הפעם האחרונה בה הייתי במשחק של בית”ר ירושלים הייתה לפני יותר מחמש שנים, באפריל 2013. אחרי מה שקרה באותו חורף מר ונמהר של 2013 הבטחתי לעצמי שעם האנשים האלה שראיתי מקללים ותוקפים את אחיהם ליציע אני יותר לא אחלוק את אותו יציע.

התלבטתי הרבה האם ללכת למשחק הערב בטדי. מצד אחד, מאז שעבר גמר הגביע לירושלים עשיתי לי מנהג לנכוח באירוע החגיגי ללא קשר לקבוצות המשחקות. מצד שני, שום דבר לא באמת השתנה מאז 2013 שיכול היה לגרום לי לחזור ללבוש צהוב שחור ולעודד את בית”ר.

בסוף מצאתי מוצא אלגנטי: אני אלך למשחק, אבל אשב ביציע של אוהדי הפועל חיפה. וכך היה.

אני מודה שהיה מוזר להיכנס ליציע שכולו אדום לצלילי “אדום עולה ופורש כנפיים”, וכשבית”ר עלתה למגרש וטדי רעד הרגשתי צמרמורת קלה.

אבל, אם לנסות ולהסביר, וזה קשה, את רגשותיי כלפי בית”ר כיום, אז הדבר הכי דומה כנראה זה מה שאתה מרגיש כלפי אהבת חייך אחרי שיום אחד הגעת הביתה וראית אותה במיטה עם גבר אחר.

אז כן, לרגע אחד ניצת הזיק ההוא של הלהבה שבערה בלבי במשך כל כך הרבה שנים, אבל הוא כבה מהר מאוד עם מטר שריקות הבוז לנשיא המדינה.

עזבו רגע את זכויותיו הרבות של רובי ריבלין בפועלו למען ירושלים ולמען מדינת ישראל, האיש הזה החזיק את בית”ר ירושלים בחיים מהבגאז’ של האוטו שלו כשהפרחחים האלה ששרקו לו היום בוז עוד לא נולדו אפילו.

ממזרים חסרי כבוד.

וכך מצאתי את עצמי די אדיש ברוב שלבי המשחק, אפילו משועמם. מלבד דקה שבה שתי טעויות קשות, אחת מכל צד – של קליימן ושל ההגנה של הפועל חיפה – הובילו לשני שערים, לא היה הרבה כדורגל בתשעים הדקות של הזמן החוקי, כמו שאוהבים השדרים לקרוא לזה.

אני חושב שהעובדה ששתי קבוצות כמו בית”ר ירושלים והפועל חיפה הצליחו בצורה שכזו העונה היא תעודת עניות לכדורגל הישראלי. מצד שני, עניותו של הכדורגל הישראלי כבר כל כך מרודה שעוד שיא של שפל כבר לא מאוד ישנה.

אם להפועל חיפה עוד איכשהו תעמוד הזכות של הרצון ורוח הלחימה שפעמה בה, בהשראתו של המאמן שלה שלו מגיע מירב הקרדיט, העונה של בית”ר ירושלים הייתה גניבת דעת אחת גדולה.

כמו שאמר אברהם ליקולן – אפשר לעבוד על חלק מהאנשים כל הזמן, ועל כל האנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן.

והבלון התפוצץ ברעש גדול, בבית”ר הכול תמיד ברעש גדול, בעשרת הימים האחרונים. בין כסה לעשור ספגה בית”ר אחד-עשר שערים. שתי רביעיות ושלישיה. שבעה שערים תוך ארבעה ימים. בבית. בשני משחקים על תואר.

אבל חמור מזה, היא לא נראתה שייכת למעמד. והדברים אמורים במיוחד לגבי המחצית השנייה נגד הפועל באר-שבע בשבת ולגבי ההארכה הערב בגמר הגביע.

אם יש רגע שמסכם את העונה של בית”ר אפשר היה לראות אותו בראיון של בני בן זקן בסוף המשחק במוצ”ש. הוא נשאל לגבי החילוף התמוה של יעקב בריהון במחצית והשיב שבריהון הוא זה שביקש להתחלף.

כעת, צריך להיות או תמים או אידיוט, כנראה שניהם, כדי לקנות את ההסבר הזה. שחקן צעיר שקיבל את הזדמנות חייו, ועוד היה טוב וניצל אותה, יבקש להתחלף בעצמו במחצית רק אם קטעו לו את הרגל.

ואכן, הכתבת שראיינה את הבב”ז עדכנה אותו מיד שבריהון אומר שהוא לא ביקש להתחלף. ובדיוק על המבט של הבב”ז באותו רגע נאמר “פרייסלס”. האיש הזה, שהזנה את מעמד המאמן והסב נזק עצום לכדורגל הישראלי, נתפס על חם עם המכנסיים למטה.

אבל זוהי בית”ר הנוכחית. מועדון שלא ניתן למצוא שום היגיון בהתנהלות שלו (אגב, איפה היה אותו בריהון היום?! ביקש לא לשחק בכלל?). לאור העובדה שעידן ורד, השחקן ההתקפי היצירתי החשוב ביותר של בית”ר, לא פתח בשבת, היו כאלה ששיערו שהוא נשמר לגמר הגביע. אבל גם הערב, למרות שבית”ר שיוועה במשך דקות ארוכות לאיזה מישהו עם רעיון בהתקפה שהוא קצת מעבר ל- נחכה ששכטר יפול ונקבל בעיטה חופשית ואולי קלאודמיר יארגן עוד איזה נס – ורד יובש על הספסל ונכנס רק בחצי השני של ההארכה כשהפועל חיפה עלתה ליתרון ובית”ר כבר פחות או יותר הרימה ידיים.

החוזה הבלתי כתוב בין האוהד לקבוצה שלו אומר שהוא ממשיך לתמוך בה בניצחונות ובהפסדים כל עוד היא עושה ככל אשר לאל ידיה במשאבים העומדים לרשותה לנצח משחקי כדורגל. אבל בבית”ר החוזה הזה מופר ברגל גסה ושיקולים תמוהים ובלתי מקצועיים שלא ניתן בשום צורה לעקוב את ההיגיון שלהם גוברים על שיקולים מקצועיים.

הייתי כותב שזוהי יריקה בפרצופם של האוהדים, אבל האמת העצובה היא שלאוהדים האלה כנראה זה מה שמגיע.

הסתכלתי הערב על כל אותם אלפי אוהדי בית”ר שמילאו את יציעי טדי ותהיתי איפה הם היו בפעם האחרונה שהייתי פה? איפה הם היו אז, בחורף של 2013, כשבית”ר הייתה צריכה אותם יותר מאי פעם?!

אבל גם הערב כשבית”ר הייתה צריכה אותם הם לא היו. לא רק בית”ר נעלמה בהארכה. גם האוהדים שלו נעלמו. ונאלמו. במקום לדחוף את הקבוצה שלהם ברגעים כי חשובים שלה בעשור האחרון הם פשוט דממו. היחידים שאפשר היה לשמוע בדקות הללו היו האוהדים של הפועל חיפה. וכשהחיפאים עלו ליתרון, אוהדי בית”ר גם החלו לעשות את דרכם החוצה. למרות שזה גמר גביע ולמרות שנשאר עוד מספיק זמן לסיום.

על כך שאף אחד לא נשאר לכבד את שחקני הקבוצה בסוף המשחק אני כבר לא מדבר. מהיציע המערבי ראיתי צדיק אחד בצהוב שנשאר במרומי הפינה הדרומית של היציע המזרחי לטקס הענקת הגביע. הוא ואני נשארנו באותו שלב אוהדי בית”ר היחידים באצטדיון.

וכך, שוב, כאילו לא חלפו חמש שנים, הבטתי ביציע המזרחי הריק ותהיתי איפה כל אותם אלה שנשבעו לאהוב את המנורה לעד, באש ובמים?!

וכל מה שעבר לי בראש היו מילותיו האלמותיות של נתן זך – לא טוב היות האדם לבדו, אבל הוא לבדו בין כה וכה.

תל חי.

כמו חוזה של שחקן ברזילאי בליברפול
אנייסטה מיבנה