אם יאיר לפיד היה שואל גם אותי פעם “מה ישראלי בעיניך?” הייתי משיב שזה הרגע הזה שאני נוחת בנתב”ג ועובר בביקורת הדרכונים. משום שעבורי, הרגע הקטן והשולי הזה לכאורה, מגלם בחובו את מהות הציונות:

שיש מקום אחד בעולם שבו אף אחד לא מסתכל עלי בעיניים חשדניות, שואל אותי מי אני ולמה באתי. מקום אחד בעולם שבו אני לא אורח. שבו אני יכול להיכנס, לשם רגליים על השולחן ולהתלונן למה יש פה כ”כ הרבה בלגאן ומתי בפעם האחרונה ניקו פה?!

הציונות העניקה לנו בית. ובית זה לא בהכרח המקום הכי בטוח בעולם, אבל זה המקום שבו אתה מרגיש הכי בטוח בעולם.

מאז קום המדינה נהרגו בישראל יותר אנשים במלחמות ופעולות איבה מאשר בקרב יהודים שחיים במקומות אחרים בעולם. מדינת ישראל איננה המקום הבטוח ביותר בעולם, אבל קיומה וחוזקה של מדינת ישראל מאפשר ליהודים להרגיש בטוח בעולם. קיומה וחוזקה של מדינת ישראל מאפשר לנו להרגיש שהקיום שלנו איננו ארעי ותלוי בחסדי זרים. שאנו ריבונים על גורלנו.

הציונות היא אחד הפרויקטים האנושיים המרשימים ביותר בהיסטוריה המודרנית. היא הצליחה לקבץ אנשים מקצוות רחוקים של העולם, מתרבויות ורקעים שונים, וליצור קהילה בעלת זהות משותפת שהקימה ומקיימת את אחת המדינות המתקדמות והמשגשגות בעולם בלב אחד האזורים הנחשלים שלו.

אבל האתגר הציוני רחוק מלהסתיים. למעשה, הציונות איננה צעידה לעבר מטרה או יעד מסוימים, אלא תהליך מתמשך. תהליך דינמי ופעיל שדורש תחזוק תמידי.

אם בחלק הארי של שבעים השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל, המשימה המרכזית של הפרויקט הזה הייתה התמודדות עם איומים חיצוניים וביסוסה של ישראל כמדינה ריבונית ברת קיימא וחברה במשפחת העמים, בעת הנוכחית המוקד עובר להיות יותר ויותר פנימה. הסכנה הגדולה ביותר האורבת כיום לפרויקט הציוני איננה מאיומים חיצוניים, שעל אף שהם עדיין קיימים מדינת ישראל מספיק חזקה ובטוחה בעצמה כדי להתמודד עמם, אלא בהתפוררות פנימית.

סוציולוגים של החברה הישראלית נוהגים לכנות אותה “חברה מרובת שסעים”. חברה שישנם מספר שסעים מרכזיים שמפלגים אותה ומאיימים על לכידותה: זה שבין ימין לשמאל, שבין חילוניים לדתיים, ובין יהודים לערבים.

לטעמי, את השורש לשסעים הללו אפשר למצוא בהגדרה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הגדרה שמראש דנה את ישראל למציאות מורכבת ומרובת קונפליקטים.

פרופ’ אשר כהן מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן טוען, שאת כל הסוגיות שמפלגות את החברה הישראלית אפשר להבין כמתח בין הקצוות השונים במשולש שבין הלאומיות, הדת והדמוקרטיה. על-פי המודל שהוא מציע, מה שמפלג את החברה הישראלית איננו השסע הפוליטי (ימין-שמאל), הדתי (חילוניים-דתיים) או האתני (יהודים-ערבים), אלא זה שבין, מה שהוא מכנה, “חד-זהותיים” ל-“רב-זהותיים”.

החד-זהותיים מבקשים למשוך את מדינת ישראל לאחד הקצוות: תאוקרטיה (מדינת הלכה), אתנוקרטיה (מדינה המעניקה זכויות יתר לבעלי מוצא אתני מסוים – יהודים במקרה דנן), או “מדינת כל אזרחיה”. כל אחת מסוגי המדינות הללו עונה להגדרה של “חד-זהותית” משום שהיא מעמידה ערך אחד במשולש ‘מדינה (לאום)-יהודית-דמוקרטית’ במרכז ומבטלת את שני האחרים: מדינת הלכה איננה מדינת לאום (ואיננה דמוקרטית), מדינת כל אזרחיה איננה מדינה יהודית (ואיננה מדינת לאום), ואתנוקרטיה איננה מדינה דמוקרטית (ואיננה מדינה יהודית במובן שהיא סותרת את ערכי המוסר והצדק היהודיים).

לעומתם, הרב-זהותיים מבקשים לשלב ולמצוא את האיזון בין שלושת הזהויות: מדינת לאום בעלת זהות יהודית שבה מתאפשרים חירות אישית ושוויון זכויות לכל אזרח, ללא קשר למוצאו.

הרב-זהותיים הם הרוב ולכן החברה הישראלית, על שסעיה, מצליחה להישאר מלוכדת ולשגשג. אבל השמירה על האיזון בין שלושת ערכי היסוד שלה היא אתגר לא פשוט. איזון זה דבר חמקמק שקשה להשיג אותו ועוד וקשה עוד יותר לשמור עליו. לקצוות יש כוח משיכה חזק.

בעיניי, לעובדה שבבסיס הקיום של מדינת ישראל עומדים שלושה ערכים ששורר בניהם מתח תמידי, יש דווקא תועלת בשימור הלכידות של החברה הישראלית. כמו בספורט, מתח זה דבר בריא. הוא שומר על דריכות וחיוניות. מי שלא מתרגש לפני שהוא עולה למגרש עדיף שיפרוש. מי שהוויכוח על השבת/מהגרים-פליטים/בג”ץ לא מעצבן אותו, כנראה שמשהו בזהות הישראלית שלו כבוי.

יחד עם זאת, מתח זה גם דבר מסוכן. מתח גבוה מדי יכול להוביל לקצר. קבוצה שלא עומדת במתח תתפרק בשער הראשון שתספוג.

האתגר המרכזי שעומד כיום בפני הפרויקט הציוני, הוא למצוא את האיזון שיאפשר את המשך שגשוגה של מדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי וכמדינה דמוקרטית שמייצגת את ערכי חירות האדם שעומדים בבסיס הרעיון הציוני.

הוויכוחים והמחלוקות בנינו תפקידם לוודא שאנחנו לא נסחפים לאף אחד מקצוות המשולש ואיננו הופכים למדינה חד-זהותית.

פעמים שזה אומר להיאבק יותר בשם ערכים לאומיים, פעמים שזה אומר להיאבק בשם ערכים יהודיים ופעמים בשם ערכים דמוקרטיים. ניתן לדמות זאת למשיכת חבל, שבה המשימה היא איננה למשוך את החבל חזק יותר לצד אחד עד שהצד השני ייפול, אלא לדאוג שהצדדים יישארו שווים בכוחם ויוכלו למשוך באותה עוצמה, כך שהחבל יישאר מתוח אבל לא יקרע.

רק כך נוכל להמשיך ולממש את החזון להיות עם, חופשי, בארצנו.

חג שמח!

הספורטאים הגדולים בתולדות המדינה
הניגון