מלקוש

חברים וקוראים יקרים,

דה באזר יוצא לדרך חדשה, וזהו הפוסט האחרון שלי בבלוג במתכונתו הנוכחית. למעשה, זהו סיומה של תקופה של למעלה מ-12 שנים בהן כתבתי בלוג. תחילה בפלטפורמה אינדיבידואלית, ובתשע השנים האחרונות כאן בדה באזר.

מהר מאוד הכתיבה הפכה לחלק מאוד משמעותי בחיי. מעטים הדברים שנהניתי לעשות יותר. מצאתי בכתיבה מקום שבו אני יכול להשמיע את הקול שלי. להביא ככל האפשר נקודת מבט אישית וייחודית.

ספורט היה ויישאר האהבה הגדולה של חיי. לפני כחודש ציינתי יום הולדת ארבעים, זמן טוב להביט מעט לאחור על המסע שעשיתי עד כה בעולם הזה. ואם יש תמה אחת שחזרה בכל אחת מהתחנות בהן עברתי, זוהי האהבה לספורט.

דרך הספורט למדתי יותר מבכל דרך אחרת על אנשים, על החברה והתרבות, על החיים. ואת זה ניסיתי להעביר דרך המילים. מקווה שהצלחתי, ולו במעט.

אינני יודע עדיין אם ובאיזה אופן אכתוב בפלטפורמה החדשה של דה באזר, אבל לכתוב ודאי אמשיך. הכתיבה בשבילי היא, ללא פרפראזה, צורך נפשי. כלי תרפויטי במובנים רבים.

אתם מוזמנים לחפש אותי בפייסבוק Itsek Alfasi ולעקוב אחר העמוד המקצועי שלי ד"ר יצחק אלפסי, שם אני כותב בעיקר בנושאים אקדמיים הקשורים לתחומי ההוראה והמחקר שלי בפסיכולוגיה. אם כי בסוף, כמובן, הכול איכשהו מתקשר לספורט.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות למנהל ועורך האתר בני תבורי, שמעבר לעובדה שעשה עבודה מסורה ומיומנת, הוא חבר ושותף לדרך.

תודה אישית מעומק הלב לרונן דורפן, האיש שבזכותו התחלתי לכתוב וממנו למדתי כל מה שאני יודע על כתיבה ועוד הרבה יותר.

ולבסוף, תודה גדולה לכם הקוראים, אלה שמלווים אותי מימי גשם באלפסי ואלו שהצטרפו במהלך השנים. מכל מלמדי השכלתי ומקוראיי יותר מכולם.

תל חי

יש בנו אהבה והיא תנצח

You'll Never Walk Alone

איציק.