אני חושב שאתמול הבנתי למה אני אוהב ג’ודו. זה ספורט מאוד אנושי. יש בו ניגוד יפה בין העובדה שמדובר בספורט מגע, שבו שני אנשים נאבקים אחד בשני, לבין זה שהוא מייצג ערכים מאוד אנושיים.

בשונה מענפי קרב אחרים, בג’ודו כדי לנצח אתה לא צריך בהכרח להיות יותר חזק, אלא יותר מרוכז, חכם וממושמע. העיקרון פשוט: להמתין בקור רוח לרגע בו היריב מאבד את שיווי המשקל ולנצל את זה.

כשאתה חושב על ספורט שבו נדרש קור רוח, משמעת וריכוז את אומר לעצמך, מה לנו ולזה? אבל כמו שאני חוזר ואומר תמיד, מדינה שיכולה לשלוח לוויין לחלל ולהמציא אפליקציה שלוקחת אותך מפתח-תקווה לטימבקטו בדרך המהירה ביותר, אין סיבה שלא תצליח בספורט.

העובדה שישראל היא סוג של מעצמת ג’ודו, וודאי ביחס להישגים שלנו בענפים אחרים, היא ההוכחה הניצחת שכאשר מנהלים פה את הספורט בצורה מקצועית אפשר להגיע להישגים.

לימדתי השנה קורס שנקרא “הפסיכולוגיה של הספורט”. היו לי שם הרבה וויכוחים עם הסטודנטים שלי על “המנטליות” של הספורטאי הישראלי. אני עמדתי על דעתי שאין דבר כזה “המנטליות” של הספורטאי הישראלי. יש כאן מספיק כישרון וחבר’ה שיודעים ומוכנים לעבוד קשה בשביל להצליח. הסיבה שזה לא קורה היא שהאנשים שמנהלים כאן את הספורט הם אנשים גרועים, ואני מתאפק שלא לכתוב אנשים רעים.

זה לא שבג’ודו אין פוליטיקה, אבל האינטרס המקצועי עומד כנראה בראש מעייניהם של אלו שמנהלים את המערכת. או לפחות נלקח בחשבון באיזושהי צורה. וזה כבר התקדמות משמעותית לעומת ענפים אחרים.

וכאשר מתנהלים נכון לאורך זמן וקוצרים הישגים מתחילה להיווצר מסורת. את ההמחשה כיצד מסורת בספורט מסוים מביאה לתוצאות ראיתי אתמול לאו דווקא בהצלחה הנהדרת של שגיא מוקי, גם כמובן, אלא דווקא אצל הגו’דאית הצעירה גילי שריר, שלא הצליחה להעפיל לקרב על מדליה.

ירדן ג’רבי ראיינה אותה לאחר הקרב לערוץ הספורט. וכשהסתיים הריאיון והמצלמה כבתה, היא המשיכה לדבר איתה ולעודד אותה. וודאי נתנה לה כמה טיפים מניסיונה כיצד להתמודד עם אכזבה מסוג זה ולהיות טובה יותר בפעם הבאה. במקום מסורת, אפשר אולי להשתמש במונח מעולם העסקים שנקרא “זיכרון ארגוני”.

ואפרופו ארגון, יצא לי להיות בכמה מאירועי הספורט הגדולים בעולם: מונדיאל, יורו, גמר ליגת האלופות, ווימבלדון, סדרת ה”אשז” בקריקט, גמר סבב ה-ATP. נכון שלא מדובר באירוע מסדר גודל שכזה, אבל הארגון של האליפות, כפי שאני התרשמתי, עומד בסטנדרטים הגבוהים ביותר.

יש כאן בסיס מצוין לתרבות ספורט. קהל שאוהב ומבין ספורט, וצמא להצלחות מקומיות. נדמה לי שהפעם האחרונה שבה נופפו בדגלי ישראל בכזו התלהבות בתל-אביב הייתה בהכרזת העצמאות. ספורט יכול להיות מקור נפלא לגאווה לאומית ופטריוטיות בריאה.

וספורט גם מקנה ערכים. ראיתי ילדים רבים שאתמול וודאי יצאו מהאולם נרגשים אחרי הזכייה של שגיא מוקי וביקשו מההורים שלהם לרשום אותם למועדון ג’ודו. רובם המוחלט לא יהיו ספורטאים מקצועניים, אבל הם יהפכו בזכות הערכים שהספורט הזה מקנה לאנשים טובים יותר. וזה לא פחות חשוב. למעשה יותר.

גם אני יצאתי נרגש. למועדון ג’ודו כבר מאוחר מדי כנראה עבורי להירשם, אבל מהזכייה של שגיא מוקי במדלית הזהב אני יכול לקחת את ההתמדה, היכולת להתמודד עם אכזבות ולהתגבר עם קשיים, ולהמשיך כל הזמן לחתור למימוש הפוטנציאל שלך.

בשגיא מוקי התאהבתי באולימפיאדת ריו. רוח הלחימה והג’ודו ההתקפי והאמיץ שלו שבו את לבי. אבל מה ששבה אותי אף יותר זו העבודה שהתחרה פצוע, עם קושי פיזי בולט לעין, והצליח להוציא מעצמו את המיטב ולהגיע כפסע ממדליה.

לאחר האולימפיאדה הוחלט שיעבור להתחרות במשקל גבוה יותר – עד 81 ק”ג. לפני כחודשיים העלה פוסט בפייסבוק לאחר תחרות מאכזבת באוזביקסטן ובו סיפר על הקושי במעבר למשקל החדש.

“הדברים פחות מסתדרים לי” רשם, “ידעתי שזה יהיה לא פשוט ולקחתי את זה בחשבון. עד כמה שזה קשה צריך לקבל את התקופה הפחות טובה ולהמשיך קדימה ולהצליח. אחזור הביתה ואעבוד על מה שחסר”.

אני מודה שהתרשמתי מאוד מהדברים ומהגישה הנכונה שביטאו. הגבתי לפוסט ורשמתי לו: “תמשיך בדרך שלך שגיא וגם ההצלחות יגיעו”.

והם הגיעו…

אלוף!

תודעה מפוצלת
פרחה במרצדס ואנרכיסטים של הביוקר