קהלת – פרק ד'

מעט נחת וסיפוק אישי שווים יותר מארון מלא גביעים ומדליות

וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת־כָּל־עָמָל וְאֵת כָּל־כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת־אִישׁ מֵרֵעֵהוּ גַּם־זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ.

קהלת, כך נדמה, לא ממש רואה בעמל – עבודה קשה – ערך העומד בפני עצמו. כבר בפרק א' הוא כותב: מַה־יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

טוב, כמלך הוא כנראה יכול היה להרשות לעצמו… אבל נדמה שזה מעבר לכך. בפרק הנוכחי הוא מסביר מה לטעמו הבעיה הטמונה בעמל שהוא הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ: כִּי הִיא קִנְאַת־אִישׁ מֵרֵעֵהוּ. הווה אומר, שעמל שהמוטיבציה שלו היא הקנאה, הרצון להיות טוב יותר מהאחר, הוא חסר תוחלת.

וזה הוביל אותי לחשוב על ספורטאים שרדפו כל הקריירה שלהם אחרי הצורך להיות הטובים ביותר באופן אובססיבי. הדוגמאות הבולטות מהזמן הנוכחי שאני חושב עליהם הם כריסטיאנו רונאלדו ולברון ג'יימס.

האם הם באמת נהנים מההצלחה שלהם?

נדמה שהם תמיד צריכים להוכיח משהו למישהו. שהם אף פעם לא באמת מסופקים. לא משנה כמה תארים והישגים אישיים ירשמו, תמיד יהיה מישהו שיאיים עליהם. אם זה לא מישהו שמתחרה אתם בהווה (מסי במקרה רונאלדו) אז זה מישהו מהעבר (ג'ורדן במקרה לברון).

ולדבר הזה אין סוף. זה באמת רְעוּת רוּחַ – מרדף אחרי משהו שאי אפשר לתפוס. להיות הכי טוב בליגה שלך, הכי טוב בענף, הכי טוב בעולם, הכי טוב בכל הזמנים… זה אף פעם לא נגמר.

טוב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ.

מעט נחת וסיפוק אישי שווים יותר מארון מלא גביעים ומדליות. האם לסטיבן ג'רארד הייתה קריירה פחות מספקת מלכריסטיאנו רונאלדו? האם לצ'ארלס בארקלי הייתה קריירה פחות מספקת מללברון ג'יימס? אני תוהה…

היכולת לחוש סיפוק וליהנות ממה שאתה משיג אינה עומדת בסתירה לשאיפה למצוינות. רוג'ר פדרר סיפר לא מזמן שהוא ממשיך לשחק לא בשביל לשבור עוד שיאי זכיות בגראנד סלאם, אלא כי הוא פשוט אוהב לשחק טניס.

אנחנו ממהרים להשליך ספורטאים שנמצאים מעבר לשיאם לפח האשפה של ההיסטוריה. קוראים להם לפרוש. מייחלים אפילו שיעשו את זה כי אנחנו רוצים לזכור אותם בגדלותם ולא לראות אותם דועכים. אבל לטעמי אנחנו דווקא צריכים להעריך אותם על הרצון להמשיך ולעשות את מה שהם אוהבים.

ישנם שני סוגים של הנעה בקרב ספורטאים – חיצונית ופנימית. הנעה חיצונית כוללת תארים, פרסים, הערכה ומעמד. הנעה פנימית כוללת ריגוש, הנאה, היכולת להביא לידי ביטוי את מה שאני מוכשר בו ולהיות טוב במה שאני עושה.

מחקרים מראים שספורטאים צעירים שההנעה שלהם היא חיצונית נוטים להישחק מהר ולפרוש בגיל מוקדם יחסית (לעתים אף לפני שהפכו למקצוענים וממשו את הכישרון שלהם). לעומתם, לאלו בעלי ההנעה הפנימית סיכוי טוב יותר להמשיך בספורט, גם במסגרות לא מקצועניות, מעבר לשנות ההתבגרות.

מאמנים במסגרות מקצועניות, גם לבוגרים, שמים היום יותר ויותר דגש על כך שלספורטאים יהיה כיף, שהם יהנו ממה שהם עושים. התאחדות הכדורגל הבלגית אפילו מעסיקה לשם כך מומחה מיוחד במשרה מלאה שעובד על זה עם מאמני הילדים והנוער. גם מאמנים כמו פפ גווארדיולה ויורגן קלופ שמים על כך דגש גדול. באימונים שלהם יש אווירה משוחררת והמון צחוק וחיוכים. מה קורה באימונים של טיפוסים חמורי סבר כמו ז'וזה מוריניו ראינו רק אתמול.

בכלל, מוריניו הוא עוד דוגמא מצוינת למישהו, שלא משנה כמה תארים השיג, הוא תמיד יהיה אובססיבי להוכיח את עצמו. וככל שהקריירה שלו מתקדמת זה מוביל אותו למקומות די אפלים.

לֹא־תִשְׂבַּע עֹשֶׁר וּלְמִי אֲנִי עָמֵל וּמְחַסֵּר אֶת־נַפְשִׁי מִטּוֹבָה גַּם־זֶה הֶבֶל וְעִנְיַן רָע הוּא.

אם העמל מְחַסֵּר אֶת נַפְשִׁי מִטּוֹבָה – הֶבֶל וְעִנְיַן רָע הוּא.

מועדים לשמחה.

קהלת - פרק ג'
קהלת - פרק ה

תגובות

  • תבורי

    ההבדלים בין הקריירה של ג'רארד לזו של רונאלדו מתמצים בכמות התארים וזה בפועל מה שייזכר בסופו של דבר. את העובדה שרונאלדו מעולם לא היה ולא יהיה אגדה מקומית אף אחד לא יזכור. לגבי מוריניו, לדעתי האובססיה שלו כיום אינה לעוד תואר אלא לשמירה על התדמית של המנצח, ולצורך זה הוא שינה באופן טוטאלי את הגישה שהפכה אותו למנצח.

    הגב
    • איציק אלפסי

      לא מסכים עם שתי הנקודות... אם תשאל את רוב אוהדי ליברפול הם ידרגו את ג'אררד ברשימת השחקנים הגדולים של המועדון לפני הרבה כאלה שזכו שאליפויות בתקופתם. וזה נכון גם למי שאינם אוהדי ליברפול לדעתי. ובכל מקרה, אני חושב שהסיפוק ותחושת המשמעות שיש לו מההערכה והאהבה שרוכשת לו הקהילה בה גדל גדול מהסיפוק שחש רונאלדו מכל אליפות או כדור זהב בו זכה.
      לגבי מוריניו, אני חושב שהוא ממשיך בדיוק באותה דרך ואף מקצין, רק מרגע שזה כבר לא מספיק בשביל לנצח אנחנו נחשפים למחירים שלה.

      הגב
      • אביאל

        אלפסי - אם תשאל את אוהדי ליברפול היום, אבל אם תשאל אותם בעוד שלושים שנה זה לא כל כך בטוח.

        הגב
        • איציק אלפסי

          נקודה טובה. בעז"ה נחיה ונראה...

          הגב
      • Ollie Williams

        עם כל הכבוד זה די יומרני לנחש מי מהם מסופק יותר. לאנשים יש סולמות שונים שמגדירים מה חשוב להם יותר בחיים.
        בסוף זה הרבה בעיני המתבונן - טוטי וג'רארד הם סמלים לנאמנות כי נשארו באותה קבוצה כל הקריירה עם מעט תארים בעיני אותם אנשים שמבקרים את מסי על זה שנשאר כל הקריירה באותה קבוצה אבל עם תארים.

        הגב
    • נדב ליטבק

      לא מדובר על מה שאחרים יזכרו, מדובר על החוויה של השחקן עצמו.

      הגב
    • אסף the kop

      אני חושב שרונאלדו הוא בהחלט אגדה מקומית במדריד ובפורטוגל.
      חייבים להודות שהוא גם כדורגלן מוכשר הרבה יותר מג'רארד (או כל שחקן אנגלי אחר ב 120 שנים האחרונות).
      את ג'רארד אנחנו אוהבים כי הוא מליברפול. אם חא היה מבשרנו היינו חשים אליו את מה שאני חש כלפי למפארד. כלום.

      הגב
  • איציק

    אני נהנה לקרוא ומתקשה להסכים. לג'רארד יש איזה גביע אחד או שנים בכול מני מסגרות נדמה לי, לא שזה תחליף אך עדיין, ואחרי כל זאת קשה לי להאמין שלסטיבי או לבארקלי גם במבט לאחור לא חסר את התואר; אני מתקשה להאמין שלהרולד שמידט לא כואב שעם כל הגדולה שלו תמיד היה את אדווין מוזס לפניו; אני מתקשה להאמין שבמבט לאחור לאסלו צ'ה הגדול לא מרגיש את מיקל פלפס לפניו כל הזמן. זה שלג'ורדן לא היה מישהו לפניו לא אומר שהוא שיחק רק בשביל ההנאה (למרות הסעיף בחוזה), כל הזמן היה לו מישהו לפניו, וזה הוא הדמיוני בגרסה המוצלחת יותר. הדרייב הכי חזק שהיה למישהו. גם למוחמד עלי היה דרייב למרות היותו הגדול מכולם ולא רק ההנאה.
    הכתיבה שילדים שמוזנים מדרייב חיצוני נושרים קודם נראה לי תחת סימן שאלה. האם רונאלדו בגיל הנוער (אולי לא בילדים) לא ניזון מהדרייב להיות הכי הכי, או קובי או לברון? כולם ניזונים גם פנימית וגם חיצונית, השאלה היא במינון בין שני גורמים אלו.
    גם האמירה של פדרר זו אמירה שפדרר במעמדו יכול לומר, אין לו אחרי מי לרדוף. האם נדל וג'וקו לא חושבים על כמה תארים הם צריכים כדי לעבור את פדרר. גם אם יכחישו, כנראה איפה שהו כשהם לבד בלילה קר מחשבה זו מתגנבת ומנקרת.
    מה שאני בא לומר, רב האנשים ניזונים גם מהפנימי וגם מהחיצוני. כן, יש מאמר מופלא של ריצ'ארד המינג, המתמטיקאי הדגול המסביר איך לעשות מחקר כדי לזכות בפרס נובל (הוא כמובן יכל מקסימום לקבל את מדליית פילדס, ולא זכה בה). הוא אכן מדבר על הדרייב הפנימי שעובד גם בזמן שינה וגם בזמן האוכל, בכול מקום ובכול זמן. אבל זה המיעוט לעניות דעתי ותחומים בהם זה רלוונטי גם מוגבל ביותר. למצוינות לרוב צריך גם דרייב חיצוני, אמא, אבא, מאמן, שחקן מודל, מישהו דמיוני טוב יותר.
    סליחה על החפירה, היה לי דרייב לכתוב.

    הגב
    • איציק אלפסי

      אני מסכים שבכל אדם יש שילוב של המעה פנימית וחיצונית, זה לא או זה או זה אלא היחס של המינון בניהם

      הגב
    • Matipool

      6-7 אם אני זוכר נכון כולל הגביע עם האוזניים הגדולות וגביע אנגלי (פעמיים) שנה לאחר מכן ששניהם רשומים בעיקר על שמו + הגעה נוספת לגמר ליגת האלופות, פעם נוספת לחצי גמר ופעמיים מקום שני בליגה.
      ב-2006 נבחר ע״י אוהדי ליברפול למקום השני אחרי דלגליש במצעד השחקנים ״שהרעידו את הקופ״ (רוזנטל היה מקום שבעים ומשהו) לפני שחקני ענק עטורי אליפויות וגביעים כמו ראש, בארנס, קיגאן, האנסן, סונס ועוד.

      הגב
      • איציק

        Matipool, אני יודע, בכוונה לא פרטתי, השארתי את זה לך ;)
        מה שלא ידעתי ומפתיע זה שסטיבי נבחר לפני רוני... אחרי כל התרומה שלו, לא זכרו לרוני חסד נעורים.

        הגב
  • אביאל

    אלפסי - יש סתירה בטיעונים שלך, בעיקר לגבי רונאלדו ולברון, הצגת הדברים שלך לוקה בשיטחיות ובתוך המסגור שהתקשורת יצרה לצרכיה (רונאלדו הרע, מסי הטוב, לברון מול ג׳ורדן בראי ההיסטוריה) - אז אתה תוקף את מקור המוטיבציה שלהם ואז שורה אחרי זה טוען שמי שמשחק עד גיל מאוחר הוא בעל מוטיבציה פנימית וזה נראה בהחלט שרונאלדו ולברון ישחקו עד גיל מאוחר מהממוצע, דווקא בגלל היתרונות הפיזיים שלהם, אז איך זה מסתדר ?

    שנית, בקשר לתיאוריה שלך על סיפוק, זה עניין סובייקטיבי לחלוטין וישנם גם רמזים ממחקרים אחרונים (שקצת משקיטים אותם בגלל שהם עלולים להוות סוג של הוכחה לחובבי תיאוריות הגזעים העליונים) לכך שזה, כמו מוטיבציה, הם עניין גנטי, לכן זה פרמטר בעייתי שבאים לבחון ספורטאים, יש אדם שיהיה מסופק (פיזיולוגית ונפשית) מריצה של קילומטר אחד פעם בשבוע ויש שחקן שישחק בכל הבמות הגדולות, יקטוף את כל התארים, יגשים את כל החלומות שלו ועדיין לא יהיה מסופק (הדוגמאות בכוונה קיצוניות כדי להמחיש את הנקודה) לכן עניין סובייקטיבי שכזה הוא לא פרמטר שנוח להישען עליו בטיעונים כאלה.

    גם להזכירך (כדי לחבר לדוגמא שלך) ג׳רארד כמעט פעמיים עבר לצ׳לסי, אני עדיין חושב שהוא היה מסופק יותר אם הוא היה מביא אליפות לליברפול ואגב, מי אמר לך שרונאלדו ולברון לא מסופקים ? על המגרש הם בהחלט לעולם לא מסופקים (זה מה שאנחנו בתור צופים דורשים מהספורטאים שאנחנו אוהדים, אין דבר שאני אוהב יותר לראות את רונאלדו מתעצבן שהוא מחמיץ במשחק שהוא כבש בו רביעיה) אבל מהמעט שאנחנו נחשפים אליו בחייהם האמיתיים זה דווקא נראה שהם אנשים מסופקים ושמחים, שתורמים גם הרבה לסביבה שלהם.

    הגב
    • איציק אלפסי

      רונאלדו ולברון הם היוצאים מן הכלל כי היה להם את החוסן המנטלי הדרוש וגם כישרון עילאי. ילד שמונע בעיקר באופן חיצוני יתקשה להתמודד עם כשלונות בתחילת הדרך.
      המחקרים שאתה מדבר עליהם בהקשר של מוטיבציה נשמעים מרתקים. אשמח לרפרנסים אם אפשרי. בכל מקרה צריך לזכור שיש סוגים רבים ושונים של מוטיבציה בתחומים שונים בחיים.

      הגב
  • אריק

    איך ייזכר גרארד? תלוי מה תעשו מפה. אם נניח ליברפול תלך ל25 שנה טובות כמו של יונייטד אז משהו דומה לבראיין רובסון.
    אם תחזרו לבינוניות (אמן אמן ואמן) יש סיכוי שרק יעלה קרנו.

    הגב
  • אמיתי

    דורפן כתב כמה פוסטים על ביקור באי ממנו הגיע רונאלדו. מה שנחקק אצלי הכי הרבה הייתה שיחה וביקור באימון של ילדים (גילאי 6-10 כמדומני) - המאמן מספר כמה חשוב להם להעביר את ההנה מכדורגל ותחושת ה"משחקיות" ולא התחרותיות וככה גם מתנהלים האימונים. אני לא ככ בטוח שיש סתירה בין התחרותיות (של לברון או רונאלדו) לבין חדוות המשחק. אני מדמיין שאם רונאלדו לא הופך למקצוען הוא עדיין מככב בליגה למקומות עבודה ומתעצבן כשלא הוא כובש (-:
    באופן כללי אני לא חושב שיש דרך אחת נכונה להיות משהו (מאמן שחקן או בנאדם). רוצה לומר גם לרונאלדואים של העולם יש מקום וטוב שכך. בקשר למוריניו- זה יותר מתקשר אצלי כאוהד לספר איוב

    הגב
    • איציק אלפסי

      חותם על כל מילה. אין דרך אחת נכונה.

      הגב
  • yaron

    דנים כאן רבות על "מי" יותר מסופק, רונאלדו או ג'רארד, לברון או ג'ורדן אבל לא זאת הנקודה לדעתי.
    הנקודה היא ההבנה שמה שחשוב זה להיות מסופק ומאושר ולאו דווקא תואר זה או אחר. לא שיש בעיה עם תואר זה או אחר, אני בטוח שזה מאוד מספק לשבור שיא עולמי או לזכות במדליה, אבל בשורה התחתונה, מטרת העל היא להיות מסופק/מאושר.
    בן אדם צריך לשאוף וללמוד איך להגיע למצב הנפשי הזה, כל אחד בדרכו.

    הגב
    • אמיתי

      לדעת קהלת (וגם לדעתי) מטרת העל איננה להיות מסופק/מאושר. זה פאטה מורגנה. הבל הבלים חסר תכלית. יותר מזה- המרדף אחרי האושר הוא הגורם מספר אחת לסבל.

      הגב
      • yaron

        זאת בדיוק הנקודה, כשזה הופך למרדף זה גם הופך לסבל.
        הרעיון הוא לראות את האושר, לא לרדוף אחריו.
        דוגמא מספורט - אם טום בריידי למשל יחליט שמה שיעשה אותו מאושר זה 5/6 טבעות הוא מכניס את עצמו למלכוד. ראשית, הוא לא יכול להיות באמת מסופק/ מאושר עד שישיג את מטרתו (ברור שיש אושר וסיפוק רגעי עם כל טבעת בדרך ל"יעד"). שנית, אם יפרוש בלי שישיג את מטרתו, לנצח יחיה בהרגשת החמצה.
        אם לעומת זאת יחליט שמטרתו היא לשחק הכי טוב שיוכל כל עוד הוא נהנה מכך הוא ירגיש מסופק ומאושר בין אם יסיים עם ארבע או שש טבעות.

        הגב
  • Matipool

    איציק - הרבה שבחים על הפרויקט. עקבתי חלקית ומרחוק מתאילנד גם אחרי חלק מהתגובות. הרבה עומק יש גם בפוסטים וגם בתגובות. אני רחוק מהדת וזה אחד החלקים החלשים יותר בידע הכללי אצלי אבל רציתי לציין ולשבח את הצילומים של אחותך בכל אחד מהפוסטים (גם התמונה של סטיבי כאן עם האוהדים מהממת) ואת בחירת השירים המעולה שלך.

    הגב
    • איציק אלפסי

      תודה תודה מתי! תעשה חיים בתאילנד!

      הגב
      • Matipool

        חזרתי הבוקר. לצערי.

        הגב
  • Amir A

    מרבית האנשים עובדים כי הם צריכים לשים אוכל על השולחן. לא מתוך קנאה, לא מתוך רצון להיות טוב מהאחר, ולא מתוך איזה דחף פנימי או הנאה. ההתייחסות של קהלת לעמל קצת, אעפס, מנותקת. נכון שאתה כבר עובד אז יכולים להיות מוטיבים של קנאה ותחרות עם עובדים אחרים במסגרת שבה אתה נמצא, אבל זה לא הסיבה הראשונה לעמל. בטן מלאה זה לא הבל ורעות רוח.

    הגב
    • איציק

      אני מסכים עם כל הכתוב, אך מה בקשר לבחירת העמל, האם היא הבל, כי אם המטרה היא אוכל על השולחן בראש ובראשונה, אז למה להתאמץ להיות פסיכולוג, מהנדס אווירונאוטיקה או גננת. כך את הדבר הראשון שישים אוכל על השולחן. אני כמובן לא מסכים עם גישה זו, אבל נראה לי שמנקודת מבט של קוהלת, כל העבודות שוות ולא שוות כלום, לכן המאמץ לעשות משהו ספציפי הוא מיותר.

      הגב
      • Amir A

        נראה לי שאם היה בזמנו פרוזאק אז לא היה לנו ספר קהלת. במקום זה אנחנו מתחרבשים בדיונים ארוכים על משהו שהיה יכול להיפתר באמצעות כדור קטן במינון יומי.

        הגב
        • איציק אלפסי

          ה-SSRI הם ברכה, אבל הם לא יכולים להפוך אותך למאושר או לספק תחושת משמעות. לכל היותר הם יכולים לאפשר את התנאים לכך.

          הגב
  • איציק מהקיבוץ

    אלפסי
    מאוד נהנתי מהפוסט. תודה!

    הגב
  • Guss

    תחושת סיפוק, תחושת החמצה, תחושת אושר - הן כולן רגשות פלואידים, משתנים עם הזמן, תלויים בקונטקסט. אדם יכול לחיות בהווה בתחושה של החמצת פוטנציאל, אך בדיעבד להסתכל על התקופה בהשלמה וסיפוק. וההפך. ובעיקר - הם לא mutually exclusive, אלא יכולים להתקיים בו זמנית.
    לא יודע אם ג'רארד חי בתחושת החמצה מתקופתו ככדורגלן. אני מניח שיש לו סיפוק עז מההישגים שהשיג, מהתארים שהשיג, כמו גם מהאושר שהביא לאוהדים. אני גם מניח, במקביל, שיש משהו צורב בכך שלא הגשים חלום (שלו ושל האוהדים) והביא אליפות בתקופתו. מי שטעם את שמחת הזכייה בצ'מפיונס ליג, לא יכול שלא להצטער שלא השיג עוד תארים. יש פה מקרה של "גם וגם", לא מקרה של "או-או".
    מה שבאמת משנה זה עד כמה כל אדם מצליח לקיים מחשבה בריאה לגבי ההצלחות וההחמצות שלו. האם מסי יחיה בתחושת מיצוי מוחלט לאחר פרישתו או שיחיה בתחושת כשלון מוחלט (נניח ביחס לתואר עם ארגנטינה)? מי יודע, אבל אני מניח שיהיה לו משניהם, והאושר העתידי שלו יהיה תלוי, בין היתר, ביכולתו להשלים עם ההחמצות, לא להאדיר מדי את ההישגים, ולהמשיך לקחת מוטיבציה משניהם שתלווה אותו במה שלא יעשה בעשרות השנים שעוד יוותרו לו לחיות.

    הגב
    • איציק

      מסי יכול לקחת דוגמא טובה ממרדונה איך למנף הצלחות (גביע העולם עם ארגנטינה) וכישלונות (יחסית ברמת הקבוצות) לקריירה נפלאה והישגים משמעותיים כקריירה שנייה.

      הגב
    • איציק אלפסי

      Guss
      הסברת זאת נפלא. מסכים לחלוטין.

      הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *