(צילום: הדר אלפסי)

כשכולם מסביב בפאב כבר התחילו להתפזר, עוד נשארתי לשבת מנסה להבין מה אני מרגיש. לא רק בקשר לתוצאה, אלא בכלל.

סיימתי עכשיו לקרוא ספר נפלא – “לחוץ חתונה” של עומר ברק. לגיבור הספר, בחור שלומיאלי וחסר מזל, בחיים בכלל ועם נשים בפרט, יש חבר שמייצג את הגבר הטיפוסי – זה שלא חושב הרבה ומתעמק רגשית בדברים כמוהו, אלא מסביר כל דבר במונחי כדורגל.

אחת הדוגמאות האהובות עלי זה כאשר אותו חבר מנסה להסביר לגיבור הספר את המצב שאליו נקלע, שבו מישהי שלחלוטין לא בליגה שלו איכשהו התאהבה בו עד מעל הראש כנגד כל הסיכויים:

“תראה, כמו שאני רואה את זה, אתה מכבי פתח-תקווה שהגרילה את ריאל מדריד במוקדמות ליגת האלופות. ואז קרה הבלתי יאמן והיא הבקיעה שער מקרי. טעות נוראית בהגנה של ריאל. אבל מה זה משנה? שער זה שער. עכשיו, מה שאתה צריך לעשות זה לרדת לבונקר ולשמור על התוצאה. להציע לה כרגע נישואים זה להכניס חלוץ שני במקום עוד גרזן לאמצע. השתגעת?! אתה תקבל חמישייה!”

אנחנו אוהבים כדורגל כי הוא משקף עבורנו את החיים. מצד אחד, יש בו את הממד של האקראיות והארעיות שהופך את החיים אולי למעניינים ומסעירים, אבל באותה מידה למפחידים וחסרי פשר. מצד שני, יש בו גם כמה אמתות ברורות ובלתי נתינות לערעור שמעניקות לנו תחושה של ביטחון ויציבות:

כדורגל משחקים תשעים דקות, בסוף הגרמנים מנצחים, השופט היה נגדנו והשערים שספגנו היו לא מחויבי המציאות.

אבל בשבועות האחרונים נדמה שמשהו ביציבות הזו התערער.

ריאל מפרקת את יובנטוס בבית שלה? ובכן, אתה מסביר לעצמך, בסוף מגיע השלב שבו פערי התקציב מדברים. וריאל, גם בעונה חלשה, היא קבוצה עם הרבה יותר כלים מיובנטוס.

ואתה אפילו לא טורח לראות את הגומלין. כי ערב יום השואה וזה ממילא גמור. אבל משהו מציק לך ואתה נכנס לראות כמה כמה בברנבאו, וכמה שאתה לא מרפרש את המסך הוא עדיין מתעקש שזה 3:0 ליובה ולא הפוך…

ברצלונה נותנת רביעייה לרומא בערב בינוני מינוס? טוב ברור, אלא פערי הרמות… ובכלל, ליגת האלופות נהייתה מועדון סגור של שלוש וחצי קבוצות.

ואז אתה מעביר אחרי שליברפול נגמר לראות רגע מה יצא באולימפיקו וים של רומאים משתוללים ולא יודעים את נפשם כאילו ממש עכשיו חזר טיטוס מירושלים עם מנורת המקדש נישאת על כפיו.

ואתמול.

אז ניסיתי בכל זאת למצוא הגיון כדי שאיכשהו אני אוכל להרים את עצמי ולנסוע חזרה ירושלימה.

וחשבתי שכדורגל מתחיל להזכיר לי קצת פוטבול. שהוא נהיה משחק של מומנטומים. שזה הדבר הראשון שלמדתי על פוטבול מעופר שלח, עוד בימים שהייתי את השידור המוקלט של הסופרבול למחרת בצהריים כשהייתי חוזר מבית-ספר.

וכשכבר הייתי באוטו זה התחיל להיות ממש קוהרנטי.

זה לא הפעם הראשונה שזה קורה לליברפול העונה. נגד סיטי בליגה היא כמעט איבדה יתרון של שלושה שערים תוך פחות מעשר דקות. גם בגומלין בליגת האלופות לא היה חסר הרבה בכלל שהיא יורדת למחצית בפיגור שמוחק כמעט לחלוטין את היתרון הדמיוני שהשיגה מהמפגש הראשון.

ונגד סביליה בשלב הבתים, פעמיים, היא הובילה בהפרשים של שניים ושלושה שערים ואיבדה את זה.

ורק בשבת האחרונה, נגד קבוצה שמעשית כבר ירדה ליגה ונראתה גמורה לחלוטין, היא שמטה יתרון של 2:0 תוך כמה דקות.

בין הדקות 30 עד-70 אתמול ליברפול ריחפה. היא נראתה כמו בחורה על אם די במסיבת טרנאס.

ואז פתאום היא כבתה.

אולי זה החילוף של סלאח. כנראה זה החילוף של סלאח.

אבל האופן שבו ליברפול משנה מצבי תודעה בפתאומיות וקיצוניות כזו, אני מודה קצת מלחיץ.

אבל בסוף נעלה. בטח שנעלה.

יגמר שם 6:3 לרומא ונעבור בשערי חוץ.

 

הניגון
אוצ'י מעלה