תרבות שבת 25

In כללי

1. למי שלא ראה את הסגמנט בתוכנית התחקירים "60 דקות" (מיד לאחר תוכנית המדע הבדיוני, "הג'טס הגיעו לגמר האיזורי") יכול לראות כאן למה ואיך סמואה האמריקאית, אי באמצע השומקום, מייצא יותר שחקנים לאנ.אפ.אל מאשר כל קהילה מקבילה באמריקה. יותר מזה, מי שרוצה להבין איך ולמה טרוי פולאמלו מתקל כמו שצריך, משחק פוטבול כל כך נכון ולא עושה כותרות מחוץ למגרש, חייב לראות את הוידאו הזה (רמז: אין לזה שום קשר לפוטבול). ולא להפסיד את אחד מקטעי הוידאו הנלווים, בעזרתו אפשר להבין למה עבודת הרגליים של הסאמואיים כל כך טובה.

2. מי שחושב שלמרווין הריסון, התופס הראשי של פייטון מאנינג, הייתה קריירה מפוארת כדאי שיחשוב שוב. המספרים מסתדרים היטב: הוא שני ביארדים לג'רי רייס, שני במשחקים של מאה יארד, הוא מחזיק בשיא התפיסות לעונה אחת, הוא פיתח שפה טלפתית עם מאנינג, הוא היה מתאמן בלי כפפות כי עם כפפות קל יותר לתפוס כדורים. אבל הסיפור מאחורי המספרים מגלה שמרווין הריסון הוא רק שחקן ענק אלה שהוא ניצח את כל הסיכויים של העבר שלו. אני לא אקלקל למי שרוצה לקרוא את הסיפור, אבל אני אתן כמה נתונים קצרים: אבא של מרווין הריסון רצח נער אחר בדקירות סכין כבר בגיל 16, עד גיל 22 הוא הביא לעולם שלושה ילדים משלוש נשים שונות, ואז הוא מת מסיבה לא ידועה. מרווין הבן הבכור פצח בקריירת פוטבול, הבן השני היה אחד מכרישי המאפייה של פילדלפיה ונידון ל-140 שנות כליאה. הבן השלישי גם היה ספורטאי מצטיין עד גיל 17, עד שמאמן הכדורסל שלו החליט להחליף אותו בשחקן אחר דקות ספורות לפני סיומו של משחק מכריע. האח הצעיר חזר למגרש רכוב על אופניו וריסס את המחליף שלו ביריות אקדח. הוא נשפט למאסר עולם.

מרווין הריסון מוכיח שהקלישאה לפיה "אפשר להוציא את מרווין הריסון מהגטו בפילדלפיה אבל אי אפשר להוציא את הגטו ממרווין הריסון", היא אולי קלישאה, אבל קלישאה נכונה. הכתבה הזאת במגזין "ג'י.קיו"  מתארת באופן מצמרר איך עולם הפוטבול היה רק סטייה גדולה מהילדות של הריסון ועד לירי הנפשע שלו על מאפיונר אחר בפילדלפיה (היריות של הריסון פצעו תינוק בן שנתיים שישב שמכונית אחרת).

3. וכאן אפשר לקרוא את אחד מסיפורי הספורט המדהימים ביותר שקראתי השנה. על שני ספורטאים שהתחרו באולימפיאדת הנכים האחרונה, שחיינית צעירה ושייט באמצע החיים. סיפור שכמעט ואי אפשר להאמין שפרטיו אמיתיים: כואב, מלא השראה, וגורם לך להאמין, ולו לזמן קצר, ביצר הטוב של המין האנושי.

8 Comments

גיל 22 בינואר 2010

ראיתי את הכתבה על איי סמואה כששידור אותה, אכן לא יאמן. מצד שני, קצת עצוב שבלי הפוטבול אין לאנשים שם שום דבר כמעט. אבל איזה מפלצות מגדלים שם, מה הם אוכלים שם?

zeevny 22 בינואר 2010

גיל, עזוב אוכלים. יש שם סיפור על אח של שחקן מקצועני בבאנגלס שממשיך לקום לפני בית ספר ולעבוד בשדות.

סימנטוב 22 בינואר 2010

פוסט משובח כרגיל, מעניין לראות לאן זה יתפתח עכשיו שמגלים את הפוטנציאל שלהם (הNFL נכנס לתוכנית האימונים וכו' מקוה שזה לא יהרוס את האיזון)
הריקוד נראה כמו שכלול של ריבר דאנס

עידו 23 בינואר 2010

מצטער שאני מערב בין קודש לחול, אבל אולי זה הפתרון לכדורגל הישראלי (להלן – פרוייקט סמואה),אימונים בתת תנאים שהדשא הוא בגדר שמועה, אבל הקניית משמעת וכבוד.
בעייני מה שמיוחד בכתבה, הוא הסיפור האנושי על ילד/נער קווטרבק שקובר את אביו ועולה לשחק, ואף מנצח את משחק האליפות של ביה"ס שלו.
אכן סיפור אנושי-ספורטיבי מרתק.

גיל 23 בינואר 2010

אגב מחקר מעניין שערך הוול סטריט ג'ורמנל מצא שמשחק פוטבול שלוקח 3 שעות בערך, משוחק בפועל 11 דקות בלבד. די מדכא.

http://online.wsj.com/article/SB10001424052748704281204575002852055561406.html

zeevny 24 בינואר 2010

גיל, אני חייב להודות שהתגובה שלך הפתיעה אותי, בעיקר בגלל שאני חושב שאתה מבין בספורט: משחקי הפוטבול נולדו ונועדו אך ורק לשידורים החוזרים.

עידו 23 בינואר 2010

גיל, מהתגובות שלך אני למד כי אתה מתגורר באמריקה (איפה ד.א ?) ואתה חשוף לתרבות והספורט האמריקאי באופן שותף וימיומי.
אני בעצמי עברתי לפני ארבעה חודשים ליבשת ונהנה מכל שפע הספורט שיש להציע, ומזה שלא צריך לקום בארבע בבוקר לראות פוטבול.
לגבי הכתבה שהעלת, התארח לפני כמה שבועות הקומישנר של הבייסבול אצל לטרמן, ודובר שם על כך שפעם היית יכול לכוון שעון ע"פ משחק הגשה של שחקן מסויום, שבד"כ היה מסתיים אחרי שעה וארבעים וחמש דקות,ואילו היום, המשחק נגמר אחרי שלוש שעות פלוס.
בקיצור, לתקשורת, תרבות הצריכה, המפרסמים, בעלי הוון וכו', יש אינטרס שהמשחק יתארך יותר ממה שהוא צריך, ולמעשה נכנסו בעשרים שניים האחרונות לספורט (בכלל, והאמרקי בפרט) שיקוליים שהן בבסיסים כלכליים.
מחכה לתגובתך.

גיל 23 בינואר 2010

עידו, אני אכן נמצא באמריקה (מאונטיין טיים) כבר כמה שנים טובות. אני לא בטוח שיש אינטרס שמשחק יתארך אבל זה קורה בכלל חוסר אכיפה של חוקים. למשל פיצ'רים מחזיקים יותר מדי זמן בכדור לפני שהם זורקים. אם תקרא את הכתבה תראה שלפעמים זו חרב פיפיות במשחק שהוא חד צדדי וצריך להרוג את הזמן.

בכל מקרה, כיום הטלביזיה עוברת מהפיכה בגלל קיומם של DVRים. כשאני למשל צופה במשחק פוטבול, אני בכוונה מקפיא אותו לפחות לחצי שעה ואז צופה בו תוך דילוג על הפרסומות (זה עובד מצוין גם עם נבא). חווית הצפייה בבית היא פשוט בלתי אפשרית אם רואים משחק בצורה רציפה.

Comments closed