הבעיה של מכבי ת"א איננה החוקים בליגה הישראלית. גם אם יסירו את כל מגבלות הזרים למיניהן, זה לא ישנה את העובדה שמכבי ת"א היא קבוצת מרכז טבלה ביורוליג. אז במקום שישה זרים בינוניים, היא תחזיק בסגל שמונה, עשרה, או שניים-עשר כאלה. זה לא ישנה את העובדה הפשוטה שבכל רגע נתון עדיין יהיו על המגרש חמישה זרים בינוניים.

מכבי ת"א לומדת על בשרה את מה שהיריבות שלה חוו במשך כל השנים: שלאורך עונה שלמה קבוצה עם תקציב X לעולם תהיה טובה פחות מקבוצה עם תקציב 2X. השיטה החדשה של היורוליג והתהליכים שמתרחשים בכדורסל האירופאי בשנים האחרונות הם אלו שגורמים לכך שמכבי ת"א כבר לא שייכת לצמרת האירופית.

בדרך לזכייה הראשונה שלה בגביע אירופה ב-1977 שיחק מכבי ת"א 14 משחקים. הקבוצות שתזכה העונה ביורוליג תשחק בין 35-37 משחקים. בליגה של שלושים מחזורים הנפרסת לאורך עונה שלמה פערי התקציב באים בסופו של דבר לידי ביטוי. ומכבי ת"א, בתקציב שהיא יכולה להעמיד, שווה בדיוק את המיקום שלה – בתחתית העשירייה הראשונה של היורוליג.

נוסיף לכך את העובדה, שככל שהכסף בענף נעשה גדול יותר, הפערים היחסיים בין הקבוצות העשירות יותר לעשירות פחות נעשים גדולים יותר, כמו שקורה בכל שוק חופשי נטול רגולציה. ואת העובדה שכדורסל זה לא כדורגל שאפשר לגנוב גול ולנצח, אלא ענף שבו כמעט בלתי אפשרי לסגור פערי איכות מובנים, ואין מנוס מהמסקנה שמכבי ת"א היא כיום קבוצה בסדר גודל של ז'לגיריס קובנה והכוכב האדום בלגרד במונחים אירופאים.

בספרו הנפלא "המועדון" כותב אוהד גרינוולד, שמכבי ת"א שהכרנו ירדה למעשה מהבמה בקיץ 2008, כשמוני פנאן ז"ל אולץ לפרוש מתפקידו במועדון. מכבי ת"א הזו הייתה ארגון שהצליח בתחכום רב, לא פעם בתחמנות רבה, לגשר על פערי האיכות המובנים בין קבוצה ממקום נעדר מסורת ספורטיבית כמו ישראל לצמרת האירופית.

האחראי הראשי לכך היה כמובן שמעון מזרחי, אבל זה לא היה רק שמעון האיש – זו הייתה הרוח של שמעון. מעללי מכבי ת"א לאורך השנים ידועים ומפורסמים, ומי שרוצה להתעמק ולהתפעם מגדול היצירתיות והתושייה (או לחילופין, כאמור, הרמייה. הכול בעיני המתבונן), מוזמן מאוד לקרוא את הספר של גרינוולד.

העובדה שלאחר פרישתו של פנאן לא נותרו במערכת דמויות מהסוג שלו ושל שמלוק מחרובסקי, שאפשרו לשמעון מזרחי את מרחב הפעולה והיו קבלני הביצוע שלו בשטח, יחד עם העובדה שכוחו של מזרחי הידלדל משמעותית ככל שהתקציבים שנאלצה מכבי ת"א להעמיד גדלו וכך התלות שלה במשקיעים חיצוניים שזרים לצורת ההתנהלות "הייחודית" של המועדון, נטלה ממכבי ת"א את היתרון הייחודי שהיה לה.

אפשר לאהוב את זה ואפשר שלא, אבל זו המציאות. מכבי ת"א הפכה להיות ארגון נורמלי. ועבור ארגון נורמלי משוק קטן עם תשתיות ספורטיביות עלובות כמו ישראל, מקום עשירי ביורוליג זה הישג, לא כישלון.

הסיכוי היחיד של מכבי ת"א להמשיך להשתייך לצמרת הכדורסל האירופי היה אם היא הייתה מצליחה להצמיח מתוך המערכת מישהו עם הכישורים של שמעון מזרחי ושות' בהתאמה למציאות של שנות האלפיים. מישהו שהיה יודע למצוא גם בשיטה הנוכחית פרצות, ובכל שיטה יש פרצות, כדי לסגור את הפער מקבוצות עשירות הרבה יותר.

אבל למכבי ת"א קרה מה שקורה לארגונים רבים – הייתה להם שיטה שעבדה כ"כ טוב שהם לא חשבו לרגע מה יקרה ביום שבו היא כבר לא תעבוד. שמעון איכשהו תמיד מצא פתרונות. אבל אף אחד לא חשב מה יקרה ביום שאחרי שמעון. דני פדרמן ושי רקנאטי יכולים אולי להיות מנהלים טובים, של חברת סטארט-אפ. את כישורי האלתור של שמעון מזרחי לא לומדים בשום בית ספר לניהול.

ובמובנים רבים זה דומה למה שמתרחש בשני ארגונים ספורטיביים אחרים שחווים כיום תהליך דומה – מכבי חיפה ומנצ'סטר יונייטד. גם שם במשך עשרות שנים הסתמכה המערכת על תושייתו של גורם אחד מרכזי.

התהליך במכבי חיפה מאוד דומה לזה שבמכבי ת"א – ככל שעוצמתו והשפעתו של יעקב שחר יורדת, מכבי חיפה הופכת אולי לארגון יותר "מקצועני", אבל גם הרבה פחות הישגי. העובדה שיעקב שחר כנראה אף פעם לא הכין את המערכת ליום שאחרי יעקב שחר, גורמת לכך שככל שהיום הזה מתקרב – ולמרות שיעקב שחר הוא עדיין הבעלים של מכבי חיפה כבר לא ברור עד כמה הוא האיש החזק במועדון או שבעלי אינטרסים שונים בעלי כוח בתוך המערכת מתמרנים אותו (פארסת יוסי בניון כדוגמא מייצגת. אצל שחר של שנות ה-90' זה היה נחתך מהר מאוד לכאן או לכאן ולא נמשך לאורך תקופה ארוכה וזגזוגים רבים) – מכבי חיפה הולכת וחוזרת למקום שבו הייתה לפני יעקב שחר.

ולגבי מנצ'סטר יונייטד – המקרה הוא מעט שונה, שם מדובר בדמות מקצועית ולא ניהולית, אבל אלכס פרגוסון היה הרבה יותר ממאמן במנצ'סטר יונייטד. הוא היה המועדון. איך אמר לי פעם חבר, שפסגת הקריירה שלו הייתה שוער מחליף בחמש על חמש בגן סאקר – "גם אותי אם אלכס פרגוסון ישים בהרכב אני יראה שחקן פרמייר ליג לגיטימי".

פרגוסון יכול היה להביא את אריק דג'מבה דג'מבה ודיוויד בליון ועדיין לזכות באליפות בפער דו ספרתי. בשלב מסוים זה כבר הפך להיות ברמה מיתית כמעט. פרגוסון תמיד ינצח בסוף. עצם נוכחותו בזירה הספיקה כדי לשבור את רוחם של היריבות.

אבל גם במנצ'סטר יונייטד כנראה לא התכוננו כמו שצריך ליום שאחרי אלכס פרגוסון. אז נכון, יכול להיות שיונייטד תזכה שוב באליפות בשנים הקרובות, וזה לא שהיא הפכה לקבוצת תחתית. אבל לכולם ברור שיונייטד של פרגוסון כבר לא תחזור.

ואם לחזור למכבי ת"א, אז בתור אחד שמכבי ת"א הסבה לו רגעי תסכול ועוגמת נפש רבים, אני מודה שבכל זאת יש בי עצבות מסוימת על כך שהפכה להיות מועדון "רגיל". בכך אולי נחסכים מממני אותם רגעי תסכול ועגמת נפש, אבל גם אותם רגעי התעלות, גם אם נדירים, שבניצחון על מה שמכבי ת"א הייתה וייצגה.

חירות בעידן הבדידות
דיס איז בכר