המקום בו לא צומח דשא

כדורסלן ענק, ספורטאי בינוני

בספרו האוטוביוגרפי "Eleven rings" מסביר פיל ג'קסון שבאבולוציה של קבוצה מנצחת ישנם שלושה שלבים:

שלב 1: הסתמכות בעיקר על הישגים תחת המוטו של "אני טוב ואתם לא". עבור הכוכבים בקבוצה הניצחון הוא עניין אישי והתוצאה היא ארגון המהווה אוסף של "זאבים בודדים".

שלב 2: גאווה שבטית ומוטו של "אנחנו טובים". קבוצות מסוג זה מתעלות בעיקר מול יריב המאתגר אותם.

שלב 3: שלב נדיר המאופיין בחדווה מעצם היצירה כשהניצחון הוא הבונוס הנלווה אליה.

ג'קסון מתאר באופן מרתק כיצד כאשר הגיע לשיקגו ב-1988 היא הייתה קבוצה בשלב 1. אוסף של זאבים בודדים, או למעשה זאב בודד – מייקל ג'ורדן, שהניצחון עבורו הוא עניין אישי.

כדי להפוך את שיקגו לאלופה הוא היה צריך להעביר את ג'ורדן תהליך שבו הניצחון הופך לעניין קבוצתי. כאשר נפגשו לראשונה ג'ורדן כבר היה בעונתו החמישית בליגה, אבל זה לקח לג'קסון שלוש עונות נוספות להשלים את המעבר לשלב 2 ולהפוך את ג'ורדן מהשחקן הטוב בליגה שלא מסוגל ללכת עד הסוף, לאלוף.

לאחר שחזר מהפסקת הבייסבול, ג'ורדן כבר היה מוכן לשלב השלישי, זה שלפי ג'קסון אפיין את שיקגו של עונות 1995-1998. זו הייתה קבוצה, שג'קסון במושגים בהם הוא משתמש מעולם הניו-אייג', מתאר ככזו "שאופיינה בתחושת פליאה וסקרנות כנה ותמימה ובאמונה בלתי מסויגת ש"החיים טובים".

אחת האנקדוטות המעניינות בספר, לטעמי לפחות, היא זו בה ג'קסון מספר על אותו סל ניצחון מפורסם של ג'ון פקסון במשחק מס' 6 נגד הפיניקס סאנס בסדרת הגמר של 1993:

"מה שבאמת הרשים אותי לא הייתה הקליעה עצמה, כי אם המסירה של ג'ורדן, שהובילה למסירה של סקוטי, שהובילה למסירה של הוראס, שהובילה לשלשה של פקסון. רצף המסירות הזה לא היה מתאפשר ללא ההשקעה הרבה לאורך השנים. לא רק בתרגול השיטה של התקפת המשולש, אלא גם בפיתוח האינטליגנציה הקבוצתית לשחק כגוף אחד".

את השלב הבא באבולוציה של שיקגו ממחיש מהלך דומה במשחק מספר 6 בסדרת הגמר של 1997 נגד יוטה ג'אז, שהוביל לסל המפורסם של סטיב קר:

כשצפיתי במהלך שוב לקראת כתיבת הפוסט הזה שמתי לב למשהו מעניין. לכאורה, המסירה של ג'ורדן לקר נבעה מכך שהוא נלכד בשמירה כפולה ללא מבט לסל. אולם, כפי שניתן לראות בווידאו שלעיל, סביר מאוד להניח שהמהלך היה מתוכנן: בפסק הזמן שלפני המהלך (החל מ-4:02) ג'ורדן אומר לקר משהו שקשה להבין, אבל את התשובה של קר אפשר לשמוע בבירור – "אני אהיה מוכן".

מדברים הרבה על גדולתו של לברון ג'יימס. על כך שהצליח להוביל קבוצה מאוד מוגבלת לסדרת גמר רביעית ברציפות. אלא שלטעמי, העובדה שהוא מגיע עם קבוצה מוגבלת לסדרת הגמר דווקא עומדת לחובתו ולא לזכותו.

ג'יימס הוא מסוג המנהיגים שקיימים גם בפוליטיקה ובעסקים, ולמעשה בכל תחום בחיים שמעורב בו ניהול אנשים – אלו שלידם לא צומח דשא. התפקיד של אלו שמסביבם הוא לשמש תפאורה לגדולה שלהם. ולכן, מי שעלול לבלוט מעט יותר מדי ובכך להסיט מהם את תשומת הלב מועמד על מקומו או מוצא את עצמו מחוץ לסיטואציה.

וכך יוצא שככל שהשחקנים לידו של ג'יימס בינוניים יותר, כך גדולתו בולטת יותר, ולכן אין לו שום אינטרס להפוך אותם לטובים יותר.

אלא שמנהיג אמתי, בספורט ובכל תחום כאמור, הוא זה שמעצים את אלו שסביבו. שהופך אותם לטובים יותר. המנהיגים הגדולים באמת עושים זאת עד לרמה שהם אפילו מצליחים לייתר את עצמם.

מייקל גו'רדן לא הגיע עד לשם, אבל הוא כאן עשה את הדרך הארוכה תחת הדרכתו של פיל ג'קסון עד לשלב שבו הוא הפך את אלו שסביבו לטובים יותר, ולא רק את עצמו לטוב יותר.

את לברון ג'יימס כמעט בלתי יעלה על הדעת לדמיין מתכנן בעצמו מהלך שבו הזריקה האחרונה במשחק האליפות תלך לשחקן אחר.

סטטיסטיקה מעניינת על קליבלנד מראה שהיא מדורגת במקום ה-27 מבין 30 קבוצות הליגה במספר המסירות למשחק, עם ממוצע של 273.5 מסירות למשחק. בפליי-אוף, הנתון הזה כבר ירד ל-247. לשם השוואה, גולדן סטייט רשמה ממוצע של 322.7 מסירות למשחק בעונה הסדירה (מקום 4) ו-301 בפליי-אוף.

אינני מבין גדול בכדורסל, אבל באנשים, אם יורשה לי במחילה להעיד על עיסתי, אני מעט מבין.

יתכן ולברון ג'יימס הוא שחקן הכדורסל הטוב בהיסטוריה. אבל, לטעמי לפחות, הוא רחוק מרחק רב מגדולתו של מייקל ג'ורדן כספורטאי. למעשה, אם לוקחים בחשבון ספורטאים גדולים בתולדות המשחק, כמו מג'יק, לארי בירד ואחרים, אני בספק אם ג'יימס נמצא בין חמשת הספורטאים הגדולים בתולדות הליגה, או אפילו בין העשרה.

כי היכולות האתלטיות וטכניות, שג'יימס התברך בהם ביד רחבה מאוד מאוד, הם רק חלק אחד מהחבילה שמביא אתה ספורטאי המעוניין להציג את הקייס שלו לגדולה אמתית. אישיות, מנהיגות ובעיקר, כאמור, היכולת לעשות את אלו שמסביבך טובים יותר, הם פרמטרים משמעותיים לא פחות, במידה רבה אף יותר.

אנייסטה מיבנה
אקזיט

תגובות

  • Dr. van nostrand

    לברון אוהב לבוא כאנדרדוג, הוא הצליח לעשות זאת אפילו מול בוסטון הנוכחית ( ללא אירווינג ) ואז לצייר את עצמו כגיבור שחוזר מפיגור 2-3 לנצח במשחק מס' 7.
    יש עוד דברים לומר אך הקובייה הזאת שסגרו אותנו בה אינה תסבול זאת ואי לכך אין טעם.
    תודה על הפוסט.
    החזירו אותנו לשלב הראשון שתיארת. כל אחד לעצמו.

    הגב
  • חובבן

    סיפור יפה, רק לא מחובר למציאות. לברון הוא שחקן הרבה יותר קבוצתי מג'ורדן בכל פרמטר שתבחר (תתחיל מאסיסטים). לאורך רב הקרירה, לברון חיפש בצורה עיקבית שחקן אחר לזריקות מכריעות, פשוט כי לא היה קלע טוב. בשנתיים האחרונות שיפר מאד את הקליעה מרחוק, והוא אכן לוקח (וקולע!) יותר זריקות מכריעות.
    ברמה האישית ידוע שג'ורדן היה בלתי נסבל ושנוא ע"י "חבריו" לקבוצה. הוא למשל רימה אותם באופן קבוע בהימורים על כסף. מחוץ למגרש בכלל אין מה להשוות. אחד מקים בתי ספר בשכונות עוני, אחד מהמר כפייתי ומפחד להביע דעה כלשהיא (שספק אם יש לו).

    הגב
    • אלפסי

      להפוך את אלו שלידך לטובים יותר זה הרבה יותר מאסיסטים. אנייסטה, למשל, אין לו כמות גדולה של בישולם, אבל כולם מסכימים שהוא היה הבורג החשוב ביותר במכונה של ברצלונה.
      ולמה לא צמח קלע טוב ליד לברון?!

      הגב
      • no propaganda

        אני חושב שאתה ממש מגזים לגבי אינייסטה.
        כלומר בלי להכנס לדיון מי באמת היה הבורג במרכזי, 90 אחוז מהאנשים(אני לא ביניהם), יצביעו על מסי, ממי שנשאר הרב המוחלט יצביע על צ'אבי.

        הגב
    • בני תבורי

      ומוכר לילדים רפובליקאים נעלי נייקי שייצר ילד באסיה בשביל דולר ליום

      הגב
    • יואב

      ואת מי מעניין איך מייקל היה בחייו? מה לנו לשפוט פנומן כזה בצורה כל כך קרתנית? מה בחיים שלנו נותן לנו בכלל פרספקטיבה ביקורתית על העניין?
      על הפרקט הוא היה שירה, הוא היה חדור מטרה, ולא צמח לידו דשא, צמח סביבו יער קדומים נפלא ותנכי שהניב את הפירות הכי טעימים שיש.

      הגב
  • אלי-לא אוהד כ"ס

    יפה דרשת, אלפסי. אתה צריך להיות מספיק בטוח בעצמך על מנת להאציל על חבריך. לוקח זמן להבין שיש לפעמים בקבוצתיות גמול יותר גדול מאשר בהישג אישי. מג'יק אמר פעם שהוא הבין כבר בתיכון שגם אם אתה יכול, אין טעם בלנצח את המשחק לבד. יש מנהיגות ספורטיבית מכוח היכולת ויש מכוח האישיות.אלו שיש להם את שניהם, אלו הגדולים באמת.

    הגב
  • ניינר / ווריור

    אני מתייחס בספקנות לממבו ג'מבו של המטורלל הניו אייג'י. עוד מאמן אוברייטד שנהנה ממזל מטורף

    הגב
  • אסף

    לגבי הזריקה האחרונה במשחק האליפות - בדוק את משחק האליפות האחרון של הקאבס, תראה מי קלע שם את השלשה המנצחת.
    לברון מוסר בחדווה ובמיומנות גדולות בהרבה מג'ורדן. הם בכלל לא באותה רמה בהיבט הזה.

    הגב
    • אלפסי

      אתה מתכוון לשלשה של קיירי במשחק 7 ב-2016? אין שם שום מהלך קבוצתי. אין מה להשוות למהלך של פקסון ב-93' או קר ב-97'.

      הגב
  • B. Goren

    תודה איציק. כתבת נפלא. שבת שלום.

    הגב
  • איציק

    אלפסי, אתה גדלת זוג... גדולות אם העלית פוסט נכון מאד זה (אם כי המקור עליו אתה מסתמך לא הכי... אחרת היה מצליח ביותר ממקום אחד שניסה). ג'ורדן ולברון הם שחקנים שונים בתכלית. ג'ורדן היה אינדיוידואליסט שהיה מתחיל מהלך וגם מסיים אותו. השחקנים שסביבו היו בכלל מופתעים כשהוא מסר והיו מחטיאים לבד מטווח אפס. אלו השנים הראשונות של ג'ורדן, אינדיוידואליסט אדיר אך לא יותר מזה. לברון הוא שחקן שהגיע עם יכולות אישיות גבוהות מאד כאשר אחת היכולות שלו היתה גם למסור והוא עשה ועושה זאת עד היום. מכאן ההתפתחות של כל שחקן היא שונה לחלוטין. מצד אחד ג'ורדן שיפר את היכולות שלו משנה לשנה, פיתח קליעה מבחוץ, פוסט אפ ועוד. מצד שני הוא הבין שהוא צריך להיות חלק מקבוצה, כלומר, הוא יכל לתת לאחרים לנהל את המשחק (פיפן, הארפר, קוקוץ') ובו בזמן לא להיעלם אלה להיות חלק מהתנועה, שותף מלא בשתף המשחק ההתקפי בין עם קיבל אותו כמסיים, אם כמוסר (לאו דווקא אסיסט), ואם כמסיח דעת שבכלל לא נוגע בכדור. ההפנמה שככה הוא משפר את סיכוייו להצליח (הוא לא אופורטוניסט שעשה זאת לטובת חבריו) הפכה אותו לשחקן על שהוא גם שחקן קבוצתי מעולה. זה לא נספר בכמות האסיסטים אלה באופן בו הוא משתתף במשחק הקבוצתי. אצל לברון ההתפתחות האישית היתה דומה לזו של ג'ורדן, גם הוא מביא למשחק דברים חדשים, שפור אדיר בקליעה, גם הוא פיתח פוסט אפ ופייד אווי שלא מתבייש מנוביצקי. רק מה, הוא לא התפתח קבוצתית (פעם הוא דיבר על מורשת, היום הוא מדבר על אני המנהיג, אני צריך להראות דוגמה, אני צריך לקלוע, לשמור, לקחת ריבאונד, למסור, ועוד...). הוא עדיין מדבר על אני וסביבי ולא על אנחנו כקבוצה. הוא עדיין מוסר טוב לג'ורדן ומספק יותר אסיסטים. פעם כשהוא היה במגרש (בלט מאד במיאמי) היו לא שני מודי עבודה, או שהוא מקבל את ההחלטות (לפעמים וויד כפה את עצמו בגלל גדולתו הוא), מכדרר, מכדרר, מכדרר ואז מחליט לחדור, לזרוק, למסור, או שהוא מנותק מההתקפה, נותן את הכדור ולא חלק מהתנועה, ארבעת האחרים מתקיפים. היום הוא רוב הזמן במוד הראשון בלבד, כבר אין לו דקות שהוא מתנתק. מבחינת לברון הקבוצה זה הוא ואחרים שהוא צריך לדאוג להם, במקום הוא ואלו שהוא משתף פעולה איתם. אז לברון אף פעם לא היה שחקן קבוצתי, הוא היה שחקן שדואג לקבוצה שאיתו. הוא השיג המון בגישה זו בגלל יכולותיו האישיות העצומות, אבל הרבה פחות ממה שיכל להשיג אם היה משתפר קבוצתית. לג'ורדן זה לקח שמונה שנים, ללברון זה ייקח לפחות 15 אם בכלל.

    הגב
  • עידו אקסברד

    מסכים מאוד, מרגיש כאילו תמיד השחקנים שליד לברון לא מספיק טובים.
    זה כמובן לא נכון, מאז שעזב את קליבלנד בפעם הראשונה יש לו בכל עונה מאז 2010 צוות מסייע מצויין, הוא בונה נרטיב שבו השחקנים שלידו לא מספיק טובים ואז כשאחד מהם "מבליח" נגד קבוצה נחותה משמעותית כמו בוסטון אז הוא יוצא בהצהרות של "jeff green is my man" ומצטייר כבחור מקסים.

    ברור שהסטטיסטיקה של כל שחקן שיעבור לשחק איתו מן הסתם תרד מעט בגלל שלברון הוא האופציה הראשונה בהתקפה, אבל לפני לברון אני זוכר את קווין לאב כשחקן טופ 6-7 בליגה.

    לי בעיקר מפריע העובדה שהוא לא נותן לאף קבוצה בה הוא נמצא להיות מאומנת, הוא הכל יכול והמאמן יכול להיות בני בן זקן לצורך העניין, חבל מאוד כי זה מונע ממנו להיות בקבוצות באמת היסטוריות.
    רק לחשוב מה שחקן עם יכולות כאלה יכול לעשות כחלק ממערכת משומנת של קבוצה מאומנת בה הוא הgo to guy אבל עדיין יש שיטה, חבל.

    הגב
    • איציק

      האמת, היה נחמד לראות את לברון בקבוצה של טביב. בטח היה מייבש אותו חצי עונה ;)

      הגב
    • שמעון

      הכל נכון מה שאתה אומר.

      אבל עם כל זה אם היה לו את הגאמפ והקליעה שיש לו היום לפני 7 שנים הוא היה עם 5-6 טבעות היום וכנראה הגדול מכולם. הוא הפסיד בעבר כי לא היה לו קליעה כמו ב3 השנים האחרונה- מאז גמר 2015 למעשה שמאותו גמר הפך לשחקן מפלצתי גמר מנטלית. לפני 2015 הוא היה הרבה יותר חלש מנטלית ושחקן פחות טוב בהתקפה.

      הגב
    • yaron

      לסגור את הליגה :-)

      הגב
    • איציק אלפסי

      לדעתי לברון הפסיד את דיוויד בלאט בענק. לאורך זמן הוא היה הופך אותו לשחקן שלם יותר ולוקח עם קליבלנד יותר מאליפות אחת.

      הגב
  • אלון3131

    אם התזה הזאת הייתה נכונה, הייתי מצפה שלאורך קריירה של 15 שנים הייתי רואה שחקנים ששיחקו לצד לברון פורחים במקומות אחרים אחרי שעזבו אותו או לפני שהצטרפו אליו. אשמח לדוגמא כזאת שהיא לא קווין לאב(שהיה שחקן של מספרים מעולים בקבוצת תחתית).

    אתה טוען שליד לברון לא צומח דשא, איזה דשא צמח ליד ג'ורדן? מי ששיחק ליד ג'ורדן או ליד לברון לא גדל בדיוק לתפקיד שהוא מיועד אליו. שחקנים משלימים כמו פקסון קר ואינסוף אחרים היו בדיוק מה שהם, שחקנים משלימים שתורמים קליעות חופשיות הגנה או ריבאונד. סופרסטאר כמו פיפן או אולסטאר כמו קוקוץ' אכן הגיעו למלוא הפוטנציאל שלהם.

    כנ"ל לברון, שחקנים כמו תומפסון וג'ורג' היל עושים את העבודה לידו. שהוא שיחק עם וויד וקיירי, הם היו סופרסטארים אדירים איתו ובלעדיו.

    הגב
    • אלון3131

      אגב שחלילה לא יסכלו אותי, אני לא חושב שלברון טוב מג'ורדן.
      פשוט התזה הזאת שג'ורדן היה איזשהו סוג של מנטור שגידל שחקנים לעומת לברון שרק מייבש שחקנים והורג פוטנציאלים אדירים של שחקנים כמו מאריו צ'אלמרס בובי ג'קסון ואימן שאמפרט שאין ספק שבלעדיו היו שחקנים מובילים בליגה.

      הגב
      • שמעון

        מייקל היה חרא יותר גדול מלברון

        הגב
      • איציק

        ג'ורדן לא היה מנטור, לא רצה להיות מנטור ולא יכל להיות מנטור. גם לברון לא, למרות שלהבדיל מג'ורדן לדעתי הוא יכל להיות מנטור לא רע כי הוא לא מאנייק באופיו. ההבדל הוא שג'ורדן הבין שכדי להצליח במקסימום האפשרי צריך לתת לקבוצה לשחק ולא לנהל אותה. פאקסון וקאר שהם הרבה פחות מוכשרים מג'י. אר. סמית לדעתי (קלעים יותר טובים אבל לא שחקנים יותר טובים) יכלו לקבל כדור ולנהל התקפה כאשר הכוכבים כמו ג'ורדן ופיפן מבצעים את התנועה. זה מעצים את פקסון וקאר, נותן להם ביטחון ומוציא מהם יותר ממה שהיה צפוי במערכת של לברון למשל. שיקאגו הרוויחה את שני אלו הרבה מעל המצופה וכנ"ל מלונגי ווילינגטון. שני גבוהים שאין להם כמעט כלום אבל השתתפו בתנועה הקבוצתית, קיבלו כדור, הוציאו אותו ולפעמים אפילו שמו אותו בטבעת. לברון כמעט ולא משתתף בתנועה, הוא מנהל אותה, וזה ההבדל. כמובן ששניהם הם דומיננטיים מעל כל השאר אבל ג'ורדן כחלק מהקבוצה ולברון מעל הקבוצה. להערכתי, ג'י. אר. סמית יכל להגיע לצד לברון להרבה יותר מאשר הוא השיג, אבל זו רק תחושת מעיים.

        הגב
        • אלון3131

          שוב, אני מבין את הרגשות הנוסטלגיים לגבי ג'ורדן, והוא באמת אגדה והגדול בכל הזמנים. אבל חייבים לדבר על עובדות.

          אלפסי כותב פה פוסט שלם על זה שליד לברון לא צומח דשא, על סמך מה? תחושת בטן?
          איפה השחקנים שהצליחו בלי לברון וכשלו איתו, איפה השחקנים שפרחו בלעדיו, מי מהשחקנים ששיחק איתו לא הגיע לפחות לפוטנציאל שלו (גם אם לא שבר את תקרת הזכוכית)?

          תביאו לי עובדות חבר'ה

          הגב
          • איציק

            השאלה הפוכה, איפה השחקנים הבינוניים שהשתפרו בסביבתו?

            הגב
            • אלון3131

              סלח לי אתה טועה, השאלה היא לא הפוכה. שחקנים בינוניים ישארו בינוניים. לג'יי אר סמית' היו פיקים טובים ליד לברון כמו גם להרבה שחקנים אחרים, אבל בסוף זה מה שהוא שווה.

              השאלה היא הפוכה אלייך, איזה שחקנים בינוניים השתפרו ליד ג'ורדן? כלומר ברור שרון הארפר היה אחלה גארד הגנתי בתקופה ההיא, אבל האם הוא עשה משהו מעבר לפוטנציאל שלו? כנ"ל דניס רודמן, כנ"ל סטיב קר, הם כולם עשו פלוס מינוס מה שהם עשו בקבוצות אחרות גם.

              ושוב אני חוזר לטענה שחזרתי אליה הרבה פעמים, תגדיר "השתפרו".
              בסוף שחקני משנה או עושים את העבודה שלהם טוב או לא. אי אפשר לצפות מג'יי אר סמית' שיהפוך לקלי תומפסון כמו שאי אפשר לצפות מדניס רודמן לפתח קליעה לשלוש. השאלה היא האם סביב לברון וכוכבים אחרים שחקני המשנה עשו את העבודה שלהם על הצד הטוב ביותר.
              לדעתי? התשובה היא סה"כ חיובית, המון שחקני משנה חוו עונות קריירה לצד לברון ואחריו הם נעלמו מהמפה של הליגה הזאת. ע"ע אימן שאמפרט ומאריו צ'אלמרס ואחרים.

              אני מצפה מבן אדם שכותב פוסט שלם על זה שליד לברון לא צומח דשא שלפחות יגבה בעובודת, יגדיר מזה צומח דשא, האם מדובר באליפויות? האם מדובר בפיתוח קריירה של שחקנים לאחר שג'ורדן פרש? באף פרמטר לא מצאתי תשובה ראויה.

            • אמיתי

              איתך במאבקך הצודק אלון. זו פשוט אמירה פשטנית שלא מגובה בעובדות. סוג של בון טון

            • איציק

              אלון3131, לא אתייחס להטרלה שבתגובה מתחתיך, אבל לשאלתך בהחלט כן, למרות שהיא לא הנכונה, ואני עומד מאחורי מה שכתבתי. ג'י. אר. סמית לא יהפוך לקלי תומפסון, וכנראה זה גם לא היה בפוטנציאל שלו. אני מסכים בהחלט עם קביעה זו. אבל לדעתי הפוטנציאל הכללי שלו הרבה יותר גבוה מזה של קאר או של פקסון. בטח יותר מוילנגטון (כמובן בייחס לעמדה שכל אחד שיחק). שחקנים אלו קיבלו החלטות כשג'ורדן היה על המגרש, בטח שקאר ופקסון, ניהלו התקפות והניעו תנועה. הם החזיקו משחקים בהרבה מקרים גם בפלאי אוף כולל גמרים בלי שהקבוצה תתפרק כשג'ורדן (לפעמים יחד עם פיפן) על הספסל. זה ההבדל הגדול, אצל ג'ורדן השחקנים האמינו שהם רשאים ויכולים לתפקד באופן עצמאי. הם לא הפכו לכוכבים, אבל הם המשיכו לתפקד במסגרת כשרונם. אני חושב שג'י. ארץ סמית יכל להיות הארפר, לא פיפן, אבל הרבה יותר ממה שהוציא מעצמו. אם אתה חושב אחרת, אז אנחנו חלוקים ונשאר כאלו או שתצטרכ בשלב כלשהו להסכים איתי.

            • אלון3131

              שמע, הלוואי וזה היה סלע המחלוקת בינינו. כי זה באמת בקטנה, אין לי בעיה להגיד שקל יותר היה לשחק ליד ג'ורדן מאשר ליד לברון מבחינת חופש פעולה.

              קשה לי מאוד עם אמירה כל כך פשטנית וכללית כמו ליד לברון לא צומח דשא בלי שזה מגובה בשום דבר מעבר לאו נוסטלגיה נפלאה לשנות ה90 הקסומות או whataboutism קלאסי כמו "לדעתי ג'יי אר סמית' היה טוב יותר ליד ג'ורדן" אין לי איך להתווכח עם אמירה כזאת כי באותה מידה אני יכול לענות לך ב"לדעתי רון הארפר ליד לברון היה הופך לקיירי ארווינג"

              שורה תחתונה אני חוזר לשאלה המקורית שלי לכותב הפוסט או למישהו אחר שיצליח סוף סוף לענות לי.
              מי השחקנים שלא מיצו את הפוטנציאל שלהם(שוב מלבד קווין לאב) ליד לברון ב15 השנים בקריירה שלו ב3 קבוצות שונות.
              התשובה לזה לא יכולה להיות, ג'יי אר סמית' היה יכול להיות עוד יותר טוב ליד ג'ורדן, התשובה צריכה להיות, שחקן X אחרי\לפני ששיחק עם לברון היה הרבה יותר טוב ומשפיע בליגה(בקבוצה משמעותית עם תפקיד משמעותי).
              תשובה לשאלה הזאת אני עוד לא קיבלתי.

            • איציק

              עצם העובדה ששחקנים כמו הסנטרים שהיו לו, שלא עשו כלום בשום מקום, תפקדו לידו זה דשה. פרחים הם לא יהיו אף פעם. זה שהם תפקדו כשהוא על הספסל זה אחול דשה שיכול להיות. מה מעבר לזה אתה מצפה. אם חשבת שמלוק לנגלי יצא אלאג'ואן, אז זו באמת הגזמה. ד.א. אני לא בטוח שליד ג'ורדן היה יותר קל, הוא היה בן-זונה לא קטן, אבל הוא אפשר לשחק אחרת. אני באמת מאמין שאם לברון היה נוהג כך, יכל להרוויח עוד 6-8 דקות מנוחה למשחק בפלאי-אוף (פרט למקרים חריגים), ואז הלברון שרואים עכשיו היה נראה הצל של מה שיכל להיות.

    • matipool

      אלון - אף אחד לא חשב שפיפן יהפוך לכזה (צבע מובלט, קו מדגיש למטה) סופרסטאר. לא יודע אם למייקל יש מניות בזה (מאמין שכן) אבל זו דוגמה לשאלה שלך.

      הגב
  • שמעון

    ראינו את פיל גקסון מיישם את זה נפלא בניקס.

    התקפת המשולש שלו זה ג'ורדן, קובי ושאק-3 מ4 השחקנים הגדולים בהסטוריה לטעמי אחרי 1980 יחד איתם לברון כמובן.

    שהיה לו אותם עשה משולש פיצה וזן מאסטאר עם כרמלו וטים הארדווי ג'וניור קוואמי בראון עשה חמוצים.

    קיצר איך מישהו פה קרא לו? הזן מאסטר השרלטן. הבולס לקחו אליפות כי מגיק ובירד סיימו את חלקם והפיסטונס ירדו ולא בגלל משולשי הפיצה של גקסון.

    לגבי לברון זה מי שהוא. מנהיג, כריזמטי, פסיכופת, נרקיסיסט, בעל קשרים וכתבי חצר רבים, כדורסלן עילאי ואחד מ-3 הגדולים אי פעם עם סיכוי גדול בסוף הקריירה להיות מספר 2 בכל הזמנים. לברון בא עם הטוב והרע ביחד. הוא משנה ארגונים, הוא הופך כל קבוצה לקונטנדרית, הוא מכניס כסף והוא הדבר הכי מעניין בספורט העולמי הן מבחינת שונאיו והן מבחינת אוהביו, כולם כל היום לברון לברון. הוא ה-צ'וזן וואן, האגדה, הווי אר אול וויטנס, הילד מאקרון, כל הנרטיב הוא מעצב לעצמו בכל התחומים.
    לברון הוא תאגיד, הוא לא רק שחקן כדורסל, לכן זה כל החבילה יחד, אי אפשר לפרק אותה. מקצועית לרוב זה עובד, מאחרי שהוא עוזב נשאר חורבן, כמו אסטרויד. זה לברון לטוב ולרע ואני לא חושב שיש מישהו נורמלי שלא יקח אותו לקבוצה שלו עם כל החסרונות, האגו, אני ואפסי עוד.

    מי כמוהו? כריסטיאנו רונלדו, מקום 2 בהיסטוריה, סטטיסטיקה מטורפת כמו לברון, שניהם היו חד הוריים, שניהם בני 33, שניהם נרקיסטים מטורפים (אחד עם פסל של עצמו בבית ואחד עם קעקוע על הגב דה צ'וזן), שניהם בשיאם היום בגילאים מאוחרים. רונלדו כמובן לא בעל השפעה בריאל כמו לברון אבל גם הוא משפיע שם הרבה וכי הוא במדריד. לברון נמצא בקאבס, בחור של תחת. אם רונלדו היה במלאגה הוא היה שולט שם כמו לברון.

    הגב
  • yaron

    כל זה לפני שהתחיל הגמר...
    גמר שדיי יסגור את הסיפור, לטוב ולרע. אם קליבלנד לוקחת לברון עולה למעלת "שני רק לג'ורדן". אם הוא מפסיד, אז כן, חבילת נתונים ויכולות מדהימה שקשה מאוד לגדל לידה דשא.

    הגב
  • Srtest - ארטסט

    עכשיו זה באופנה לדבר על פיל ג'קסון בעקבות הכישלון המוחלט שלו כג'נרל-מנג'ר (מה שמוכיח שאי אפשר סתם לעבור - הישארו עמנו אנחנו נחזור לעניין בנוגע לאיזה שחקן שמדובר בנוגע אליו בפוסט). בואו לא נדבר על ג'קסון אלא על פופוביץ'. האם השלישייה הגדולה היתה מצליחה באותה מידה של הצלחה אצל מישהו אחר? נדמה לי שזו שאלה רדודה כי כמו בכל דבר שקרה בהיסטוריה של הספורט מדובר בשילוב של גורמים. השאלה המעניינת יותר שעוסקים בה כיום ולטעמי התשובה אליה היא חד-משמעית היא האם שחקן הוא פחות טוב משום שהוא מצטיין בשיטה כמו של פופ? אם שחקן הוא של "מכיל", קונטיינר כפי שראיתי את ורד כאן מהאתר כותבת על שחקנים זרים בכדורגל הישראלי שיותר מצליחים, האם הוא טוב יותר כי הוא מצליח בצורה של שכונה או כשהכל עליו?

    האמת נמצאת איפשהו באמצע לא משום ששחקן הוא פחות טוב כי הצליח אצל פופ. בדיוק ההפך ועל כך אומרים שחקן של קבוצה גדולה לעומת קטנה. האמת באמצע כי ג'ורדן היה המפגש, נקודת האמצע בין השכונה לשיטה.

    לברון ג'יימס הוא השיטה. הוא הקבוצה. מן הסתם הוא גם מוסר הרבה יותר אסיסטים וההשפעה המוחלטת שלו ניכרת. ג'ורדן קיים דיאלוג עם השיטה גם אם לא התמסר לה לחלוטין כמו שלישיית סן-אנטוניו ואשאיר לאחרים את המסקנות. לגבי פיל ג'קסון והיכולת שלו להוציא את מה שהוציא מהרבה שחקנים שונים וכוכבים גדולים שונים, חלקם הרבה פחות גדולים מג'ורדן היא לא ניתנת לעוררין.

    מרק ג'קסון שקשה למצוא הרבה שהם מאוהדיו אמר על טיי לו שמאמנים גדולים תמיד הלכו עם שחקנים גדולים... יודעים מה? אני זורם. ג'קסון הלך עם ג'ורדן וג'ורדן הלך עם ג'קסון לטובת שניהם. נראה מה טיי לו יעשה בנפרד. לגבי לברון אנחנו יודעים - הוא יגיע למקום שבו כל הסיכויים יהיו לטובתו.

    ההשוואה בין ג'ורדן ללברון קיימת ולגיטימית בקצה אחד שלה ולא בקצה השני. הגדולה של ג'ורדן להתגבר על מכשולים גדולים ולקחת על הגב שלו קבוצה שבה אחרים מספקים תוצרת וחדשים מצטרפים (שלום קוקוץ') היתה חסרת תקדים וכך עד היום. חוסר היכולת שלו לקחת את וושינגטון לפלייאוף על כתפיו בלבד אומרת משהו בהשוואה בין הכתפיים שלו ושל לברון. כמובן שלברון לא מוכן לבחון שום סיטואציה אחרת. בסוף עם הגיל אחת תפגוש אותו ואז נראה.

    הגב
    • Srtest - ארטסט

      הייתי נותן ללברון את התואר של מלך בוואריה. מספר אחד בטריטוריה שלו.

      לגבי חוכמת המשחק שלו אני חושב שהוא מספר אחת. הוא עושה את מה שעושה בזמן תנועה וזה שם אותו בדרגה אחרת מכל מי שקדם לו. אנחנו רואים את גרסת המערב של אוקלהומה לעניין.

      הגב
  • דיזידין

    זה שנאלצת לחפריד בין ״הכדורסלן הטוב ביותר״ ל״ספורטאי הטוב ביותר״ ממוטט את התיאוריה לטעמי.
    ההפרדה של דורפן, בין הטוב ביותר לגדול ביותר (ואולי ג׳ורדן הוא שמחזיק בשני התארים), עושה יותר היגיון.

    הגב
  • רוני

    אני אוהב את הפוסטים שלך, אבל לדעתי פספסת בגדול הפעם. לברון שחקן הרבה יותר קבוצתי מג׳ורדן. וכנראה גם בן אדם יותר טוב, בטוח יותר נחמד. מלבד קווין לאב, אני לא חושב שיש שחקן שירד ברמתו עם לברון, ורוב השחקנים הבינוניים ששיחקו איתו נתנו עונות דיי טובות איתו. כך שאני לא רואה איך הוא מקטין אנשים סביבו , וגם לא רואה איך ג׳ורדן עשה אחרים טובים יותר.
    הדבר העיקרי בקריירה של לברון הוא שהוא שיחק ומשחק בקליבלנד, שזה ארגון גרוע. לא סתם הם לא זכו באליפות אף פעם. בשבע השנים הראשונות הם לא הביאו אף שחקן שבכלל שווה לדבר עליו, כולם היו או גרועים או בסוף הקריירה. גם מייק בראון הוא לא בדיוק מאמן עילוי. ולכן זה הוביל למעבר הגדול למיאמי.
    אחר כך כשחזר לקליבלנד, היה לו את בלאט כמאמן, אני מאוד אוהב את בלאט, אבל הוא לא היה בשל בזמנו להיות מאמן של קבוצה לאליפות עם מגה סטאר כמו לברון. והם עדיין הצליחו יפה, מרחק פציעה של אירווינג מאליפות.
    בקיצור , לדעתי הוא ספורטאי מצויין. הרבה יותר טוב מאחרים, למשל קווין דוראנט.

    הגב
  • זינק

    אם ג׳ורדן היה חיי בעידן התקשורתי העכשווי, ככל הנראה הפוסט שלך היה הפוך.
    אפשר להתווכח על גדולתם כשחקנים (אני חושב שמייקל גדול יותר, אבל אני נוסטלגי חסר תקנה), אבל כל יתר תכונות הסופר הירו שאתה משייך לו הן ללא שום ביסוס או אחיזה במציאות.

    הגב
  • shohat

    הסיפור האמיתי מאחורי סל הניצחון של קר:
    https://youtu.be/QOCcd-iAljI
    זה כבר חלק מהcanon.

    הגב
  • קלבדוס

    התער של אוקהאם: אם השחקנים שליד לברון נראים הרבה פחות טובים, זה בגלל שהם הרבה פחות טובים. ממנו. *** הוא השחקן הכי טוב בהיסטוריה, זה אחד. ושתיים - אין לו פיפן רודמן לידו. אין לו דוראנט קארי לידו. *** חוץ מזה - התיזה שלך נחמדה רק לא עומדת במבחן המציאות. כמו הדיבור (הנפוץ) על אינייסטה, "הבורג הכי חשוב בברצלונה". *** רק נתונים: ב-11 העונות המשותפות שלהם, מסי כבש בליגה 372 שערים. אינייסטה כבש 26. נו טוב, אתה אומר, אינייסטה הוא בוודאי השף. אז זה נכון - הוא בישל 59 שערים באותה תקופה, שזה נהדר. ומסי, רק 144.

    הגב
  • קלבדוס

    חוץ מזה, כולם כמעט נוטים לסכם את תקופתו של לברון. אולי מתוך רצון שהוא יילך ואימת "עבר את מייקל" תחלוף סופסוף. guess what - לברון רק בגיל שבו מייקל השיג את הטריפיט השני שלו. לברון בכושר מדהים, העמידות שלו אגדית. תרחיש לגמרי לא דמיוני: הוא עובר ליוסטון, או פילדלפיה, וקוטף 2-3 טבעות נוספות. קליבלנד של השנה היא ממש לא סוף הסיפור...

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *