עלמא דשיקרא

מתחת לאורות המנצנצים מסתתרת באמריקה חברה חולה

את התמונה הבאה צילמתי באצטדיון בפילדלפיה לפני שבועיים במשחק קדם עונה של ה-NFL בין האיגלס לפיטסבורג סטילרס. צילמתי זאת לא במהלך הפסקה בין הרבעים או במחצית, אלא במהלך המשחק עצמו:

לאורך רוב שלבי המשחק, האזור של, הייתי כותב מזנונים, אבל זה למעשה הרבה יותר מסעדות וברים, היה מלא יותר מאשר היציעים עצמם.

כעת, נכון שזה משחק קדם עונה, סוג של משחק ידידות, אבל הייתי גם במשחקי ידידות בענפים אחרים במקומות אחרים ואני לא זוכר דבר כזה. מה גם שזה מתכתב לי היטב עם מה שחשבתי תמיד על הספורט האמריקאי.

אומר זאת כך, בעוד כדורגל, בכל מקום בעולם בו צפיתי בו, זה משהו שנע על הסקאלה שבין טקס דתי למלחמה, ספורט אמריקאי זה בידור – "Entertainment". באים כדי להעביר כמה שעות בסבבה. לאכול המבורגר, לשתות בירה ולשחרר קצת את השגרה.

"מה רע בזה?" תאמרו לכאורה בצדק. ספורט באמריקה איננו עניין של "חיים ומוות", כפי שאבחן היטב יואב דובינסקי, וכך צריך להיות.

ובכן, הסיבה שאני מקפיד ללכת לאירוע ספורט בכל מקום חדש שאני מגיע אליו, היא שבאירוע ספורט אתה יכול ללמוד על החברה המקומית טוב יותר מבכל מקום אחר.

אני לא אחדש הרבה אם אומר שהתחושה שקיבלתי בשלושת השבועות (ברוטו) בהם הייתי בארה"ב בתחילת החודש הנוכחי היא שהכול עטוף יפה, האורות מנצנצים, הבניינים גבוהים והאנשים יפים.

אבל העטיפה היפה הזו מכסה על העובדה שהחברה האמריקאית היא חברה חולה.

במסגרת שהותי בפילדלפיה התארחתי אצל ידידה מהארץ שהיא כיום מרצה לקרימינולוגיה באוניברסיטת טמפל המקומית. היא לקחה אותי לסיור בבית הסוהר "איסטרן סטייט" (Eastern State Penitentiary) הנמצא בעיר. בית סוהר זה, שעם פתיחתו ב-1829 נחשב לאחד המתקדמים בעולם, נבנה במטרה לשקם אסירים באמצעות כליאה בבידוד. בין אסיריו "המפורסמים" לשעבר נמנה המאפיונר אל קפונה. מאז נסגר ב-1971 הפך למוזיאון פתוח לציבור המתקיימים בו סיורים מודרכים.

המסר שהמקום מבקש כיום להעביר הוא שכליאה וענישה מחמירה אינם פתרון להורדת רמת האלימות והפשיעה, אלא חינוך ושיקום.

בחצר בית הסוהר נמצא המיצג הבא שממחיש באופן ויזואלי את העניין הזה: ארה"ב היא המקום שבו אחוז הכלואים ביחס לאוכלוסייה הוא הגבוה ביותר בעולם ובפער עצום: 730 אסירים על כל 100 אלף תושבים. במקום השני נמצאת רואנדה עם 527 אסירים על כל 100 אלף תושבים. בישראל, לשם השוואה, ישנם 236 אסירים על כל 100 אלף תושבים. ויחד עם זאת, רמת הפשיעה וחומרתה בארה"ב ממשיכים לעלות בהתמדה מדי עשור.

במקביל לכך ישנה כמובן התופעה של מסעות ההרג ההמוניים "Mass shooting", שהיא במובנים רבים ייחודית לארה"ב: בעוד אוכלוסיית ארה"ב מונה כ-5% מאוכלוסיית העולם, מתרחשים בה למעלה מ-30% מהמקרים של Mass shooting. בחמישים השנים האחרונות התרחשו בארה"ב 154 מקרים של מסעות הרג המוני. לשם השוואה, המדינה שנמצאת במקום השני בסטטיסטיקה הזו היא הפיליפינים, בה התרחשו במהלך התקופה הזו 18 מקרים של Mass shooting (רוסיה במקום השלישי עם 15 מקרים). בארה"ב, רק בעשור הנוכחי, התרחשו למעלה מארבעים מקרים כאלו.

התופעה הזו דורשת לעניות דעתי התייחסות קצת יותר מעמיקה מאשר האשמת האלימות בטלוויזיה ובמשחקי הווידאו. אלימות בטלוויזיה ובמשחקי וידאו יש גם בשאר העולם, אבל זה לא גורם לאנשים לקחת רובה אוטומטי ולרסס את החברים שלהם לספסל הלימודים או לעבודה.

וזה מחזיר אותי לספורט.

אחד התפקידים החשובים של הספורט הוא לנקז אליו את התוקפנות הטבעית הקיימת בכל אדם ובכל חברה ולווסת אותה בצורה מבוקרת. העובדה שבארה"ב הספורט הוא סטרילי, היא בבואה של כך שבארה"ב המרחב הציבורי כולו הוא סטרילי.

סטרילי במובן הזה שאינך יכול להביע בו רגשות אותנטיים. זה לא מנומס ולא מקובל לכעוס, להתעצבן, לפלוט איזו קללה. דברים שהם אנושיים לגמרי. התכונה החשובה ביותר שכל ילד אמריקאי לומד שהוא צריך לאמץ זה להיות נחמד "Likeable".

תרבות מהסוג הזה מחנכת אותך מגיל צעיר שרגשות זה משהו שצריך לדעת להדחיק ולכבוש. שבהתנהגות שלך אתה לא אמור לבטא את מה שאתה מרגיש, אלא את מה שאתה אמור להרגיש. ומה שאתה צריך להרגיש, זה שהכול טוב ונפלא, העולם מלא אור, שמחה ואהבה, ושלאנשים יש רק כוונות ורצון טובים. כך תהיה "Likeable" ותזכה לכך שיאהבו ויעריכו אותך.

אלא שזו איננה המציאות כמובן. וחוסר היכולת לבטא את מה שאתה באמת מרגיש מוביל לכך שכל אותם רגשות שליליים מצטברים בתוך נפשו של האדם פנימה, ללא שהם זוכים לאוורור כלשהו. עד שמצטברת מסה קריטית של תסכול ותוקפנות שבאה לידי ביטוי, במקרים קיצוניים, באותם מסעות הרג זוועתיים.

כעת, זה לא בא לומר שאלימות בספורט, על ביטוייה השונים, היא דבר מבורך. מי כמוני, שהקדיש ארבע שנים מחייו להילחם בכך, יכול לומר זאת. אבל גם הקצה השני – היעדר לגיטימציה מוחלט לבטא רגשות אותנטיים – הוא מזיק לא פחות, אולי אף יותר.

אוהדי בית"ר מקבלים בדיוק את מה שמגיע להם
פירקנו אותם 2:1

תגובות

  • חיים הצהוב

    הנושא של האם כדאי לתת יותר דגש בשיקום או בהענשה של אסיר זה נושא שמאוד קל לדבר עליו כשהפשע לא מופנה כלפייך או כלפיי מי שקרוב אלייך.
    לדוגמה בשבדיה המאסר על פשיעה (גם חמורה) הוא קצת בדיחה, זה יותר דומה לנופש של קורסים בשיפור עצמי עם תקופת כליאה דיי קצרה ביחד לשאר המדינות אבל (לפחות נכון ללפני מס שנים לא יודע מה המצב שם עכשיו) יש להם הצלחה ענקית בשיקום אסירים ואחוז האסירים שחזרו לכלא הוא הנמוך בעולם.
    לעומת זאת בארה"ב תנאי הכליאה הם קשים, כמעט ואין שיקום אסירים ורוב האסירים בכלא יחזרו לשם שוב.
    לכאורה אפשר לומר כי הדרך של שבדיה היא הנכונה והאינטרס הציבורי צריך להיות יותר לכיוון של שיקום אבל זה משהו שמאוד קל להגיד מרחוק, האם אדם ממוצע שהיה או שמישהו קרוב אליו היה קורבן, יכול להשלים עם עונש קטן יחסית לפשע שבוצע? אם ישדדו באלימות קשה את סבתא שלך לדוגמה האם תוכל להשלים עם זה שהשודד יקבל תנאים שייתכן שאתה לא יכול להרשות לעצמך ויזכה לשיקום צמוד+ עבודה כשייצא מכלא לאחר תקופת מאסר של כמה חודשים בודדים?
    קחו לדוגמה את דורס אילון אמסלם ז"ל, האם הייתה לכם תחושת צדק אם הדורס מקבל 6 חודשי כלא כשאתם יודעים שבכלא יהיה לו חדר משלו עם מחשב וטלויזיה עם כבלים, הוא יעביר את הזמן בשיחות עם מטפלים ויוכל לרכוש לעצמו מקצוע על חשבון משלם המיסים?

    הגב
    • איציק אלפסי

      אתה בהחלט צודק. אבל למערכת צריכה להיות את השיקולים שלה ולאדם הפרטי יש את השיקולים שלו. זה דומה קצת למצב עם שבויים ונעדרים אצלנו בארץ. מצד אחד ברור שיש את ההזדהות והאמפתיה כלפי המשפחות, וברור שאם זה היה מישהו מהמשפחה שלנו היינו מוכנים שישחררו גם מאה אלף אסירים בשביל להחזיר אותו, מצד שני למדינה יש את השיקולים של המחיר העתידי שעלול להיות לכך. בסופו של דבר המערכת צריכה לקחת בחשבון את כלל השיקולים, ובראשם טובת החברה. תחושת הצדק הפרטית היא אחד מהם, אבל לא היחידה ויתכן, עם כל הכאב והצער הבאמת מובנים, שגם לא המרכזית.

      הגב
      • יריב

        מערכת הענישה הפלילית לא נועדה לצורכי הקורבנות, היא נועדה לצורכי החברה. לתחושת הצדק הפרטית לא צריך להיות מקום במערכת השיקולים האלו בכלל.

        הגב
        • אהד

          זה לא נכון. קודם כל כי גמול (התאמת העונש לעבירה) זה נדבך חשוב מאוד במע הענישה. מלבד זה, ענישה מקלה מדי תביא אנשים לקחת את החוק לידיים

          הגב
          • רן הנרגן

            כדי לטעון את זה אתה צריך להציג נתונים שתומכים בכך. אני לא מכיר כאלו.

            הגב
    • לא מבין

      מה התועלת לנפגע מכך שמי שפגע בו סובל עוד ועוד?
      אני יכול להבין שהנפגע רוצה שהפגיעה בו לא תהיה לשוא ולכן הוא רוצה שתשמש להרתעת אחרים ולכן הוא רוצה ענש מרתיע,
      אבל כשבאים קרימינולוגים ואומרים שענישה אמנם מרתיעה אבל ענישה חמורה אינה מרתיעה יותר מענישה קלה (בעברות לא מתוכננות) אז אני לא מבין מדוע הנפגע ירצה להחמיר.

      הגב
      • איציק אלפסי

        זה לא עניין רציונלי של תועלת. זה עניין רגשי קמאי של יצר נקמה. וזה לגמרי אנושי, אבל משהו שמערכת שרואה את טובת כלל החברה צריכה לדעת לנטרל.

        הגב
  • יואב דובינסקי

    מהותית, האורות הנוצצים בספורט האמריקני באמת מכסים על מערכת שנשענת על ניצול. שלוש שנים שאני כותב על המשמעויות השונות של זה: אי תשלום לספורטאים, הנצחת הגמוניות, זעזועי מוח, תרבות של הטרדות מיניות ואונס, כסתוח פשעים, לארי נסאר ועוד.

    טכנית, אוהדים יוצאים מהיציע לקנות במזנון במהלך המשחק גם כי יש בספורט האמריקני הרבה יותר הפסקות מאשר בכדורגל (קרי אתה לא תפסיד יותר מידי אם תצא מהיציע לחמש דקות) ואפילו מעל למזנונים ואפילו בשירותים יש טלויזיות שמשדרות את המשחק, ככה שבאמת לא תפסיד כמעט שום דבר שקורה. העיקר שתבזבז כסף.

    הגב
    • איציק אלפסי

      נכון. גם חשבתי על זה. שכדורגל אולי לא תופס באמריקה כי אין בו הפסקות ואם אתה יוצא רגע למזנון או לשירותים אתה יכול לפספס את הרגע החשוב ביותר במשחק. וגם ראיתי את העניין עם הטלוויזיות שאנשים יושבים ואוכלים בחוץ ורואים את המשחק על המסכים. מצד שני, את זה אפשר לעשות גם בבית או בפאב...

      הגב
  • NoOne

    אתה מחפש למצוא איזון בין מקום של אלימות ביתר ירושליים לבילוי אחר הצהריים ביאנקי סטדיום , אז החדשות זה שלא תמצא , זה לא סרט ואין כזה דבר.

    מעבר לזה הניתוח שלך בא להשוות בין קהל ספורט אמריקאי לעומת קהל ישראל או קהל כדורגל תקרא לזה איך שאתה רוצה.
    אבל ההשוואה צריכה להיות בין מצב הספורט האמריקאי ביציע בשנות השבעים והשמונים לעומת היום.
    אוהדי פילדלפיה איגלס נחשבים לאחד מהקהלים האלימים או הקשים אם אפשר לקרוא לזה ככה ואם היית יושב בלינק עם ג'רזי של הג'יאנטס בשנות השמונים באמצע הרבע השלישי כשכולם שיכורים היית יוצא בשן ועין.
    אנחנו כבר לא נמצאים בימים שבארקלי ומוזס תופסים לבירד את הידיים מאחורי הגב והדוקטור נותן לו פיצוצים לפנים(האמת שהגיע לו)
    רשויות הספורט בארה"ב מהסיבות שלהם(בעיקר כסף) החליטו למגר את האלימות במגרש וביציע וזה עובד.
    אז אולי יש פחות קללות ומכות ויותר ילדים ונשים ביציע אבל אתה יכול להיות להיות בטוח שאוהד קנזס סיטי צ'יפס מחובר לקבוצה שלו לא פחות ממך.

    הגב
    • רועי

      אני לא חושב שהכוונה של הפוסט היא שהאוהד מחובר פחות לקבוצה שלו, אלא, שהוא מביע פחות את רגשות החיבור שלו.

      הגב
      • אביאל

        החיבור לספורט בארה״ב הוא הרבה פחות לספורט המקצועני, בו כל קבוצה יכולה לקום ולעבור לעיר אחרת. החיבור נמצא בספורט המכללות, שם האהדה לקבוצה והטירוף מסביב גדול הרבה יותר.

        הגב
      • NoOne

        אני לא חושב שזה נכון , לא צריך להיות חכם גדול כדי לחפש ביוטיוב למצוא מאות קטעי וידאו של אוהדי ספורט אמריקאי שמשתגעים משמחה או עצב כשמשהו קורה .

        הגב
    • איציק אלפסי

      NoOne
      יכול מאוד להיות. התייחסתי למצב כפי שהוא כיום וכפי שאני מכיר אותו מרחוק מאז שאני עוקב אחרי ספורט אמריקאי (שזה מאמצע שנות ה-80') והתחושה היא באמת שהאוהדים שם פחות "פנאטיים". יחד עם זאת, זה לא בהכרח אומר שיש להם פחות קשר רגשי לקבוצה, אלא שהקשר הזה בא לידי ביטוי באופנים אחרים. אני חושב גם שקבוצות הספורט שאתה אוהד באמריקה היא מרכיב פחות משמעותי בזהות שלך מאשר קבוצת הכדורגל עבור אוהדי כדורגל. ובכלל, שהנושא של זהות באמריקה הוא פחות משמעותי, לטוב ולרע.

      הגב
      • NoOne

        אוהדים "פנאטיים " זה הדבר הכי גרוע שיש
        בצעירותי(בישראל) הייתי כזה וכל הפסד היה גורם לי 7 ימי אבל.

        היום אני רואה את הג'טס מוצאים כל שנה דרך יותר מוזרה להפסיד ואחרי 5 דקות כבר שכחתי מי היה הקיקר שהחטיא את האקסטרא פוינט

        הגב
  • אביאל

    אלפסי - אתה דוקטור ולכן זה קצת מפתיע שאתה בונה תזה שלמה על סמך תמונת מזנונים ממשחק אחד חסר חשיבות ספורטיבית, כמו גם מנתון אחד (אירועי ירי המוני) שהוא בהחלט מזעזע. לקרוא לארה״ב חברה חולה זו הגזמה גדולה, בכל זאת הדמוקרטיה היציבה בהיסטוריה, הנס הכלכלי הגדול בהיסטוריה האנושית, המעצמה החזקה ביותר בפער ניכר וזו שאם היא תפתח את שעריה חצי מכדור הארץ ינהר לשם. אני יכול לכתוב ספר שלם על גדולתה של ארה״ב, גם מבחינת נתונים סטטיסטיים חיוביים וגם על האלמנט המוסרי שלה במאה השנים האחרונות. כבר ב1920 כתב אוסוואלד שפנגלר את שקיעת המערב, רבים הספידו את המערב בכלל ואת ארה״ב בפרט במאה השנים האחרונות, כולם כמובן טעו, גם היום, עם כל הבכיינות על טראמפ (מהשמאל) ועל אובמה (מימין) היא עדיין השליטה ועדיין בפער וזה לא נראה שזה הולך להשתנות בקרוב.

    הגב
    • איציק אלפסי

      זה שהיא מעצמה כלכלית לא אומר שהיא חברה בריאה מבחינה פסיכולוגית.

      הגב
      • אביאל

        אלפסי - חברה משגשגת לא יכולה להתקיים עם בעיה פסיכולוגית, בטח כמו זו שתיארת, בחברה שאינה בריאה פסיכולוגית (אגב, יש קיים בכלל מושג כזה בפסיכולוגיה\סוציולוגיה ?) הדמוקרטיה לא מחזיקה מאות שנים, היא לא תיהיה החזקה בעולם לאורך זמן וכו׳.

        הגב
        • אלכס

          לשיטתך, סין (נס כלכלי, מעצמה, וכד') בריאה לחלוטין. קשה לי עם קו המחשבה הזה.

          הגב
          • ללל

            לא נס כלכלי

            הגב
          • אביאל

            אלכס - סין אמנם עשתה התקדמות עצומה מבחינה כלכלית, אפילו היסטורית בזה שהיא הקפיצה מאות מיליונים מעוני למעמד ביניים, עם זאת יהיה אפשר להשוות בין השתיים כאשר התל״ג לנפש יהיה דומה, בינתיים ולמרות ההתקדמות הסינית הוא רחוק מאוד, אצל הסינים זה קצת פחות מ8000 דולר בארה״ב זה לכיוון ה60 אלף דולר - סין כבר הגיעה למיצוי מסוים מבחינת היותה המפעל של העולם, היא הולכת ומשנה כיוון לצריכה פנימית ובהתאם היא תצטרך הרבה מאוד רפורמות, חלקן עוסקות בפוליטי, בינתיים למרות שמבחינה נומינלית היא קרובה יותר לארה״ב אי אפשר להגיד שהסיני הממוצע בכלל מתקרב לרמת ואיכות החיים של האמריקאי הממוצע, הם רחוקים מאוד ולכן ההשוואה לא במקום - כמו שמילטון פרידמן הראה אמפירית, כדי לשגשג צריך חופש לפרט, בשום מקום לא היתה דמוקרטיה (כלומר חופש) בלי שוק חופשי, אז שוק חופשי (בערך) יש בסין אבל הם עדיין לא בקטגוריה של דמוקרטיה, אפילו היתה נסיגה בשנה האחרונה עם ההחלטה של המפלגה לאפשר לשי להישאר מנהיג כמעט ללא הגבלת זמן.

            הגב
        • Yonny

          ממליץ לך על צפיה בסדרה הקצרה "בין אריזונה לנס-ציונה" של חיים הכט.
          חברה חולה להפליא!

          הגב
    • NoOne

      אירועי הירי המוני קשורים בעיקר לתיקון השני לחוקה ולעובדה שהאמריקאים מכל צידי הקשת הפוליטית אוהבים רובים ואקדחים , לנתון של ממוצע החזקת כלי נשק בבתים יש חלק גדול בזה.
      לאחד מהעובדים שלי יש 17 אקדחים בבית , אין לי אפילו 17 סוגי תחתונים

      הגב
      • איציק אלפסי

        חחחח..
        זה חלק מהסיפור. אבל לא יכול להסביר את כולו. יש מקומות בעולם שגם שם מסתובב הרבה נשק בידיים של אנשים ועדיין אין התופעה הזו בממדים האלה.

        הגב
      • איציק אלפסי

        ואגב, מה הסיפור באמת עם התיקון השני הזה לחוקה? למה היה דחוף לאבות המייסדים שלכל אחד תהיה אפשרות להחזיק נשקיה גדודית בסדר גודל בינוני בבית?

        הגב
        • NoOne

          כי באותה תקופה הם נלחמו בשלטון הבריטי וזה באמת היה חשוב שיהיו כמה שיותר כל נשק למורדים

          הגב
          • איציק אלפסי

            תודה

            הגב
            • גל

              תשובה שקיבלתי מפרטנר עסקי ( רפובליקאי מקליפורניה במקור דרומי )
              X: אתה יודע למה אף אחד לעולם לא יפלוש לארה"ב ?
              אני: כן היא רחוקה מופרדת בים וכו וכו
              X: ממש לא, כי יש לה אתה הצבא הגדול בעולם ?
              אני: ברור צבא סדיר ענק
              X: לא אתה מפספס, כי מישהו יעז לפלוש יש פה 100 מליון שמחזיקים בנשק...

              זה הרבה יותר עמוק ממה שאנחנו בישראל ואירופה בכלל חושבים...

          • קרסקי

            התיקון השני לחוקה נקבע לאחר תום מלחמת העצמאות האמריקנית. מאחוריו עמדו כמה סיבות. אחת הסיבות המרכזיות אז, וכיום מועלית כעיקרית על ידי חסידי התיקון, הוא הרצון שלאזרחים יהיה כוח התמודדות למול השלטון המרכזי אם ינצל כוחו באופן שרירותי. כן אין לשכוח שעוד מלפני עצמאות ארה"ב עד שנות הארבעים במאה הקודמת ציד באמצעות רובה היה מקור אוכל וקיום מרכזי לחלקים נרחבים מתוך החברה האמריקנית. בשנות השלושים, בעת המשבר הכלכלי, משפחות רבות באזורים הכפריים, למשל באפלצים, וירגיניה המערבית כמשל, היו פשוט מתות מרעב אילולא ילדי וגברי המשפחה היו יוצאים לציד היומי. קראתי לא מעט ביוגרפיות של אמריקנים שבאו מאזורים אלה או משכבות חברתיות נמוכות (בדרך כלל חופף אז) שעלו לגדולות במהלך המאה העשרים שמתארים כיצד היו בילדותם ונערותם יוצאים כל בוקר למען להביא את ציד למאכל המשפחה.

            סוגיית המתח בין השלטון המרכזי וזכויותיהם של יחידים והמדינות החברות היא מרכזית לאורך ההיסטוריה האמריקנית. לכן סוגיית הזכות של מדינות לפרוש מן האיחוד הייתה מרכזית בפריצת מלחמת האזרחים האמריקנית.

            הגב
        • יריב

          אני חייב לומר שבכלל לא ברור לי שזה מה שהאבות המייסדים כיוונו אליו. כהסבר של כוונה זה לא ממש מתחבר לחלק הראשון של התיקון (a well regulated militia).

          הגב
        • Ollie Williams

          פאמילי גאי הסבירו פעם....

          The right to bear arms
          פשוט התכוונו שכל אחד יכול לתלות זרועות מפוחלצות של דב בבית, למה שמישהו יבין את זה אחרת? ;)

          הגב
      • בר

        בקנדה יש אותה כמות נשק וזה לא קורה.

        הגב
        • Yavor

          ממש לא. החוקים שונים לחלוטין

          הגב
  • 7even

    אמריקה חולה?
    תעשה באירופה ליגת בייסבול עם 30 קבוצות, תן לה 81 משחקי בית במשך 6 חודשים ואני מבטיח לך שגם האנשים של אותה עיר יבואו למשחק בשביל בילוי...
    כדי לאכול, לעודד רק כשהמסך הגדול אומר ולהניק את הילד בזמן שאיזה מישהו על המגרש חובט הומראן.

    באמריקה זה בידור יותר מהכל, אבל אני לא חושב שזה עניין של אמריקאי או לא אמריקאי. זה תלוי מה המוצר.

    הייתי במשחקי כדורגל וכדורסל באירופה ראיתי מה זה.
    קח את אוהדי מכבי ת"א כדורסל למשל, שלא מתייחסים כמעט בכלל למשחקי הליגה בישראל מרוב שיש משחקים,
    ואפילו היורוליג על מיליון משחקיו כבר נהיה די נדוש, אפילו לאוהדים די שרופים שם. המועדון הזה משחק כ-40 משחקי בית בעונה.

    גור כתב פה השבוע פוסט על ביקור בסטמפרוד ברידג', ואז הסתבר לו שעבור חלק לא קטן מהקהל מה שמתרחש על הדשא הוא די שולי. אין להם שו בעייה בשיא המתח לקום ולצאת דקה 80.

    באמריקה זה כמובן מוקצן אבל זה קיים כמעט בכל מקום שבו הספורט מאד מאד זמין ובכמויות גדולות.

    כמובן שבכל כלל יש יוצא מהכלל, אני לא משווה עכשיו את ל.א דודג'רס לנאפולי מהליגה האיטלקית, אבל גם בארה"ב לא חסר שגעונות. כבר שרפו רחובות שם ואפילו בקנדה השכנה אחרי אליפויות פוטבול או הוקי לא מזמן.

    הגב
    • איציק אלפסי

      נכון. הספורט (כמו כל דבר) בכל העולם עובר אמריקניזציה. גם אני כתבתי לא פעם, עוד בעשור הקודם כאשר חייתי באנגליה, שהיציעים שם עברו "סטריליזציה", לטוב ולרע. וזה ידוע שהמודל של הפרמייר ליג זה הליגות האמריקאיות.

      הגב
      • 7even

        השאלה אם המודל הזה כלל ניתוק ממה שקורה על הדשא.

        הגב
  • ארז (דא יונג)

    "חוסר היכולת לבטא את מה שאתה באמת מרגיש מוביל לכך שכל אותם רגשות שליליים מצטברים בתוך נפשו של האדם פנימה, ללא שהם זוכים לאוורור כלשהו. עד שמצטברת מסה קריטית של תסכול ותוקפנות שבאה לידי ביטוי, במקרים קיצוניים, באותם מסעות הרג זוועתיים" - גם ביפן, קוריאה, טייוואן, סקנדינביה, אנגליה ומקומות נוספים* לא מקובל להביע רגשות באופן פומבי, בטח לא באופן קולני/שלישי, ובמדינות האלה לא נפוצים מעשי טבח המוני.
    צריך, כמובן, להוסיף למשוואה את זמינות הנשק בארצות הברית וגורמים אחרים, ולזכור שלעתים מאד נדירות יש פקטור אחד שאחראי על תופעה מסויימת.

    *למעשה, בעולם המפותח ישראל היא כנראה מקרה הקיצון מבחינת נכונות לקבל הפגנת רגשות פומבית של אחרים

    הגב
    • איציק אלפסי

      וישראל באמת מככבת במדדי האושר הבינלאומיים. צריך לבדוק את זה, אבל יש סיכוי טוב שביחס למצב כלכלי הישראלים הם הכי מאושרים בעולם.
      ולגבי המדינות שהזכרת, הן דוגמאות טובות. אמנם אין מסעות הרג המוני, אבל יש הרבה בעיות פסיכולוגיות שבאות לידי ביטוי בשיעורים גבוהים של דיכאון ואובדנות.

      הגב
      • רינוס מיכלס

        ברור שביחס למצב הכלכלי , הישראלים הם הכי מאושרים בעולם

        בגלל זה יש להם זמן חופשי להתעסק ולהגות על " חולי " של אומה שנמצאת 10000 קילומטר מהם , ועוד בשיפוטיות יומרנותית חסרת מושג ומודעות עצמית

        הגב
        • איציק אלפסי

          חד משמעית. זה ממש אמריקה פה.

          הגב
          • רינוס מיכלס

            אכן אמריקה

            דרום אמריקה

            הגב
      • Ollie Williams

        בסקנדינביה הראו שיש קשר גם לנושא החשיכה בחורף וזה לאו דווקא קשור לתרבות המקומית.

        בארץ יש המון ישראלים שאני מכיר שתמיד מראים ומספרים לכולם כמה הם מאושרים עד הגג והחיים שלהם מושלמים, עד שפעם אחת אתה תופס אותם לשיחה אחד על אחד ומגלה כמה זה רחוק מהמציאות. אז הייתי לוקח את מדדי האושר - שמתבססים בסוף על דיווח של אנשים כיוון שאושר הוא דבר סובייקטיבי בהגדרה - בערבון קצת מוגבל.

        הגב
        • איציק אלפסי

          הסייג שלך במקומו. אושר זה אכן עניין סובייקטיבי. אבל יש גם מדדים אובייקטיביים של שיעור הלוקים בהפרעות נפשיות, שיעורי אובדנות וכד'.

          הגב
          • ברק

            אם תשאל פסיכולוג איך מודדים אושר הוא ייתן לך שאלון. סובייקטיבי לחלוטין כמובן. תשאל נוירולוג/ביולוג הוא ישלח אותך למדוד רמות סרוטונין בגוף. אובייקטיבי לחלוטין. האושר של האדם נמדד כשהוא מסתכל במראה, אחד על אחד.

            הגב
        • קרסקי

          אלפסי שאני מכבדו נגרר לפסיכולוגיה בגרוש, תוך מתן אותות חזקים שהינו חלש בידע של ההיסטוריה והתרבות האמריקנית. עלית היטב על הזיוף באושר הישראלי: בישראל להודות שאינך מאושר זו בושה.

          הגב
    • גאנר

      אני לא בטוח באשר לשאר המדינות ה"מופנמות" שהזכרתי אבל מדינות סקנדינביה הן מעצמות התאבדות... מרשה לעצמי להניח שגם השאר או חלקן אי שם למעלה

      הגב
      • יריב

        נוטים להפריז בשיעור ההתאבדויות בסקנדינביה. בכל מקרה, לא צריך להניח, אפשר לראות:
        https://en.wikipedia.org/wiki/List_of_countries_by_suicide_rate

        הגב
        • איציק אלפסי

          תודה. זה באמת שם את הדברים קצת בפרספקטיבה, למרות שהן עדיין בין הגבוהות בעולם המערבי.
          כמו כן:
          1. דירוג אחד שדווקא שכיף לראות בו את ישראל בתחתית.
          2. כגבר, מפחיד לראות את היחס בין התאבדויות של גברים לנשים שהוא בממוצע פי 4.

          הגב
          • ברק

            הזדמנות טובה לציין שיש כל שנה כ800,000 מתאבדים. יותר אבידות מנרצחים/הרוגים בפעולות פליליות/ביטחוניות

            הגב
          • יריב

            שבדיה ופינלנד גבוהות, דנמרק ונורבגיה טיפוסיות. ועדיין, אף פעם לא שמעתי שמזכירים את סלובניה והונגריה, או את המדינות הבלטיות (כולן מדורגות מעל כל הסקנדינביות) כ"מעצמות התאבדות".

            הגב
  • רטקסס

    הדברים שלך מעניינים, אבל כפי שהמלצת בתגובות, יש שיקולי מערכת ויש שיקולים אישיים.
    אולי ארה"ב כמערכת שמה לעצמה בראש את הPC , האיפוק, התרבות וכו'. כנראה בגלל שמדובר במדינת מהגרים ענקית עם ככ הרבה קבוצות פוליטיות, דתיות, חברתיות, אתניות וכו' וכו', מנסים שהמרחב הציבורי יהיה כמה שיותר סטרילי כדי שכולם ישחקו באותם הכללים ולכולם (לכאורה) תהיה הזדמנות שווה.
    אבל ספורט הוא לא דרך ביטוי הרגשות היחידה. מה לגבי אמנות? מוסיקה, ציור, קולנוע, וידאו... אמצעי ביטוי לא פחותים מספורט. מה לגבי ארגונים פוליטיים?
    היחידים מוצאים לעצמם דרכי ביטוי שהם לא כקולקטיב. אפילו יוטיוברים וקוספליירים.

    הגב
    • איציק אלפסי

      מעניין. אני באמת חושב שהזהות האישית יותר משמעותית מהזהות הקולקטיבית באמריקה. אבל זהות קולקטיבית גם חשובה ולהיעדרה יש מחיר.

      הגב
  • אליכ

    1. לספורט אין תפקיד לנקז את האגרסיות האנושיות, ספורט הוא מסגרת לרצון האנושי להתחרות. הניקוז.. הוא במקומות מסוימים פועל יוצא של זה.
    2. כמות האסירים הגדולה בארצות הברית ביחס למדינות אחרות נובעת בראש וראשונה מהעובדה ששירות בתי הסוהר האמריקאי הופרט והתשלום הוא לפי ימי כלא.
    3. חבר שיש לו מפעל באמריקה אמר לי שאם היה צריך לגייס רק עובדים נקיים מסמים, לא היה מוצא עובדים בכלל.
    4. אכן גם אני חושב שאמריקה נמצאת בשקיעה והחברה בה חולה מכול מיני סיבות. אני לא כל כך מבין איך משחק קדם העונה המדובר הוביל אותך למסקנה הזו.

    הגב
    • איציק אלפסי

      העניין עם ההפרטה הוסבר גם לי. ממה שאני מבין להחזקת אסירים בבתי כלא יש ערך כלכלי. מודה שלא הייתי רוצה לחיות במקום כזה.
      וההתכרות לסמים, ביחוד הרואין, זה באמת ממש מגיפה ממה שהבנתי. ראיתי נתון שבשנים האחרונות, לראשונה מאז מלחה"ע ה-2, יש ירידה בתוחלת החיים בארה"ב, בגלל כל הצעירים שמתים ממנות יתר.

      הגב
      • אליכ

        נדמה לי שהפרטת בתי הסוהר כמעט קרתה גם אצלנו עם הפילנטרופ הידוע לב לבייב. איך שהוא ניצלנו מזה אבל לא לעולם חוסן.

        הגב
        • איציק אלפסי

          נכון. מזל גדול.

          הגב
          • אליכ

            אגב רק שתדע, בזמנו ב 2008 כשפרץ המשבר שקלו באוצר ליישם את נושא ה CDO (חבילות משכנתאות ארוזות שנמכרו לציבור והיו אחד הקטליזטורים הכי משמעותיים בקריסה) גם אצלנו וזה נמנע במזל בגלל פרוץ המשבר. אבל לא לעולם המזל משחק.

            הגב
  • Shadow

    במילה אחת: אמיגדלה.
    בשתי מילים: אמיגדלה קטנה.

    הגב
    • איציק אלפסי

      מעניין. תוכל להרחיב? אני מכיר שאמיגדלה זה החלק במח שקשור לתהליכים רגשיים, איך זה מתחבר לענייננו?

      הגב
      • Shadow

        אמיגדלה קטנה מקושרת עם הפרעה פסיכופתית.
        האמיגדלה אכן קשורה לויסות רגשות אבל בעיקר לרגשות כמו פחד, חרדה, חרטה ואמפתיה.
        מקרי רצח המוניים נעשים בעיקר ע"י פסיכופתים. לגזע הקוקייז'ן "הלבן" יש נוכחות משמעותית ביחס לגזעים אחרים ברשימת הפסיכופתים.

        הגב
        • איציק אלפסי

          תודה. מרתק.

          הגב
        • וולטייר

          יש מצב שעשית עכשיו רדוקציה של תופעה חברתית מורכבת, שאין סיכוי לבודד בה את המשתנה הביולוגי ממשתנים שקשורים לתרבות, לתפקוד לקוי של מבנה מוח מסוים?
          תן לי לנחש שלא הקשבת בקורס שיטות מחקר בתואר הראשון...

          הגב
        • Shadow

          דבר ראשון אני לא דוקטור ואפילו אין לי תואר. דבר שני לא התיימרתי בשום שלב לספק הסבר מפורט על התופעה. בטח שלא בפורום כזה שמבוסס על דעות.
          יש קשר בין אמיגדלה קטנה ועוד גורמים נוספים כמו כמות החומר האפור בחלקים מסויימים במוח והפרעה פסיכופתית.
          כמו בכל הפרעה יש ספקטרום שלם ולא כל הפסיכופתים רוצחים אבל כנראה שלכולם יש אמיגדלה קטנה. יש דיון ומחקר לגבי מה הגורמים הסביבתיים שמובילים או מונעים מחולה להגיע לחלק הקיצוני בספקטרום אבל אחוז מסויים מהפסיכופתים שלמרות שלא סבלו משום טראומה או חסך עדיין הופכים לרוצחים וזה לחלוטין בגלל ההיבט הביולוגי של המחלה והתפקוד של האמיגדלה. כמובן שהמדע לא יודע הכל ויש עוד הרבה מה לחקור ולגלות אבל זה מה שידוע כיום.

          בכל מקרה התגובה הזו היתה כנגד הטענה בפוסט שיש קשר בין הפנמת או ריסון רגשות למסעי הרג המוניים הוא קלוש עד לא קיים.

          הגב
          • איציק אלפסי

            Shadow אני לא חושב שההסבר שאתה מציע שולל את שלי. אתה בעצמך כותב בצדק שגם נטייה לפתולוגיה נפשית מתפרצת בהינתן מצב מסוים. המצב הזה יכול להיות הסביבה החברתית-תרבותית.

            הגב
          • Shadow

            לא ממש. לפסיכופתים יש בעיה להרגיש אז הפנמת רגשות לא ממש רלוונטית לגביהם.

            הגב
            • וולטייר

              shadow כמובן שלא מצופה ממך לספק הסברים מפורטים, וברור שמדובר בדעה. מצד שני הצגת אותה בתור הסבר ממצה. ובמילותיך: "במילה אחת: אמיגדלה, בשתי מילים: אמיגדלה קטנה". תסכים איתי שהניסוח הזה נשמע נחרץ באופן שלא פותח מקום לדיון בהשפעה של משתנים אחרים.
              הדבר השני שהטריד אותי כאן הוא הדמיון לפסוודו-מדע הגזעי שרווח אתה יודע איפה ומתי. אני לא מכיר את הנתונים, אבל אני יכול להניח די בביטחון שאחוזי הפסיכופתים בקרב לבנים אמריקאים לא מתקרבים בכלל לפי שש ויותר מבאוכלוסיות אחרות (זה ההבדלים במספר מסעות ההרג בין ארה"ב לשאר העולם. אם נשווה לעולם המערבי נקבל מן הסתם הבדלים גדולים אפילו יותר של מעל פי 10). כלומר גם אם יש הבדל ביולוגי בעל השפעה מסוימת (דבר בהחלט סביר שאין סיבה להתעלם ממנו), עדיין הוא לא מסביר את קצה קיצה של התופעה. ללכת ולתלות את כל העניין בהבדלים גנטיים בין גזעים אנושיים זה פסוודו מדע מהזן הגרוע ביותר.

  • אריאל

    מעולה איציק.
    הזכיר לי את השיר הזה (סופר - טראמפ!)
    https://youtu.be/ukKQw578Lm8

    הגב
    • איציק אלפסי

      וואו, מעולה! כ"כ מתאים...

      הגב
  • אריאל גרייזס

    מצטער איציק, אבל זאת תיאוריה מאוד רדודה בעיניי. לקחת פרמטר אחד ולקשר אותו למשהו אחר זה שטחי. בקנדה, למשל, אנשים עוד יותר נחמדים מאשר ארהב ושם עוד פחות מוציאים אגרסיות בספורט, ואין שם ירי המוני בכלל, למרות כמויות נשק פר בן אדם עוד יותר גדולות מאשר ארהב.
    להגיד שהחברה האמריקאית חולה זאת הכללה מאוד מאוד מוגזמת. כמו בכל חברה, יש בה דברים טובים ורעים. דווקא הדרך שבה הם מתייחסים לספורט שלהם היא בעיניי הרבה יותר בריאה משלנו

    הגב
    • יריב

      להבנתי יש לא מעט אגרסיות שיוצאות, גם בקהל הקנדי, בהוקי. מצד שני, אני זוכר גם את התמונות מפילדלפיה אחרי הסופרבול, אז אולי גם בארה"ב ספורט מוציא מאנשים דברים לא מקובלים.

      הגב
    • איציק אלפסי

      אריאל, המקרה של קנדה באמת מעניין. אני יודע מעט מאוד על החברה הקנדית כך שאני לא יכול להתייחס. מה אם כך ההסבר שלך לעניין של הירי ההמוני?

      הגב
  • דנידין

    ועדיין ארה"ב זה מקום יותר טוב לחיות בו מאשר כל המדינות האחרות שהוזכרו בפוסט שלך. אולי הסטטיסטיקות האלו לא ממש מספרות את כל התמונה.

    הגב
    • איציק אלפסי

      יכול להיות. זה מאוד אינדיבידואלי וקשור לאופי של האדם. אני אישית שמח מאוד שאני חי בישראל ולא באמריקה. ואם לא ישראל הייתי מעדיף על פני אמריקה מדינה ים תיכונית אחרת.

      הגב
      • דנידין

        מסכים

        הגב
  • אלון

    אתה מזכיר לי את אמא של אישתי שבפעם בכמה זמן מגיעה לשבועיים לארה"ב, קוראת ספרים של סופרים אמריקאים וחושבת שהיא מומחית גדולה למדינה.
    אם אמריקאי שהיה בישראל שבועיים, מנתח את המדינה שלך היית מתעצבן ואומר שהוא לא מבין כלום. אני מניח שאם האוהדים בפילדלפיה היו מגיעים למשחק שעתיים לפני, עומדים בלי חולצה ביציע, מפנים את הגב למגרש כשמתחיל המשחק ושרים שירים גזעניים אז היית מרגיש שיש עתיד לאמריקה?

    הגב
    • רינוס מיכלס

      אין מה לקחת ברצינות בן אדם שכותב הגות על מאפיינים בחברה מסויימת , מבלי לדעת את מקור רעיונות הבסיס שלה

      בסך הכל עוד ציור מטרה סביב החץ שכבר נורה

      הגב
    • איציק אלפסי

      אלון, עקרונית אתה צודק. אבל הניתוח שלי לא מבוסס רק על ההתרשמות שלי מהביקור הקצר (זה באמת לא רציני), אלא על דברים שאני מכיר גם מהספרות המקצועית בתחום שלי. החוויה שלי בביקור בארה"ב חיזקה אצלי את התובנות הללו. אבל אינני מתיימר להיות מומחה לחברה האמריקאית. ואתה ואחרים יותר מאשר מוזמנים לחלוק עלי ולהציע הסברים אלטרנטיביים לנתונים העובדתיים שהצגתי בפוסט.

      הגב
      • אביאל

        אלפסי - אני אף פעם לא שמעתי בשום מקום שלמדינה יש מחלת נפש, בטח לא לארצות הברית. בכל מקרה, ההסבר האלטרנטיבי, שאני מניח שהוא ההסבר הסביר לתופעה של טבח המוני הוא דווקא חירות - לא רק הקלות של רכישת נשק בארה״ב, אלא הגודל של המדינה, העדר הבקרה של המדינה (ההפרדה בין הפדרלי למקומי), הראיה האמריקאית לאי התערבות בחיי האזרחים (אפילו אין תעודת זהות בתצורה שאנחנו מכירים) וכמובן החופש לצרוך כמעט איזה מידע שאתה רוצה - כמו גם העניין האמריקאי של חופש הביטוי, בו ניתן בקלות לדוגמא להתהלך עם דגל של המפלגה הנאצית באמצע הרחוב, מה שאסור בצרפת או גרמניה לדוגמא - כלומר, לא מתערבים עד למעשה. נראה לי שאלה הסיבות ופחות מחלת נפש, אלא אם חירות היא מחלת נפש.

        הגב
        • איציק אלפסי

          אביאל, וודאי שיש דבר כזה פתולוגיה נפשית קולקטיבית. קבוצה היא גוף חי עם דינמיקה נפשית משלו, בדיוק כמו האינדיבידואל. פרויד, אריך פרום ואחרים, עסקו הרבה בנושא של ניתוח נפשי של חברה (ממליץ במיוחד על "מנוס מחופש" ו"החברה השפויה" של פרום, וגם על "פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני" של פרויד). כיום זה פחות מקובל להתייחס לכך בגלל הפוליטקלי קורקט. בורחים מדיונים על אופי קולקטיבי כי לא להיתפס כ"גזענים".
          ההסבר שאתה מציע מרתק, זה מעלה את השאלה על הגבול הדק שבין חירות לבדידות.

          הגב
          • אביאל

            איציק - אני מאמין שמדע מבוסס בראש ובראשונה על העקרונות של פופר ובעיקר על עקרון ההפרכה, לכן אני לא רואה בתיאוריות של פרויד (למרות שהן באמת הכי מעניינות) כתיאוריות מדעיות, זה נחמד שאמרת שהן פחות פופולריות בעידן הPC, אבל האמת היא שמאמרים מבוססים על פסיכואנליזה פחות מתפרסמים בז׳ורנלים המובילים היא בדיוק הסיבה שציינתי, הפרדיגמה הנוכחית היא לכיוון המדעי נוסע עקרונות המדע של פופר.

            הגב
            • איציק אלפסי

              אני מסכים איתך שפסיכואנליזה זה לא מדע, אבל זה לא אומר שאין ערך לדברים שלו. אי אפשר וזה לא נכון לטעמי להתייחס רק לדברים שהם מוכחים על השיטה המדעית. יש הרבה ערך גם לתחומי דעת לא מדעיים.

  • טימבר מרק

    מי שממשיך לטעון שכדורגל לא תפס בארצות הברית הוא או עיוור או מטומטם.

    הגב
  • מעיין אוהד מכבי

    האווירה הזאת הייתה כי מדובר במשחק קדם עונה.
    בתוך מי שנכח (כאוהד איגלס) בשני משחקים בעונה הסדירה, אני יכול להגיד לך שהאווירה בלינק (הכינוי של האיצטדיון) היא האווירה הכי טובה שחוויתי בכל מגרש וסוג ספורט בארה"ב (והייתי בבייסבול, לצערי, בהוקי ובנ.ב.א.). הבנתי שבקולג'ים יש אווירה עוד יותר טובה אבל לא יצא לי לנכוח במשחק.

    הקהל שמגיע למשחקים האלה זה הקהל שלא יכול להרשות לעצמו כרטיס בעונה הסדירה (כי כל המנויים סולד-אאוט ויד שנייה יקר בדרך כלל) או כאלה שרוצים לקחת את הילד בלי האווירה היותר טעונה (והשפה הלא נאותה ביציעים הזולים).

    הגב
    • 7even

      את המסירות של אוהדי האיגלס לקבוצה אפשר היה לראות ביתרון העצום ביציעים בסופרבול.
      (והאמת גם במהומות אח"כ)

      הגב
      • מעיין אוהד מכבי

        ראשית, המהומות זה סוג של מיתוס. בפועל היו יותר עצורים במטרופוליטן של בוסטון מאשר בזה של פילי.
        שנית, הקהל של פילי מסור ברמות שקשה לתאר וזה בולט בייחוד לאור חוסר ההצלחה.
        שלישית, כשגרתי בפילדלפיה (וכך נהייתי אוהד איגלס), היה מדהים לראות איך יש עוצר ברחובות בזמן משחקים של האיגלס והדבר היחיד שאפשר לשמוע הוא צרחות שמחה כשהם עושים טאצ'דאון.

        הגב
        • איציק אלפסי

          האמת שגם אני התרשמתי שמדובר בעיר שמאוד פנאטית לקבוצה. יש דגלים/באנרים/שלטים של האיגלס בכל מקום.

          הגב
    • מעיין אוהד מכבי

      אגב, הניתוח שלך לגבי זה ש"דיכוי" רגשות מוביל לדברים כמו MASS SHOOTING ובכללי כל התיאור שלך הוא מדויק ברמת ה"אמרתי את זה לחברים מהארץ אבל לא יכלתי לנסח את זה טוב יותר."
      ה-likeable הצבוע הזה פשוט מדכא ויכול להוביל לתסיסה פנימית אצל אנשים שבתרבות אחרת היו יותר מוחצנים.

      הגב
      • Shadow

        זה שהתיאור נשמע מדוייק, לא אומר שהוא אכן מדוייק, שלא לומר מוטעה לחלוטין.

        הגב
  • באבא ימים

    הטענה לפיה רמת הפשע עולה באופן קבוע איננה נכונה. בעשרים השנה האחרונות ישנה ירידה ברורה ברמת הפשע בארה"ב.

    אם הטענה היא שארה"ב היא גן עדן של פשע בגלל שהאמריקנים מאופקים מדי ביום יום שלהם, איך מסבירים את רמות הפשע הנמוכות לאין שיעור בקנדה? הקנדים נם לא ממש מופת לטמפרנט לטיני. מה לגבי גרמניה, שוויץ, דנמרק, אנגליה, הולנד? איכשהוא הם לא פחות מאופקים מן האמריקאים ורמות הפשע במדינות הללו נמוכות בהרבה (ולא בכל מקום זה בא לידי ביטוי בשיעורי התאבדות גבוהים - זו תופעה סקנדינבית). אפרופו טמפרמט לטיני - איך זה שבמדינות דרום אמריקה הבלתי מאופקות בעליל רמות הפשע גבוהות כל כך?

    את פילדלפיה אני מכיר טוב - חייתי שם 11 שנה והייתי בלינק פעמים רבות. שני דברים חשוב לזכור - הכרטיסים יקרים ולכן הקהל שאתה רואה זה יחסית קהל של קונצרטים (ואלו של האיגלס הם עוד הפרועים שבהם - לפני 20 שנה באיצטדיון הישן היו תאי מעצר מתחת לאיצטדיון ושופט תורן - אמיתי לא זברה - בכל משחק). יש המון אוהדים שאתה בכלל לא רואה כי אין להם כסף לכרטיס. אתה יכול לראות אותם בחניה מחוץ לאיצטדיון. שנית - העיר הזו חולת ספורט. כשהאיגלס זכו בסופרבול אנשים הלכו לבתי הקברות ושמו חולצות של האיגלס על קברי אבותיהם.

    ואי אפשר בלי זה - בקור כלבים... ג'ייסון קלסי על מדרגות המוזיאון (או כפי שהן ידועות... המדרגות של רוקי)

    https://www.youtube.com/watch?v=DhIFNxEz1qc

    הגב
    • באבא ימים

      והנה מה שלא ראית -

      https://www.youtube.com/watch?v=tQCtdZtOd-M

      הגב
    • איציק אלפסי

      אין ספק שזו עיר חולת ספורט, אפשר היה להתרשם מזה בקלות גם באוגוסט כשאין NBA או NFL.
      הניתוח שלי היה קשור בעיקר לתופעות של Mass shooting שהן יחודיות בארה"ב.

      הגב
      • NoOne

        חכה מה יהיה השנה כשהסיקסרס יתנו בראש לבוסטון בגמר המזרח

        הגב
  • אלון

    איציק, mass shooting זה בעיה ואף אחד לא מנסה להתעלם מזה אבל זה עדיין לא מה שמגדיר מדינה. חיים פה 330 מליון אנשים. לפי דעתי הרבה יותר אנשים בשנה מתים מזה שמותר לפנות ימינה באור אדום מאשר מ mass shooting.

    לגבי ספורט, אני לא יודע אם יש לך ילדים אבל לפני כמה שנים לקחתי ילד בן 10 לבלומפילד, מקום שאני גדלתי בו, והייתי בהלם מהשפה ומהדברים שילדים נחשפים אליהם. אין את זה בספורט האמריקאי. אני בהחלט מעדיף את הסביבה הסטרילית הזאת על קללות.
    אמריקה זה לא מושלם ולא חסר בעיות כמו בכל מקום אחר, קשה להבין את זה שאתה לא חלק מזה. אני פה 11 שנה ואני יכול להגיד לך, גם משיחות עם אנשים שחדשים כאן, לוקח זמן להבין את זה.

    הגב
    • NoOne

      לפנות ימינה באדום זה אחד הדברים הכי טובים באמריקה
      מספר 2 אחרי ליל הלואיין בווסט הוליווד

      הגב
      • אלון

        בגדול מסכים עם הפניה ימינה באדום למרות שאני בטוח שזה הורג אנשים.
        לגבי הלוואין, הספיק לי בצאפל היל, כמעט גמרתי עם התקף לב.

        הגב
  • אוסקר

    אני אוהב את הכתיבה שלך ואת הנושאים שאתה מתייחס אליהם. אבל זה לא רציני לקרוא לחברה חולה בגלל כמה דברים כאלה, או שבאותה מידה אפשר להגיד שכל חברה היא חולה, רק בצורה קצת שונה.
    לפני כמה שבועות הייתי בהופעת רוק בבוסטון, גם שם היה המון אוכל ושתיה סביב העסק והרבה מהקהל פשוט ישב בכיסא וראה את המופע, וצילם וכו׳. כשהיה שיר מוכר יותר, אנשים שתפו פעולה אבל לרוב היה נראה שזה לא הכי מעניין את כולם. קצת מזכיר את מה שראית במשחק. מצד אחד, הם יודעים לעשות את האירועים הגדולים האלה והאצטדיונים וכל מה שמסביב, מצד שני הספורט/הופעה הם כבר לא העניין בכלל. ראית פעם משחק אנ בי איי? ראית מה הולך במגרש במהלך פסקי זמן? כמות השטויות שרצות שם, ממעודדות ותותחי חולצות לקהל ועד מקהלת גיל הזהב העירונית. דפוק לגמרי בעיניי. וגם האובססיה עם משחקי פנטזי למיניהם. תנו לשחק.

    הגב
  • shohat

    קונוטציות אמריקאיות. גיבורים ואנטי-גיבורים, תרבות ואנטי-תרבות, הקסם והגועל, היופי והכיעור, העוצמה ואלה שלא זוכים ליהנות ממנה, פאר ורהב וחלון אטום שלעולם לא יצליח לחסום את רעש ועשן הרכבת התחתית הצמודה, גראנד סלאם הומר ואפס אפס משמים ב - bottom of the eighth, ביל גייטס והומלס ברחוב 42 קופא בקופסת קרטון, בוב דילן ובריטני ספירס, אברהם לינקולן ודיק ניקסון, פיטר לוגר ו - White Castle עם בצל, Ivy League ומוסדות של דוקטורט בהתכתבות (גם "אוניברסיטאות מסיבה", וולט וויטמן וגנגסטה-ראפ (שלעתים גם הוא מבריק), אפר ווסט סייד מנהטן וגארי אינדיאנה, האנטר ס. תומפסון ו... האנטר ס. תומפסון (fear and loathing ובום - כדור לראש), קלינט איסטווד ואליי וולך (שני גאונים, כל כך שונים), מייקל ג'ורדן ודניס רודמן (כנ"ל), קרל סייגן ואל באנדי, ג'ון קנדי ולי הארווי אוסוולד, הביל אוף רייטס וחוקי ג'ים קרו, צייד הצבאים ובית החיות, מרטין לות'ר קינג ואל שרפטון, ג'ואן בנויט ורוזי רואיז, ביג בירד ואוסקאר ד'ה גראוצ', אר.אי.אם וג'ודאס פריסט, נאס"א וניו אורלינס אחרי קתרינה, ליבראליזם ואולטרא שמרנות, אינלקטואליזם ופילוסופיית ביבים. ייפי קאי יה. infinite greatness, infinite smallness. ומהכיוון שלנו: ההערצה וההתנשאות המזלזלת, הסגידה והשמחה לאיד, ההעתקה והחיקוי האוטומטיים, הפחד והרתיעה מפני הדמיון. אמריקה. (נכתב לפני עשר שנים)

    הגב
    • אביאל

      יפה מאוד, התסיסה האמריקאית היא לדעתי סוד הכוח שלה, כל עוד היא נמשכת היא תמיד תמשיך לרוץ בחוד, זה האידאל שבנה את המדינה הזו וניתן לראות את זה לאורך כל ההיסטוריה שלה, מגילוי היבשת, ההתיישבות (והבריחה מהרדיפה ומחברת המעמדות באירופה), ההתפשטות מערבה (אין כמו סיפורי מסילות הרכבות כדי לראות את זה) מלחמת האזרחים, הבורסה והמודל האמריקאי לחברות (בניגוד לחברות משפחתיות כמו באירופה), מלחמות העולם וכו׳.

      הגב
  • צור שפי

    ברור שהפוסט לוקה בפשטנות יתר. בלי קשר לספורט, אנחנו קובעים לעצמנו את המודלים הראויים בעינינו בעיקר בהתאם להשקפותינו החברתיות הבסיסיות. מי שמקדש אינדיבידואליזם וקפיטליזם יראה בארה"ב את "המגדלור על הגבעה" ויתעלם, או ימזער את התופעות השליליות הקיימות בה. אני, מתוך תמיכתי במדינת רווחה חזקה ומחוייבות הממשלה לפרט מעדיף בכל רגע נתון את הגירסאות השונות של המודל הנורדי-סקנדינבי (הן אינן דומות בהכרח זו לזו). ארה"ב, עוד לפני טראמפ וביתר שאת כיום, היא מקום מאוד בעייתי בעיני.

    הגב
    • אביאל

      צור - קל להסתכל על הסקנדיבניות (אני אישית הייתי בוחר בדנמרק), אבל המודל הוא בעל דרישות מיוחדות מאוד, גודל מסוים, תרבות מסוימת ומעל לכל הומוגניות חברתית - עם העובדה שהם הפסיקו להביא ילדים והכניסו זרים שלא ממש משתלבים בתרבות (לא כולם כמובן ובהחלט אחוזי הקליטה טובים באופן יחסי) אז גם המודל הסקנדינבי בירידה, יש ירידה קבועה במה שהאזרח מקבל היום, מה שהוא קיבל לפני עשור ומה שהוא קיבל בשנות ה90 והמגמה ברורה לחלוטין.
      אין סיכוי למודל הזה במדינות גדולות והטרוגניות, אבל בהחלט אפשר ללמוד את הדבר הבא מהסקנדיבניים, אפשר כלכלת שוק חופשי יחד עם מדינת רווחה, הכלכלות הסקנדיבניות הן בין החופשיות בעולם, גמישות העבודה גבוה מאוד, לא מחזיקים מפעלים לא רווחים, תחרות חיה ופועמת, יחד עם זאת מגיעה מדינת רווחה בה האזרח מוכן לשלם מיסים גבוהים תמורת שירותים גבוהים מהמדינה, לצערנו החלק השני הוא תלוי תרבות לחלוטין, השוודי, נוורוגי וכו׳ הממוצע לא יחשוב לקחת דמי אבטלה (שהם גבוהים בהחלט ואפילו מספיקים למחיה הגונה) ולהישאר בבית, הבעיה היא שזה לא עובד בכל העולם ואני דיי מתקשה לראות איך מחנכים אנשים לפעול ככה, כאמור עניין תרבותי.

      הגב
      • צור שפי

        אין לנו ויכוח מהותי, מבחינת גודל האוכלוסיה ישראל קרובה יותר לסקנדינביות מאשר לארה״ב אבל היא כמובן הרבה יותר הטרוגנית. השאלה אם העובדה הזו מחייבת אותנו להסתכל על המודל האמריקאי היא בעיני המתבונן. בעיני התשובה שלילית. ועוד דבר, יש מודלים סבירים שמתפקדים גם במספרים גדולים יותר ובאוכלוסיות יותר הטרוגניות - גרמניה היא דוגמה אחת העולה בדעתי. העניין הוא שהמודל של ארה״ב אינו בר השוואה לאחרים פשוט כי אין עוד מדינה בעלת מאפיינים דומים. בכל מקרה, אם הייתי צריך לבחור לעצמי מקום לחיות בו שאיננו ישראל זו לא היתה ארה״ב.

        הגב
      • צור שפי

        אגב, אתה טועה לגבי הנורבגים, העושר כתוצאה מהנפט והגז שינה אותם לשלילה. הם מרבים יחסית להיעדר מעבודתם, יד הרופאים על הדק הגימלים קלה מאוד, וגם קיום לאורך זמן בלי עבודה נתפס כלגיטימי אצל רבים מהם.

        הגב
  • קיבוצניק

    איתיק אחד הפוסטים אם לא ה...
    ממש פוסט מפגר

    הגב
    • איציק אלפסי

      שנה טובה וחתימה טובה גם לך.

      הגב
  • הרנן

    וואו כמה שטויות.
    ילדים לא גדלים להיות לייקאבל. הם מחונכים פה להיות מנומסים.
    שטות שנייה זה שמטרת הספורט זה לנקז את הברבריות.
    רגשות אותנטיים זה תירוץ למי שאוהב מקום שמאפשר לו להיות ברברי.
    אגב אותו בחור שבילה שלוש שעות כמו בהמה, נוסע הביתה כמו בהמה כי מה לעשות, קשה לעשות off לברבריות.

    הגב
    • אסף the kop

      לא הבנתי.
      מה הוא המקום המאפשר להיות ברברי ?

      הגב
  • צביקה פחחות

    והחברה הגזענית, האלימה, חוגגת הכיבוש של עם שלם שלנו מרגישה לך יותר עדיפה?
    כמה קל לחגוג על הצרות של השכן כדי לשכוח עד כמה רקובים היסודות של הבית שלך.
    אין פה יגאל עמיר, אלאור עזריה, לה פאמיליה, העדים הנעלמים של ליברמן, נוחי דנקנר ואנשים שמוציאים אישה מהמכונית באמצע הכביש ומכים אותה מכות רצח.
    בחייאת אלפסי

    הגב
    • צביקה פחחות

      לפחות באמריקה גזענות נחשבת לתועבה (גם אם דיון ה-PC עליה שטחי ופשיסטי), פה להיות גזען מעורר אדישות ומהווה סימן למגניבות.
      תקרא קצת טוקבקים, תתחיל לראות איפה אתה חי.

      הגב
    • אסף the kop

      כן... לקח הרבה זמן יחסית עד שקפץ זה עם אקיבוש...
      שכחת לכתוב פאשיזם.
      נא לשנן שוב את דף המסרים.

      הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *