נדמה לי שאם יש דבר שאפשר ללמוד על הביטול של הסכם הגרעין ע”י דונלד טראמפ זה השבריריות של הסכמים בינלאומיים.

צפיתי השבוע בפרק על יצחק רבין בסדרת המופת של רביב דרוקר “הקברניטים”. ביל קלינטון ואחרים מספרים שם שכוונתו של רבין הייתה להגיע להסכם דווקא עם הסורים ולא עם הפלסטינים, ולשם כך הוא גם נתן את “הפיקדון” המפורסם לאסד והסכים לרדת מהגולן.

לבסוף, רבין, למרות שלא הודה בכך בפה מלא משום לאחר שנתן את מילתו לא רצה לחזור מכך, חזר בו מההצעה לרדת מהגולן. “אני לא מקנא בראש ממשלה שיצטרך לוותר על רמת הגולן” אמר לקרובים אליו. וצדק.

ברורות לנו היטב הבוקר הזה המשמעויות שיכלו להיות אם רבין היה משלים את המהלך ונסוג מרמת הגולן – היינו היום עם משמרות המהפכה האיראניות על שפת הכינרת ושום הסכם לא היה עוזר לנו.

שהרי אם ארצות הברית של אמריקה מרשה לעצמה לבטל, כמעט בהינף יד, הסכם בינלאומי שעמלה עליו במשך שנים, ברור לחלוטין שלהסכמים כאלה יש ערך כמו לחוזים של שחקנים ברזילאים בליברפול.

ניתן להגיע להסכמים בינלאומיים בין ממשלות, אבל שלום הוא משהו שקורה בין עמים. ההסכם שחתם בגין עם סאדאת היה טוב לא בגלל שהוא הביא שלום, אין שלום עם מצרים, השנאה שם כלפי ישראל היא באותן עוצמות כפי שהיו בימי גמאל עבד אל נאצר ו”קול הרעם” מקהיר. ההסכם הזה טוב מכיוון שהוא שמר על האינטרסים הביטחוניים של ישראל והרחיק את הצבא המצרי מסיני, גם אם על השטח עצמו ויתרנו. מדובר למעשה בהסכם הפסקת אש שמחזיק מעמד כבר ארבעים שנה מכיוון שהוא משרת כנראה היטב את האינטרסים של שני הצדדים.

הסכם אוסלו היה הסכם רע מכיוון שהוא לא שמר על האינטרסים הביטחוניים של ישראל. הוא נעשה מתוך איזושהי “משיחיות שלום” מסוכנת שסברה שניתן למחוק מאה שנות איבה במחי מריחת קולמוס אחת בבירה אירופית פסטורלית.

אבל כפי שהסביר יצחק רבין בזמן אמת, את הסכם אוסלו, בניגוד להסכם שיכלול ירידה מהגולן, ניתן יהיה לתקן. אריאל שרון עשה זאת עשר שנים לאחר מכן במבצע “חומת מגן” שהשיב את השליטה הביטחונית בגדה לישראל.

אותו אריאל שרון גם ביצע את ההתנתקות. מהלך שמבחינה אסטרטגית אני עדיין חושב שהיה נכון – ישראל לא צריכה ולא יכולה לשלוט על עם אחר, ואפילו בקצה הימין אין כיום מישהו שמעוניין לכבוש מחדש את הרצועה. אבל, שוב, גם בהתנתקות חזרה על עצמה אותה טעות של הפקרת האינטרסים הביטחוניים של ישראל. וכאשר פחות משנה לאחר מכן חמאס השתלט על הרצועה, ישראל מצאה עצמה מול בעיה חדשה ומורכבת יותר.

מזל גדול שערפאת לא קיבל את הצעת ברק, ואבו מאזן את זו של אולמרט, לסגת לקווי 67′ – דבר שהיה גורר שפיכות דמים גדולה אף יותר בשני הצדדים מזו שגררו הסכמי אוסלו. שלום עם הפלסטינים יוכל להיות רק כאשר הם ישלימו עם קיומנו כאו וירצו לחיות בשלום לצד מדינת ישראל. עד אז ישראל צריכה למצוא את הדרך לצמצם ככל הניתן את השליטה על העם הפלסטיני תוך שמירה על בטחונה.

כן, זה לא הסוף ההוליוודי שכולנו היינו רוצים, את זה אולי הנכדים שלנו יזכו לראות, אבל זה לפחות יבטיח שתישאר להם מדינה להמשיך ולפנטז בה על אותו סוף הוליוודי.

פרחה במרצדס ואנרכיסטים של הביוקר
לא טוב היות האדם לבדו