קהלת – פרק ה

עושר שמור לבעליו לרעתו

יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ.

בסרט "אהבה על הדשא", הגרסה הבריטית המוצלחת לספר המופת של ניק הורנבי "קדחת הדשא", ישנה סצנה שאני מאוד אוהב:

הבחורה אתה מנהל רומן גיבור הסרט, המגלם את דמותו של ניק הורנבי – אוהד ארסנל שבע האכזבות, שואלת אותו מדוע אין לו שאיפות להתקדם בתפקידו המקצועי: "אתה לא רוצה יותר כסף?"

"למה אני צריך עוד כסף?!" הוא משיב, "יש לי מספיק לשכר דירה, אוכל ומנוי שנתי לארסנל".

אני מודה שאני מאלה שכסף לא מניע אותם בחיים. זה לא שאינני אוהב כסף, אני אנושי וזו תכונה אנושית. אבל במדרג השיקולים היכן להשקיע את כישרונותיי ומרצי, כסף לא נמצא במקום הראשון. הרבה לפניו נמצאים תחושת סיפוק ממה שאני עושה והיכולת להשפיע על אנשים. כסף עבורי הוא תנאי הכרחי, אבל ממש לא מספק. הוא איננו המטרה, אלא האמצעי.

מעולם לא הייתי מאלה ששאפו לעשות את "המיליון הראשון" עד גיל שלושים (ואכן לא עשיתי…). זו נראתה לי שאיפה מבוזבזת. השאיפות שלי היו ונשארו אחרות.

לטעמי היחס בין אושר לעושר הוא עקומת גאוס (פעמון): עד לנקודה מסוימת, ככל שלאדם יש יותר כסף הוא יכול לחיות חיים נוחים יותר ולהיות מסופק יותר מחייו, אבל מנקודה מסוימת, יותר כסף מוביל לפחות סיפוק, פחות אושר והרבה יותר טרדות.

אצל כל אדם נקודת הפיק הזו היא אחרת. רמת החיים שמאפשרת לנו לחיות ברווחה וסיפוק היא שונה מאחד לשני. לי אישית מספיקה רמת חיים שמאפשרת לי לשלם שכר דירה במקום שנעים וטוב לי לגור בו, רכב אמין שמשרת אותי ולא אני אותו, לאכול מדי פעם במסעדה טובה או ללכת להופעה של די.ג'יי או להקה שאני אוהב, ולנסוע פעם בשנה או שנתיים לראות כדורגל במקום בעולם שעדיין לא ביקרתי בו.

זה לא מעט, אבל גם לא הרבה אני חושב. אם היו לי שאיפות גדולות יותר – לקנות דירה משלי או להחליף כל שנתיים רכב חדש לדוגמא – הייתי צריך לעבוד הרבה יותר וזה היה בא על חשבון הזמן שאני מקדיש לדברים שנותנים לי משמעות וסיפוק בחיים. כמו כתיבת הבלוג הזה למשל.

בעמוד הפייסבוק שלי התפתח השבוע דיון מעניין בעקבות פוסט שרשמתי על הנוכחות הדלה של אוהדי מנצ'סטר סיטי במשחק ליגת האלופות נגד ליון. סיפרתי שם על משחק שהייתי בו באצטדיון הישן של סיטי במיין רואד, בתחילת העשור הקודם, שהיה מלא עד אפס מקום בליל אמצע שבוע חורפי בעונה שבה סיטי ירדה ליגה, ועל התשוקה שחוויתי שם מהאוהדים המקומיים. תשוקה שנדיר מאוד למצוא כיום באיתיחאד.

אחד המגיבים שאל אותי מה ההבדל בין המצב של סיטי לבין זה של ליברפול? הרי גם ליברפול היא מועדון שמוציא הרבה כסף על רכישת שחקנים.

חשבתי על זה לא מעט. נדמה לי שההבדל הוא שבליברפול הכסף הוא לא משהו שפותר הכול באופן אוטומטי. יורגן קלופ החזיר לא פעם צ'ק פתוח לבעלים כאשר חש שאין שחקן שמצדיק את הסכומים הנדרשים בשוק. ובאותה מידה גם ידע לשבור שיאי העברות על שחקנים שחשב שהם חיוניים לתהליך ולדרך שהוא מעביר את המועדון.

כשבית"ר זכתה באליפויות בתקופת גאידמק זה הרגיש לי תפל. לא באמת שמחתי בהן. אלו היו אליפויות שהושגו בזכות זה שלבית"ר היה בעלים עשיר יותר מאלו של שאר הקבוצות בליגה, ולא בזכות זה שבית"ר הייתה מועדון כדורגל להתגאות בו. כך מרגישות לי אליפויות של קבוצות כמו מנצ'סטר סיטי ופ.ס.ז', והאליפויות של צ'לסי בתקופה שבה, אם להשתמש במטפאורה המבריקה של ארסן ונגר, "העמידה טנק רוסי בחצר והתחילה לירות לעברנו שטרות של 50 ליש"ט".

אליפות של ליברפול, לעומת זאת, אם וכאשר ותושג, תהיה תוצר של דרך. של תהליך שיפור מתמיד והתקדמות אטית ומחושבת שהחלה מהיום בו רכשו ג'ון הנרי ושות' את המועדון לפני שמונה שנים, ומגיעה לשיאה תחת שרביטו המקצועית של יורגן קלופ בישום הפילוסופיה המקצועית והאנושית שלו. תהליך שבו הכסף עזר לפתור בעיות, אבל לא היה הפתרון עצמו.

זה אולי נשמע הבדל סמנטי, אבל בעיני זה ההבדל משמעותי מאוד. מספיק משמעותי בכדי לאפשר לי ליהנות מאליפות שתושג בדרך הזו בשיעור גדול עשרות מונים מהאופן בו הייתי נהנה מאליפות שהייתה מושגת בדרכן של מנצ'סטר סיטי, פ.ס.ז' ודומותיהן.

שבת שלום ומועדים לשמחה.

*

והנה שיר מעולה של אהוד בנאי על מישהו שרצה יותר כסף ממה שהיה צריך ואיך זה נגמר…

קהלת - פרק ד'
קהלת - פרק ו'

תגובות

  • יוניק

    "לטעמי היחס בין אושר לעושר הוא עקומת גאוס (פעמון): עד לנקודה מסוימת, ככל שלאדם יש יותר כסף הוא יכול לחיות חיים נוחים יותר ולהיות מסופק יותר מחייו, אבל מנקודה מסוימת, יותר כסף מוביל לפחות סיפוק, פחות אושר והרבה יותר טרדות".

    לפי מה שאני קראתי בספרי מדע האושר, העיקרון הזה מוכח בכל מחקרי האושר למיניהם. עד רמת הכנסה מסוימת ככל שהאדם עשיר יותר הוא מאושר יותר (סטטיסטית כמובן, זה לא דבר מחייב) אחרי רמת הכנסה מסוימת, תחושת האושר יורדת ככל שרמת העושר עולה.

    כך שטעמך מוכח מחקרית.

    ובאופן כללי טעמך ערב מאד.
    אני מחכה כל יום לפרק הבא שלך על קהלת וכבר פניתי לשלמה שישקול להוסיף עוד כמה פרקים כדי שזה לא יגמר כ"כ מהר. דווקא כאחד שמכיר את הטקסט של קהלת כמעט בעל פה, אני מאד נהנה מהמבט שלך.

    נ.ב
    לראשונה בפרשנותך על המגילה לא קישרת בין הפרקים הקודמים לנוכחי, זה בגלל שלא מצאת מבניות כבר, או שהעדפת להתמקד במסר העצום של עושר שמור לבעליו לרעתו?

    הגב
    • איציק אלפסי

      תודה.רבה!
      אני מודה שזה לא מתוכנן. בפרק הנוכחי יש התייחסויות לכמה נושאים ובזה בחרתי להתמקד.

      הגב
  • קירקגור

    אלפסי רגע, לא עומדים בקצב! זה לא מונדיאל פה!
    (אחלה סדרה אבל, תודה. מחכה לקהלת מפת החום)

    הגב
    • איציק אלפסי

      הבאת רעיון!

      הגב
  • אופיר

    לצערי הרב, בימינו מידת השאפתנות הנדרשת כדי לקיים אורח חיים סביר (קרי: גג מעל לראש ולגדל ילד או שניים מעל לקו העוני) היא כזו שבעבר נדרשה רק לאלה ששאפו לעשות מיליונים, כך שלמעשה להיות מיליונר כיום זו לא פריבילגיה או גחמה, אלא תנאי סף.

    הגב
    • אסף כלשהו

      לא מסכים. אני מורה ובת זוגי פסיכולוגית בהתמחות בשירות הציבורי ויש לנו שני ילדים ואנחנו גרים במושב בהרי ירושלים בשכירות די נמוכה ולא מרגישים שאורח החיים שלנו מתחת לסביר. כמובן שזה סובייקטיבי אבל זו בדיוק הנקודה. אנחנו לא קונים יותר מדי אבל גם לא צריכים יותר מדי (מכונת קפה היא היוצאת מן הכלל המעיד על הכלל) וכרגע לא בוער לנו לקנות דירה אם המחיר של זה הוא לשעבד את החיים שלנו ולעבוד יותר ממה שאנחנו עובדים היום (אני עובד ארבעה ימים בשבוע- 80 אחוז משרה).
      ואתה בעצמך אמרת- גג מעל הראש זו הדרישה הבסיסית. כל דבר מעבר לזה הוא עניין סובייקטיבי. למעשה גם גג מעל הראש זה סובייקטיבי אבל זה מכנה משותף רחב מספיק שאפשר להתחיל ממנו לצורך הדיון.
      בשורה התחתונה- אפשר לחיות בסיפוק רב גם אם אתה לא מיליונר ולא מתקרב לכך. הכל תלוי בשאלה מה מספק אותך.

      הגב
      • אסף כלשהו

        המעידה* על הכלל כמובן.
        מעידה של חוסר הקלדה...

        הגב
      • אופיר

        שניכם אנשים מלומדים שעובדים קשה מאוד ובגיל פנסיה תצטרכו לשבור את הראש מאיפה לגרד שכירות, שלא לדבר על להשאיר משהו לילדיכם. נשמע לי שעדיף להיות מיליונר.

        הגב
        • אסף כלשהו

          שמע- זה לא שאם ייפול עליי שק כסף מהשמיים (הדרך היחידה שבה אני יכול להיות מיליונר כי אני לא משתתף בהימורים למיניהם, ממוסדים ולא ממוסדים) אני אסרב אבל אם האפשרויות שלי הן או לטחון את החיים שלי כדי להרוויח יותר ולגור בבית יותר גדול ולקנות יותר דברים או להישאר ברמת החיים הנוכחית ושיהיה לי יותר זמן עם הילדים שלי- אז אני בוחר באפשרות השנייה בלי להסס (וזה גם מה שאני עושה בפועל).
          ובקשר לפנסיה- תהיה לי פנסיה לא גדולה אמנם אבל אני לא רואה שבגיל 67 ומעלה אצטרך יותר ממה שאני צריך עכשיו (יש לי ביטוח בריאות וגם חיים) אז אני לא דואג...

          הגב
          • Matipool

            אסף - אני מניח שהילדים שלך עדיין צעירים. תתפלא איך החיים איתם מתהפכים כשהם בגיל ההתבגרות ואם תמשיך לעבוד כמו שאתה כרגע, תמצא את עצמך עם הרבה זמן פנוי בלי ילדים שירצו להיות איתך. מה שכן הם מאד ירצו זה דברים שעולים הרבה כסף.
            אני כמובן מדבר בהכללה ולא על הילדים שלך ספציפית אבל זה מה שקורה אצל רוב האנשים.
            כמו שכבר ציינו לפניי, אתה אולי לא תרצה יותר דברים בגיל הפנסיה מאשר עכשיו אבל יהיו לך פחות הכנסות. הילדים שיגדלו לא יגידו לך ישירות אבל יצפו שתעזור להם בלימודים, בחתונה, כשיוולדו להם ילדים וכו׳. זה טבעו של העולם.

            הגב
    • אביאל

      אופיר - אתה רציני ? רוב מוחלט של הציבור הוא לא מיליונר ובכל זאת כמעט ל70 אחוז מהם יש דירה בארץ, מחזיקים שני רכבים ושאר המאפיינים (תראה את מספר הטיסות היוצאות והחופשות גם בארץ וגם בחו״ל) וגם מדד האושר הישראלי גבוה, ככה שהטענה שלך מנותקת לחלוטין מהמציאות.

      הגב
      • אסף כלשהו

        יתכן שאתה צודק, אבל השאלה היא אם האושר הוא דירה ושני רכבים וחופשה מזדמנת, גם אם המחיר של זה הוא להיקבר בעבודה בשאר הזמן. אולי בשביל חלקנו כן... בשבילי עדיף זמן עם המשפחה והאנשים האהובים עלי גם אם זה על חשבון עוד רכב...

        הגב
        • Matipool

          מדד האושר הוא חתיכת זיוף רציני.

          הגב
          • Matipool

            אצל רוב המשפחות שיש בהן שני רכבים, אחד מהם לפחות שייך למקום העבודה.

            הגב
      • אופיר

        מכיוון שהעלות של הדברים שציינת נושקת למיליון (בדולרים), רוב הציבור אם כך דה-פקטו מיליונרים, או חיים מכסף שאין להם (אפשרות בהחלט סבירה).
        תחסוך ממני את בלבולי המוח שלך עם המדדים האלה שלא משקפים כלום בשום מקום.

        הגב
  • איציק

    ציטוט: מעולם לא הייתי מאלה ששאפו לעשות את "המיליון הראשון" עד גיל שלושים (ואכן לא עשיתי…).
    אם לקרוא את כל הפוסט, זה נראה יותר כמו: הייתי מאלה ששאפו לא לעשות את "המיליון הראשון" עד גיל שלושים (ואכן עמדתי במשימה…).

    כיוון שאני כנראה רחוק מאד מהשיא של הפעמון (במידה רבה גם מבחירה), קשה לי מאד לעמוד עד כמה תאוריית הפעמון נכונה. ההרגשה שלי שהקשר בין עושר לאושר זה יותר כמו האינטגרל על הפעמון, בהתחלה עולה לאט, כי כמות הכסף אומנם גדלה אבל לא באמת לרמות כאלו שמאפשרות אושר כלשהו; אחרי זה יש עליה מאד מהירה במדד האושר כי חצינו את הסף המינימלי וכל תוספת כבר לא מושקעת בהכרחי אלה גם למותרות; אחר-כך העליה שוב מתונה עד לרווית אושר מסוימת כי שום תוספת עושר לא יכולה להוסיף באמת לאושר הקיים (האם יכולה להזיק, לא בטוח).

    לגבי ליברפול, כאוהד לאוהד מקווה שאתה צודק, אך לך תדע, אולי האליפות הבאה תגיע רק בעוד 20 שנה ובדיוק באותו אופן כמו של צ'לסי או סיטי. נקווה שלא.

    הגב
  • אלכס דוקורסקי

    מעולה איציק. אהבתי את ההערה על הרכב שנועד לשרת ולא שישרתו אותו. כלמוד נסיון מרכבים ששרתי אותם (ועודני משרת), יכול בהחלט להזדהות.

    הגב
    • איציק אלפסי

      גם אני מדבר מניסיון כואב בנושא הזה של רכבים :)

      הגב
  • תומר הוותיק

    אממ, מה שמפריע בניתוח, שיש בוא אחזה שהיא ״סטירה״ , יש בו מאין ביקורת על הדרך שאחרים נוקטים בה, והיא נוגדת במשהו את הרוח של ״איזה הוא השמח בחלקו...״

    אם לדייק על מילונים ופעמוני גאוס, מה שמצביעים עליו כגורם משמעותי לאושר הוא לאהוב את הישגך ללא קשר להישגי ״קבוצת המיקוד/דימיון/השוואה שלך״.

    בתור מי שהשיג את ״מיליונים״ , אוכל להעיד על עצמי שאושרי לא נפגע כהוא זה, הסכנה הייתה באם הייתי ממשיך או נכנס יותר נכון לתחרות המאכלת הזאת של מה יש לי/להם וכמה הם השיגו/משיגים (מודה שעם ילדים בתמונה לפעמים אני כמעט נופל בזה... אבל זוגתי ואני הצלחנו לעמוד בזה יפה וזה אחד מפתחות האושר שלנו), אבל חשוב לציין, בחיים באופן כללי, עדיף להיות עשיר ובריא ;-)

    הגב
    • איציק אלפסי

      זה תמיד נכון :)

      הגב
    • איציק

      לקטע של העשיר והבריא התייחסנו בפרק הקודם. הוא עדיין תופס גם לפרק זה?
      ;)

      הגב
  • צור שפי

    הטריגר לתגובה הזו היא השיר. אהוד בנאי הוא מהיוצרים האהובים עלי אבל התאכזבתי יחסית (רק יחסית) מהופעה שלו שלשום בשוני. כמאמר הקלישאה, זה לא הוא, זה אני. מבחינתי בנאי לנצח יהיה הבחור שהגיח ב-1987 משום מקום והפציץ עם האלבום המופתי, יחד עם הפליטים. שני רכיבים מהממים היו בתקליט ההוא שמצוי אצלי עדיין בויניל - הרוק והפוליטיקה, שניהם אינטנסיביים ובועטים, בלי להתבייש ובלי לעגל פינות.
    שני הרכיבים האלה נעדרו כמעט לגמרי בשוני. מתוך 19 השירים רק ״עיר מקלט״ ו״זמנך עבר״ היו רוק, שניהם מהתקליט ההוא כמובן, אבל המימד הפוליטי נעלם לגמרי. בנאי של 2018 יעדיף להעלות לבמה יוצר ממוצא אתיופי (שאת שמו בעוונותי לא קלטתי, בעל קול ונגינת סקסופון מצויינים) על פני לשיר את ״עבודה שחורה״, הייתי שמח אם היה עושה את שני הדברים. ברור שהשנים החולפות משנות אותנו, את כולנו. ניתן להבין שלבנאי יותר כיף וקל להיות כיום יוצר קונצנזואלי לכל המשפחה, אחד שלהופעות שלו באים כדי למחוא כפיים, להרגיש טוב וליהנות. אי אפשר לגנות את זה. בכל זאת, שיר כמו ״ניצוץ האהבה״ (חפשו את המילים) הוא לגמרי אנטיתזה ניו אייג׳ית לאלבום ההוא ואותי זה קצת ציער וקצת העציב.

    הגב
    • צור שפי

      נ.ב. גם ״סטרטר״ לא היה אבל עם מצאי אמנותי כמו של בנאי תמיד משהו צריך להישאר בחיץ.

      הגב
      • צור שפי

        בחוץ.

        הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *