אורן יוסיפוביץ' הנפלא הציע בשבוע שעבר להעניק באופן ייחודי את תואר שחקן העונה דווקא למאמן – ברק בכר. אני מוצא בכך לא מעט הגיון, אין ספק שבכר הוא כיום איש המקצוע מספר אחת בכדורגל הישראלי, וזה כולל מאמנים, שחקנים ומנהלים.

אם תזכה באר-שבע באליפות השלישית ברציפות, זו תהיה רשומה כמעט באופן בלעדי על שמו של בכר.

מעבר לתפקוד המקצועי המרשים – ניהול המשחק וההכנה הטקטית המשובחת של הקבוצה לכל יריבה – גדולתו של בכר העונה באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בפן המנטלי.

ברק בכר התמודד השנה עם מספר רב של משברים מאתגרים. החל מהדחה כואבת בשערי חוץ רגע לפני העפלה היסטורית לליגת האלופות, שנדמה היה כי הוציאה לחלוטין את האוויר מהמפרשים של השחקנים, דרך היגרעות שבועית של שחקנים משמעותיים מהסגל מסיבות שונות ומשונות, וכלה בבעיות משמעת. ונדמה שאיכשהו מכל משבר הוא הצליח לצאת עם קבוצה מחוזקת יותר.

העדות המרשימה ביותר להצלחתו של בכר היא העובדה שהוא מצליח לרתום כל שחקן לטובת הקבוצה ולגרום לו למלא את תפקידו במארג במוטיבציה הגבוהה ביותר. בכר מצליח לשמור בבאר-שבע על לכידות קבוצתית ואחדות משימה בזכות ניהול אנשים מרשים.

אם ניקח לדוגמא רק את השבוע האחרון וההתמרמרות של מהראן ראדי על כך שלא שותף במשחק נגד בית"ר ירושלים. בכר ידע לנטרל את המוקש הזה בתבונה רבה, כשאמר שהוא מבין ללבו של ראדי שבסך הכול הביע את רצונו להיות על המגרש.

התגובה של בכר הייתה חכמה לא מכיוון שהוא "הוריד" מכבודו וויתר לראדי על ההתבטאות הבעייתית, אלא מכיוון שהוא הבין שבסיטואציה הזו מה שראדי זקוק לו זה חיבוק ולא הטפת מוסר. בסיטואציה דומה – עם מיכאל אוחנה בשלב מוקדם יותר של העונה – הוא ידע להעמיד את השחקן היטב במקום ולייבש אותו תקופה ארוכה ביציע. כי במקרה הזה נדרשה תגובה מסוג אחר.

היכולת של בכר להתאים את התגובה הנכונה הביאה לידי כך שברגע שהיה צריך, שניהם היו שם בשבילו.

האתגר הגדול ביותר של בכר העונה היה לעורר הנעה בקרב השחקנים שלו. בשלבים רבים של העונה נראה היה שבאר-שבע לא מצליחה למצוא בעצמה את הרעב שאפיין אותה בשתי העונות הקודמות.

והנה בפליי-אוף, באר-שבע נראית רעבה מתמיד. היא מנצחת לא בכדורגל גדול, רחוק מזה, אלא בזכות משמעת, רצון ומחויבות.

לכך נוספת גם העובדה שכמעט מדי שבוע בכר נאלץ להעמיד הרכב חדש, והוא עושה זאת בהצלחה, כאשר בכל פעם הוא שולף אס חדש מהשרוול שטורף את הקלפים, כמו במקרה של ניב זריהן נגד בית"ר בשבוע שעבר ומיכאל אוחנה אתמול. וכך ניתן לראות כיצד הגמישות שלו מתבטאת לא רק בפן הרגשי אלא גם בפן הקוגניטיבי – ביכולת למצוא פתרונות יצירתיים לאתגרים הטקטיים הרבים שניצבים לפניו.

ומול זה במכבי ת"א ההיפך הגמור. אם יש מישהו שהכישלון של מכבי ת"א בפליי-אוף עד כה רשום על שמו זהו מיץ' גולדהאר. קשה למצוא סיבה טובה לדחף הבלתי ברור שתקף את גולדהאר לערער פומבית את מעמדו של ג'ורדי קרויף ממש דקות אחדות לפני שהמשחק הראשון בפליי-אוף יוצא לדרך, אלא אם כן ממש היה דחוף לו להיפטר ממנו.

גו'רדי מבחינתו עשה בחכמה ומשהבין שהוא ברווז צולע דאג שגולדהאר יודיע על כך שהוא מסיים את תפקידו בסיום העונה כבר כעת, כדי למנוע מצב של התעסקות בלתי פוסקת ומטרידה במעמדו המקצועי בחודשים הקרובים.

אלא שאם השחקנים שומעים שהבעלים סבור שהמאמן שלהם לא מספיק טוב, קשה לצפות שהם יחשבו שהוא דווקא כן מספיק טוב כדי להוביל אותם לאליפות. וכך בדיוק זה נראה על המגרש.

עולם הולך ונעלם
גיבור עממי