרים בלילה אחד, אולם לקח מסע של ארבעים שנה במדבר כדי להוציא את מצרים מתוכם. זה דבר אחד להשתחרר מהשעבוד, זה דבר אחר לגמרי להפוך לבני אדם חופשיים.

גם כאשר כבר נכנסו לארץ והתבססו בה, בני ישראל עדיין מביעים ערגה למצב של שעבוד וכניעה. "שִׂימָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ–כְּכָל-הַגּוֹיִם" (שמואל א', ח', ד') הם מפצירים בשמואל הנביא, שלא מצליח להסות אותם מכך גם כאשר הוא מזהיר אותם ש"אֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים, וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ; וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים" (שמואל א', ח', ט"ז).

שלושת אלפים שנים לאחר מכן, תהיה הציונות הפרק הבא במסע של בני ישראל בצאתם ממצרים. מתוך התקווה "להיות עם חופשי בארצנו" היא תילחם להשגת ריבונות של העם היהודי על גורלו. אבל גם כאן, השגת הריבונות והעצמאות המדינית לא תהווה את פרק הסיום במסע. ככל שחולף הזמן אנו פוגשים יותר ויותר כאלה שמבקשים להיפטר מהחופש הזה באמצעות שימוש במנגנון המנוס השני אותו טבע פרום – "הרסנות".

מן העבר האחד, ישנם את אלה שמבקשים ולעתים אף מבצעים פעולה אלימה כלפי הסביבה בה מתקיימת הריבונות היהודית. מן העבר השני, ישנם את אלה שנוקטים בהרסנות תודעתית, כאשר הם פועלים במרץ בכדי לפרק את מבנה המשמעות שמכיל בתוכו הרעיון הציוני.

אולם, הרעיון של "מנוס מחופש" לא בא לידי ביטוי רק ברמה הקולקטיבית. גם ברמה האינדיבידואלית, האדם המודרני מחפש לעצמו לא פעם מפלט מהחירות שהשיג לעצמו בעמל רב במשך מאות שנים של מאבק עיקש בסמכויות הממוסדות.

כאן בולט בפעולתו המנגנון השלישי עליו עמד פרום – "תואמנות אוטומטית". הבדידות והניכור המאפיינים את החיים המודרניים הם תוצאה של הסתגרות האדם הפרטי מפני העולם והפיכת ה"אני" למרכז הקיום. האדרת האני היא אולי הפרויקט שבו אנו משקיעים כיום את מירב זמננו ומרצנו – החל מניהול רושם במערכות יחסים ועד למיתוג עצמי ברשתות חברתיות.

הנה כי כן, האם לא נותר אלא לקבוע שהחופש מנוגד לנטייתו הטבעית של האדם? שהמשמעות האמתית של עצמאות וחופש היא בדידות ופחד?

פרום מאמין שיש גם אפשרות אחרת. הוא מאמין שהאדם יכול להיות חופשי אך לא בודד. ביקורתי וחדור ספקות, ועם זאת בעל חיים מלאי משמעות וחיבור לעולם שמסביבו.

ומהי הדרך לכך?

"האדם יכול להשיג חופש כזה בכך שיהיה הוא עצמו".

חופש חיובי, הוא ה"חופש לשם" בהגדרתו של פרום, בנוי על פעילות ספונטנית של מכלול האישיות. פעילות חופשית של האני. כפירושה המילולי של המילה Sponte בלטינית – "מרצונך החופשי".

אנשים ספונטניים הם אנשים שמחשבותיהם, רגשותיהם ומעשיהם הם ביטוי שלם ומלא של העצמי הייחודי שלהם. שלהם ולא של מישהו או משהו אחר. שלהם ולא מה שהם חושבים שהם צריכים להיות. פעילות ספונטנית, ביטוי אותנטי של העצמי, מבהיר פרום, היא הדרך היחידה שבאמצעותה יכול האדם להתגבר על פחד הבדידות בלא להקריב את שלמותו העצמית.

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים".

חשיבותו של חג החירות טמונה לא רק בהיבט הלאומי, של ציון נקודת הזמן בהיסטוריה בה הפכנו לעם, אלא גם בהיבט האישי.

פסח הוא הזמן בשנה שבו עלינו להזכיר לעצנו שהחופש הוא משימה יומיומית מתמשכת. שלצאת ממצרים איננו מהלך היסטורי חד פעמי, אלא תהליך ארוך וסיזיפי, רצוף מהמורות, שכל אחד מאתנו צריך לעבור בכל דור ודור.

תהליך של הליכה במדבר, בארץ לא זרועה, במסע שלעתים נראה כחסר תכלית, אבל יש לו את התכלית הנעלית מכולן:

לגדול, להתבגר ולהבשיל בכדי לאזור את האומץ להיות מי שאני.

חג שמח.

מנורה על החולצה ונייחים של קלאודמיר
עולם הולך ונעלם