כמה שבועות לפני שהתגייסתי לצה”ל שמתי פעמי לטדי למשחק דחוי במסגרת המחזור השישי בליגה הלאומית לעונת 1997/98. בית”ר ירושלים אירחה את הפועל באר-שבע עם הכישרון הצעיר והמדובר מדימונה יוסי בן-עיון.

אחרי מחצית ראשונה מאופסת החל עם השריקה למחצית השנייה קונצרט בצהוב שחור. תוך רבע-שעה כבשו חניכיו של דרור קשטן ארבעה שערים, אחד יותר יפה מהשני, ודרסו את הקבוצה האומללה מבירת הנגב שתרד בסוף אותה עונה לליגה השנייה. עם שריקת הסיום הראה לוח התוצאות על 7:2 מהדהד לבית”ר (שאלוי עם רביעייה, וגם אבוקסיס, סביליה ואוחנה בשערו האחרון בקריירה). בן-עיון הצעיר, שבהחלט הראה ניצוצות של כדורגל שיכולים לרמז מדוע לכד את תשומת לבם של ציידי הכישרונות של קבוצות הפאר ההולנדית אייאקס אמסטרדם, כבש את אחר משערי הניחומים לקבוצה מבאר-שבע כמה דקות לסיום.

ההופעה של בית”ר ירושלים באותו ערב סתווי צונן באצטדיון טדי הייתה טיפוסית לאותה עונה. בניצוחם של יוסי אבוקסיס, בעונתו הטובה בקריירה, והשלישייה ההונגרית הנפלאה – שאלוי, פישונט והאמר, בית”ר דרסה את הליגה. גם פציעה, שבדיעבד הסתברה ככזו שהובילה לסיום הקריירה, של אלי אוחנה בשלב מוקדם של העונה, לא עצרה את הרכבת הבית”רית. בעונה שבה מכבי ת”א מלקקת עדיין את הפצעים מהמהלך הנכלולי שהוביל להחלפתו של דרור קשטן (שזכה בדאבל מרשים שתי עונות קודם לכן) באברם גרנט, מכבי חיפה מאבדת עניין בליגה בשלב מוקדם והפועל חיפה של רובי שפירא עדיין מנסה להבין איך עושים זאת נכון, בית”ר הייתה אמורה לשייט בקלילות לאליפות שנייה ברציפות.

אלא שלצד תצוגות כדורגל מענגות, נדמה היה שבית”ר מגיעה למשחקים רבים זחוחה מדי. בהיעדר מתחרה רצינית על התואר היא הרשתה לעצמה להוריד את הרגל מהגז מוקדם ביותר מדי משחקים אותם יכולה וצריכה הייתה לנצח בקלות. איבוד נקודות במשחקים נגד קבוצות כמו עירוני אשדוד, מכבי הרצליה, הפועל כפר-סבא והפועל ירושלים מנעו ממנה לפתוח פער משמעותי בצמרת.

מי שהזדנבה לאורך שלבים ארוכים של העונה אחרי בית”ר במקום השני הייתה הפועל ת”א. אף אחד לא באמת לקח ברצינות את הרעיון שהפועל ת”א תיאבק על התואר עד הסוף. הפועל ת”א של שנות התשעים הייתה מועדון שימיו הגדולים מאחוריו. היא הייתה סוג של הפועל פ”ת. מועדון שמספרים שפעם היה גדול אבל היום בעיקר מרחמים עליו. במשחקים אותם אירחה בבלומפילד הריק שררה אווירת נכאים. שלט גדול היה תלוי באופן קבוע על הגדר שבין שער 5 ל-6, מעל פינת הקרן – “סנוקר פיקדלי”, משל מדויק לקבוצה שנתקעה אכן באייטיז. כמו מועדון דיסקו שאף אחד לא הודיע רשמית שנסגר ובינתיים מעלה אבק ועובש, ורק כמה נצנצים שעוד נותרו על הרצפה מהווים תזכורת דהויה לכך שפעם היה פה שמח.

אלא שדווקא העובדה הזו פעלה לטובתה את הפועל ת”א באותה עונה. בית”ר ירושלים לא ממש ראתה בה איום והרשתה לעצמה, כאמור, להגיע למשחקים רבים כשהיא בהילוך ראשון בלבד. וכך הגיעו הקבוצות למשחק בניהן בבלומפילד במחזור ה-25 כשהן בשוויון נקודות.

המשחק נערך בשבת בצהריים והועבר בשידור ישיר בטלוויזיה. דרור קשטן הפתיע כשהציב את המגן הימני הקבוע שמוליק לוי דווקא בעמדה קדמית בקישור. ההימור של קשטן התברר כהברקה ולוי היה זה שבישל לפישונט את השער שנתן לבית”ר ניצחון 1:0 ויתרון של שלוש נקודות בפסגה.

חמישה מחזורים לסיום ועם הפרש שערים טוב הרבה יותר, נדמה היה שהאליפות סגורה. אלא שתיקו אפס בקרית אליעזר שבועיים לאחר מכן מול מכבי חיפה, שכבר מזמן איבדה עניין בליגה, צימק את הפער לנקודה והותיר את מאבק האליפות בחיים.

ואז הגיע המחזור ה-29. בית”ר יצאה למשחק “חוץ” בקרית-אליעזר מול הפועל בית-שאן והפועל ת”א אירחה בבלומפילד את הפועל פ”ת.

כמו שקרה לה יותר מדי פעמים באותה עונה, נראתה בית”ר כאילו הניצחון יבוא מכוח האינרציה. אבל הבחורים של אלישע לוי, שעדיין לא הבטיחו באותו שלב את הישארותם בליגה, נראו כאילו חייהם תלויים בתוצאה. הם עלו ליתרון מוקדם משער של זדקו אדיץ’ והיו כפסע מהכפלת היתרון לקראת המחצית, כאשר השופט אייל צור פסק בעיטת 11 לטובתם. איתן טייב, הבועט הקבוע של הבית-שאנים, שלא החמיץ עד אותו שלב אף פנדל באותה עונה, ניגש לכדור ובעט פצצה שהרעידה את המשקוף של קורנפיין ויצאה החוצה.

בית”ר הבינה שהיא ניצלה כאן בנס והתעשתה. עוד לפני השריקה למחצית הצליח שאלוי לאזן את התוצאה בנגיחה מקרוב, ובדקה ה-63′ שבו העניינים לסדרם התקין כשיוסי אבוקסיס השחיל כדור חופשי נפלא מ-20 מ’ לחיבורים של מאיר כהן.

בשלב הזה כבר היה ברור לאור התוצאות במגרשים האחרים שבית-שאן נשארת בליגה. והקבוצות, כמו שקורה בדרך כלל במצבים כאלה, כולל במונדיאל וביורו, התחילו לשחק לרוחב ולהעביר את הזמן עד הסיום.

רבע שעה לסיום נכנס בשורות הבית-שאנים שחקן צעיר בשם אלמוג חזן שאף אחד, חוץ אולי מאלישע לוי ומאמן קבוצת הנוער של בית-שאן, לא ממש הכיר. חזן זה, שנכנס למשחק נמרץ ומלא עזוז, נחוש לנצל את תום את ההזדמנות הנדירה שנקרתה לפתע בדרכו, יכנס בתוך מספר דקות לספרי ההיסטוריה.

בדקה ה-86′ הגיע כדור מקרי לכיוונו עת ניצב מרחק של כעשרים מטרים אלכסונית משערו של איציק קורנפיין. או אז, הניף חזן את הרגל, משל היה מרקו ואן באסטן מול רנאט דסאייב בגמר אליפות אירופה לאומות, ושיגר פאלש אדיר עם החיצון לחיבורים של קורנפיין ההמום.

הלם באצטדיון. את זה אף אחד לא תכנן.

גם לא בהפועל ת”א. בלומפילד אפילו לא היה מלא באותה שבת. הפועל שוב ניצחה 1:0, משער של כפיר אודי רבע שעה לסיום, אבל אף אחד לא באמת בנה על בית-שאן בקרית אליעזר.

בפינת המסך נפתח ריבוע ובו התמונות בחי מבלומפילד. אוהדים אדומים מבולבלים הסתובבו על הדשא מנסים לוודא את התוצאה מקרית אליעזר ואת הזמן שנותר. חלקם החל בחגיגות ספונטניות.

היה ברור שזה מוקדם מדי.

בדקות שנותרו מהשער של אלמוג חזן ועד לשריקת הסיום בקרית אליעזר הייתה, כמו שאומרים, רק קבוצה אחת על המגרש. אבל באמת. בית שאן פשוט הפסיקה לשחק ושחקניה נעמדו על המגרש. בית”ר יכולה הייתה להבקיע כמה שערים שרק רצתה. אבל היא כל כך נלחצה מהאפשרות שתאבד את האליפות בשלומיאליות שכזו שגם כאשר נותרה לבדה על המגרש לא הצליחה להבקיע.

עמוק בתוך תוספת הרים יוסי אבוקסיס קרן מצד שמאל. חוץ מאשר לבעוט את הכדור לשערם הם, שחקני בית-שאן עשו הכול כדי שבית”ר תבקיע. נראה היה כאילו הם מתחננים לשחקני בית”ר שיכניסו כבר את החפץ העגול פנימה. עד שלבסוף, איכשהו, הצליח פישונט לדחוק אותו סוף סוף אל מעבר לקו לרווחת כל מה שהיה באותה עת באצטדיון.

*

בעשרים השנים שחלפו מאז התקבע אותו משחק בתודעה כ”משחק השרוכים” – על שום התמונה המפורסמת שבה נראה שחקן בית שאן איתן טייב קושר את שרוכי נעליו רגע לפני שהוגבהה אותה קרן שהובילה לשער של פישונט.

לא פעם טענתי שהמנצחת הגדולה של משחק השרוכים הייתה בעצם הפועל ת”א. ה-2 במאי 1998 הוא במובנים רבים היום בו נולדה מחדש.

היא אולי הפסידה באותה עונה את האליפות – אליפות שלא הייתה אמור לזכות בה משום שהייתה הרבה פחות טובה מבית”ר לאורך העונה, הפסידה לה בשני המפגשים הישירים וסיימה עם כמעט שלושים שערי זכות פחות – אבל היא הרוויחה מחדש את הזהות שלה.

הפועל ת”א מצאה באותה שבת את האתוס שילווה אותה מאז. אותו אתוס של “כל העולם כולו שונא את הפועל ורק אני אוהב”. אתוס העשוקים והנגזלים שיונצח היטב במאבק ההזוי נגד הריסתו של אולם אוסישקין.

תחת הזהות של “אנרכיסטים של הביוקר”, או “צ’ה גווארה וונאביז” הפועל ת”א תחזור בשנים שלאחר מכן לצמרת הכדורגל הישראלי. היא תזכה בדאבל בעונת 1999/2000 ובעונה שלאחר מכן תגיע עד לרבע-גמר גביע אופ”א. בהמשך אותו עשור היא תזכה בדאבל נוסף ותעפיל לליגת האלופות.

ובית”ר? “משחק השרוכים” סימל את סוף עידן התמימות שלה. שנה לאחר מכן היא תעבור לראשונה לידיים פרטיות ותתחיל עידן אקלקטי בתולדות המועדון שבו “נזכה” להכיר דמויות ססגוניות כמו ארקדי גאידמאק, גומא אגייאר ו”מיסטר קאנן”.

זה לא שבית”ר שלפני עידן הבעלות הפרטית הייתה מופת של יציבות וניהול סדור ותקין. אבל בבית”ר של תנועת החירות היה משהו אותנטי. היא הייתה מה שהיא. שכונתית, אבל כזו שאי אפשר שלא לאהוב.

כדי לנסות ולהסביר אולי את ההבדל בין שתי התקופות אפשר להשוות בין שני שירים שמייצגים את התקופות הללו: “שיר הפרחה” שכתב אסי דיין לעפרה חזה בסוף שנות ה-70′ ו”בחום של תל-אביב” שכתב עברי לידר לשרית חדד בתחילת שנות האלפיים.

בשיר הפרחה הבחורה לא מנסה להיות מה שהיא לא. היא מה שהיא – וולגרית, מצועצעת וחיה בסרט שברור גם לה שהוא רק סרט ולא באמת המציאות. ב”בחום של תל-אביב”, או בשמו המוכר יותר “פרחה במרצדס”, הבחורה מנסה להיות מה שהיא לא. היא נוסעת במרצדס עם מושבי עור בחום ובפקקים של ת”א, בהם טוסטוס הוא כלי תחבורה יעיל הרבה יותר. היא חובשת “משקפיים על חצי פנים” כדי להיראות אופנתית ומעודכנת, אבל בעצם להסתיר את מי שהיא כנראה מתביישת שהיא.

ובכן, אני מודה שאת הבחורה שלא התביישה ב”לקה, הליפסטיק ושאר דאווין” חיבבתי הרבה יותר.

אוצ'י מעלה
כמו חוזה של שחקן ברזילאי בליברפול