מגילת רות – הרעות

אנושיות נשגבת ושפלה

צילום: הדר אלפסי

אחד הדברים היפים מבחינה ספרותית במגילת רות הוא ששמות הדמויות מרמזות על אופיים וגורלם: מחלון וכליון, בניה של נעמי שנפטרו בטרם עת, מרמזים על – "מחלה" ו"כליה", נעמי מרמז על "נעימות", "ערפה" היא כלתה של נעמי שהפנתה לה עורף ונפרדה ממנה, ובעז מעיד על "עוז"; אבל על מה מרמז שמה של רות?

ובכן, מסתבר שלפי התרגום הארמי שמה של רות הוא "רעות". אחרי מות שני בניה של נעמי, היא מפצירה בכלותיה להישאר במולדתן ולבנות לעצמן חיים חדשים. ערפה עושה את הדבר ההגיוני, נענית לכך ונפרדת מנעמי, אולם רות ממחישה מהי רעות אמתית:

"כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין – עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ".

בעוד באהבה רומנטית יש אינטרס ברור, אהבת אחים גם היא יכולה להיות סבוכה באינטרסים, ואפילו באהבת הורים לילדיהם יש משהו אנוכי, אהבת רעים היא הסוג הטהור והמזוקק ביותר של אהבה – אהבה שאינה תלויה בדבר. כזו שאין בצדה שום תמורה, מלבד הרגש העמוק והנאמנות כלפי מושא האהבה.

כאשר רות ונעמי מגיעות לארץ ישראל הן חסרות כל ורות יוצאת ללקט שיבולים בשדות. היא נקלעת לשדה של בעז ממשפחת אלימלך, משפחתה של נעמי, בלא שידוע לה מי האיש. בעז רואה אותה ושואל את אנשיו העוסקים במלאכת הקציר "לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת?" והם משיבים לו: "נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב".

גויה. ענייה. עבור בועז היא אמורה להוות לכאורה לא יותר מאשר מטרד. אלא ש-"וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה, וְכֹה תִדְבָּקִין עִם-נַעֲרֹתָי וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן, הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ". הוא מצוות אותה אל המשרתות שלו ומזהיר את הנערים הקוצרים שלא יציקו לה וינהגו כלפיה בכבוד, וגם דואג לה לאוכל ומשקה.

"וַתִּפֹּל, עַל-פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה, וַתֹּאמֶר אֵלָיו: מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי? וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה". ובועז מסביר: "הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ, וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם".

כשנעמי שומעת על יחסו של בועז לרות היא מבקשת לשדך בין השניים: "רָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שמלתך עָלַיִךְ וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן, וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו". וכאן, הביטוי "למרגלותיו" הזכיר לי סיפור אחר מהתנ"ך – מעשה יהודה ותמר – שגם בו מופיע אותו ביטוי.

תמר הייתה אשתו של ער, בנו של יהודה, שנפטר בגיל צעיר משום שעשה הרע בעיני ה'. לאחר מותו נשא אותה לאישה אחיו, אונן, כמצוות הייבום, אולם ה' המית גם אותו (חז"ל אומרים שזה עונש על כך שהיה "דש מפנים וזורה מבחוץ" כיוון שלא רצה שתיכנס ממנו להיריון משום שהילדים יקראו על שם אחיו ולא על שמו).

ליהודה היה בן שלישי – שילה, אולם הוא נמנע מלהשיא אותו לתמר מחשש שגם הוא ימות. תמר, שמבינה שיהודה לא מתכוון להשיא לה את שילה, מתחפשת לזונה וממתינה לו על אם הדרך. יהודה, שלא יודע שמדובר בכלתו, שוכב אתה ומשאיר אצלה ערבון. לאחר מכן הוא שולח את חברו לשלם לה בגדי עזים ולפדות את העירבון. אולם השליח אינו מוצא אותה. בינתיים נפוצה השמועה שתמר הרתה לזנונים. הדבר נודע ליהודה והוא מצווה לשרפה. אלא שאז היא מוציאה את העירבון שנתן לה – חותמת, מטה ופתילים – ואומרת שהיא הרתה לאיש אשר לו הם שייכים.

וכאן מגיעה תגובתו המרשימה של יהודה: "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר, צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי". יהודה לא רק שמודה שהוא זה שתמר הרתה לו, אלא גם מצדיק את המעשה שלה ומכיר בכך שטעה בזה שלא השיא לה את שילה בנו כפי שצריך היה לעשות.

מהריונה של תמר ליהודה נולדו שני תאומים – פרץ וזרח.

בחזרה למגילת רות: כאשר בועז מגלה את רות למרגלותיו במהלך הלילה הוא לא נוגע בה ומבקש ממנה להינשא לגבר אחר אשר נמצא בקרבה משפחתית גדולה יותר לנעמי. הוא פונה לאותו איש, אבל זה מסרב לשאת את רות משום שהיא אישה נוכרייה. רק אז בעז נושא אותה לאישה, ונולד להם בן. הבן הזה הוא עובד, אביו של ישי, אביו של דוד מלך ישראל.

מגילת רות מסתיימת בפירוט השושלת שהוביל ללידתו של דוד המלך:

"וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן, וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת-רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת-עַמִּינָדָב, וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת-שַׂלְמָה, וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת-בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד, וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד."

ומכאן אנו למדים, שבעז הוא צאצא של פרץ – אותו פרץ שנולד לתמר מיהודה. למעשה, בשושלת שמובילה לדוד המלך אנחנו פוגשים מספר דמויות – יהודה, פרץ, נחשון בן עמינדב, רות ובעז – ששמם נקשר בסיפורי גבורה. לאו דווקא גבורה במלחמה, אלא גבורה בעשיית המעשה האנושי הנכון גם כאשר הדבר כרוך במחיר אישי.

יהודה היה זה שהפציר באחים למכור את יוסף לישמעאלים לאחר שהשליכו אותו לבור ובכך הציל את חייו. כאשר האחים יורדים למצרים וגביע הכסף נמצא בכליו של בנימין, הוא התייצב מול יוסף וביקש להיות זה שיישאר במצרים ויהיה לו לעבד במקום אחיו הצעיר מכיוון שערב ליעקב להחזירו בחיים. וכאשר הוא שוכב עם אישה אותה הוא חשב לזונה, היא נכנסת להריון ומתברר שזו כלתו, הוא מודה ולוקח אחריות על מעשהו למרות הבושה שנגמרת לו מכך.

נחשון בן עמינדב היה נשיא שבט יהודה בזמן יציאת מצרים. עפ"י מסורת חז"ל, כאשר עמדו בני ישראל על הים והמצרים סגרו עליהם, במקום לשבת בחיבוק ידיים ולצפות לנס, קפץ נחשון בן עמינדב לים ורק לאחר שהגיע לעומק בו הגיעו המים לצווארו, נבקע הים ובני ישראל עברו בו.

בעז עשה חסד עם רות למרות שהייתה אישה נוכרייה שלא הכיר. הוא חמל עליה, דאג לה ולכבודה, נשא אותה לאשה והעמיד לזה זרע לאחר שהתאלמנה מבעלה ומצאה עצמה חסר כל בארץ זרה. ורות, שגילמה בדמותה את הנעלים שבערכים האנושיים – רעות, ענווה והכרת הטוב.

יוצא אם כך, שהשושלת אשר מובילה מיהודה לדוד המלך רצופה בסיפורים אנושיים מורכבים, מעשי אצילות וחסד, לצד חטאים תשוקות. גם דמותו של דוד המלך עצמו היא מורכבת ורבת פנים, ויש בה צדדים של גבורה לצד צדדים של חולשה וכניעה לתאוות.

וזה מה שיפה בתנ"ך – זה לא ספר על מלאכים, זה ספר על בני אדם. על הקיום האנושי. על הצדדים הנשגבים והצדדים השפלים בו.

על פי המסורת נקראת מגילת רות בחג השבועות משום שהמעשה המתואר בה התרחש בימי קציר החטים – הזמן בשנה בו נחוג החג. אלא שבנוסף לזאת, נדמה לי שאין מתאימה ממנה לעטר את חג מתן תורה, משום שהיא מתמצתת בסיפורה את האנושיות המופלאה, על כל מורכבותה, הבאה לידי ביטוי בתנ"ך.

שבת שלום וחג שמח!

מנהיגות מהי?
רוחות של שינוי

תגובות

  • באבא ימים

    אני מת על התנ״ך בדיוק מהסיבה הזו. ספר הספרים.

    הגב
  • קלבדוס

    יפה.
    מגילת רות, בערכי היהדות האורתודוקסית של היום, היא פשוט תאונה, שלא ברור איך מצאה את מקומה בתנ"ך.
    נורא פשוט. רות איננה יהודיה. לא היתה ולא תהיה. הנין שלה, דוד מלך ישראל, חי וחי קיים, ממנו ייצא המשיח - איננו יהודי. מאלף לראות איך במרוצת הדורות מנסים גדודי פרשנים, כולם-ככולם גברים, לתרץ ולהמציא דברים שלא בא זכרם בכתוב, כדי "לגייר" את רות ולהכשיר בדיעבד את דוד. אבל זו פשוט המצאה מוחלטת, שמצביעה על הכשל העמוק של האורתודוקסיה, כללי הגיור החדשים והנוראיים, הדהירה אחורה, אל שנאת הזר, שנאת הנשים (מגילת רות היא גם סיפור אהבה נשי תמים מקסים. וכמה גיבורות נשים יש בכלל בתנ"ך?). מגילת רות היא מופת לליברליזם, שווין, קבלת האחר והפיכתו לחלק מאיתנו. אל מול הסתגרות אורתודוקסית והרס חיים ומשפחות, בימינו אנו.
    חג שמח.

    הגב
    • אריאל

      ממש לא. למה צריך להתאמץ כל כך להכשיר את דוד? לפי היהדות הדת הולכת אחרי האמא. נגיד שרות לא התגיירה הבן שלה גוי. אבל הבן מתחתן עם יהודיה- הנכד יהודי או שהנכד מתחתן עם יהודיה- הנין יהודי. במילים אחרות מי שקבע את הדת של דוד היא אמו שלו בלבד. לגייר את רות לא עוזר לשום פרשן בניגוד לתיאוריה המופרכת שלך. ואיך דחפת גם לשם שיוך מגדרי אלוהים יודע. חג שמח.

      הגב
  • אסף the kop

    'דש מפנים וזורה מבחוץ'.
    איזה משפט נפלא.

    הגב
  • שחר התל אביבי

    עולם המושגים אז היה שונה לגמרי מהיום,
    העניין של שייכות לעם היהודי לפי דתה של האם זה מאוחר ב 1000 שנה מתקופת רות
    אין שום משמעות להכיל את המושגים של היום על תקופתם, ועוד לא נכנסנו לשאלה האם מדובר בדמויות הסטוריות (שהיו קיימות במציאות) או בדמויות מיתיות (שלא היו קיימות במציאות), ושהסיפור עליהן הוא מיתוס. או שמדובר בדמויות בשמות אחרים (ואולי מעמים אחרים) שהסיפור עליהם זלג ליהדות.
    בדומה אולי לסיפור משה בתיבה (מי שהיה בתיבה הוא מלך אשור, נדמה לי אסרחדון, שקדם למשה בכ 1200 שנה, ויתכן שגם הוא לא המקורי, אלא זה סיפור שעבר מעם לעם כמיתוס)
    אגב, אין שום ממצא בשטח שמאשר את קיומו של המלך שלמה התנכ"י או את ממלכת שלמה שהשתרעה מהנילוס ועד הפרת

    הגב
  • באבא ימים

    האמת היא שהתורה היא החלק שאני הכי פחות אוהב בתנ״ך. גם כאן העונות המוקדמות של הסדרה היו הפחות טובות.

    אפרופו משה שאלה- אם משה הוא ניצול מגנוסייד הילדים הזכרים עליו ציווה פרעה, גנוסייד שנמשך לפחות שמונים שנה (משה היה בן 80 כשיצאו ממצרים). איך זה שהיו בעם ישראל מספיק גברים צעירים כדי להצדיק איסור על ניאוף?

    לפי הסיפור המקראי ההגיון אומר שכאשר ירד משה מהר סיני עם הדיבר לא תנאף היו הנשים צריכות להביט סביבן ולשאול ״עם מי״?

    האם גנוסייד הילדים בוטל מתי שהוא?

    הגב
    • שחר התל אביבי

      גם אין שום איזכור בכרונולוגיה המצרית הידועה והמפורטת, ש"בת פרעה" מצאה בנילוס תינוק וגידלה אותו כנסיך, וגם לא על צבא גדול שטבע בים סוף, או על עם של עבדים שברח

      הגב
  • קפטן קוקי

    מאוד יפה ומעניין. תודה

    הגב
  • אלכס דוקורסקי

    איציק, נהניתי לקרוא. תודה רבה.
    שבת שלום וחג שבועות שמח!

    הגב
  • Matipool

    טקסט יפהפה ונגיש, איציק. רחוק אני עד מאד מספר הספרים אבל פוסט כזה גורם לעניין והנאה גם כשאני כרגע בטיול משפחתי בהולנד ומשדר אנרגיות חיוביות לנציגי האדומים ממרסיסייד בנבחרת הולנד יען כי יעמדו מחר בפרץ של הכריסטיאנו ויהלמו בבני פורטוגל.

    הגב
    • Matipool

      נ.ב. - תמסור להדר שהתמונה יפהפיה.

      הגב
    • איציק אלפסי

      תודה מתי. בדיוק בשביל זה אני כותב את הפוסטים האלה. התנ"ך הוא של כולנו, לא רק של אנשים דתיים.
      תהנה! אמסור להדר :)

      הגב
  • ניינר / ווריור

    מעניין איך היו מתייחסים היום לרות. היו עושים ממנה עובדת ניקיון ואחרי כמה שנים מגרשים אותה חזרה למואב. ביהדות לא נשאר כלום מהאנושיות הנשגבת, רק השפלה

    הגב
    • אסף the kop

      זה תלוי ניינר,
      אם היא הייתה באה עם עוד 40 אלף, יש מצב שגם אז זה היה מסתיים אחרת.

      הגב
  • שמעון פנדלוביץ'

    אפשר טור על עלי מוחמד או בשם הפמילייתי שלו - קליי קסיוס?

    הגב
  • יוניק

    לפי מסורת חז"ל, באותם ימים עוד לא הייתה ידועה ההלכה שמואביה (בניגוד למואבי), מותרת להינשא ליהודי. "מואבי ולא מואבית".
    בועז היה זה שעורר את חידוש ההלכה הזו, שעברה במסורת אבל לא נתפרסמה כמעט.
    כך שזה בנישואיו עם רות היה מימד עצום של הקרבה בנראות של הנישואים הללו. בועז האלמן המבוגר, נושא את רות האלמנה הצעירה,"נערה" בלשונו של בועז עצמו, אחרי שמגלה בעצמו את ההלכה שמתירה אותה.. רק לחשוב מה כתבו בעיתונים על הנישואים הללו...
    אבל בועז האמין בצדקת דרכו ועשה את המעשה הנכון בעיניו. ויצאה ממנו מלכות דוד.
    וגם זה אגב, רמוז בשמו בועז. בו-עז. יש בו עזות. עזות ללכת ולהאמין בדרכו. "עזות דקדושה".

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *