פוסט אורח מאוניברסיטת דיוק

In כללי

כיוון שמאוחר יותר בלילה נפגשות צפון קרולינה ודיוק למשחק הכי שווה בכדורסל המכללות (למרות החולשה של צפון קרולינה השנה) הבלוג מפרסם היום פוסט אורח מדורהם, צפון קרולינה, שאותו כתב  אלון עברון, ישראלי בן 37, שנמצא בדיוק כבר שנתיים וחצי ועובד כמתכנת בבית הספר לעסקים באוניברסיטה. בדרך כלל אני מאוד סקפטי לגבי דברים שמגיעים מדיוק, חוץ מהפסדים לקבוצת הכדורסל שלה, אבל אחרי שאלון סיפר לי שהוא קורא את הבלוג באופן רבוע ושהגיע לדיוק כיוון שאשתו עושה פוסט דוקטורט בביולוגיה בבית החולים של האוניברסיטה, הבנתי שאנחנו מתעסקים עם אנשים רצינים ושקולים שאפילו ההשפעה ההרסנית של מייק ששבסקי לא הצליחה לערער את הערכים הטובים שרכשו במהלך חייהם. אם כי אני די מודאג מהעובדה ששני הצאצאים שלהם גודלים להיות אוהדי דיוק.

באופן כללי, למי שיש רעיונות לכתבות, משהו בוער שהם רוצים לכתוב כטור או להתחיל להתנסות בכתיבת ספורט, אז אני אשמח לשמוע, לערוך, לעזור וכמובן לפרסם.  הנה הכתבה:

8 מייל

רק שמונה מיילים מפרידים בין דורהם לצ'אפל היל, הערים של אוניברסיטאות דיוק וצפון קרולינה, אבל עולם שלם מפריד ביניהן. איך נוצרה היריבות והשנאה בין קבוצות הכדורסל? אף אחד לא ממש יודע. אבל בעצם למי אכפת כל עוד מדובר במלחמה ספורטיבית פציפיסטית

 מאת אלון עברון, אוניברסיטת דיוק, דורהם, צפון קרולינה

 העיר דורהם יושבת כמעט בטבור של מדינת צפון קרולינה. 230,000 תושבים חיים בה, מחציתם שחורים. בטבור של עיר הטבור הזו יושבת אוניברסיטת דיוק, אחת האוניברסיטאות הטובות בעולם, אוניברסיטה פרטית ולבנה בתוך עיר שחורה וסוציאליסטית. אבל כשאומרים דיוק, אף אחד לא חושב על אוניברסיטה שמתדפקת על שערי אוניברסיטאות הקיסוס (הארוורד, יל ואחיותיהן), לא על אחד מבתי החולים הטובים באמריקה ואפילו לא על בית הספר היוקרתי למנהל עסקים. האסוציאציה המיידית למילה דיוק היא קבוצת הכדורסל שלה והמאמן מייק ששבסקי שבשלושים האחרונות שם את דיוק בטבור של כדורסל המכללות האמריקאי.

צ'אפל היל צמודה לדורהם מהדרום, והעיר וקבוצת הכדורסל שלה, אוניברסיטת צפון קרולינה, הן הניגוד המוחלט לדורהם ולדיוק. צ'אפל היל מונה 55,000 תושבים, מהם 80 אחוז לבנים ואיכות החיים בה, בעיקר מערכת החינוך הציבורית, נחשבת לאחת הטובות באמריקה. אבל בדומה לדיוק, גם כאן קבוצת הכדורסל היא מקור הגאווה הגדול של תושבי המקום. מדובר באוניברסיטה שזכתה כבר חמש פעמים באליפות כדורסל המכללות וייצאה למקצוענים את שחקן הכדורסל הגדול אי פעם.

היריבות בין קבוצות הכדורסל של שתי האוניברסיטאות היא ללא ספק אחת הגדולות בספורט האמריקאי. איך נוצרה התחרות? הנה כמה עובדות, מספרים ואנקדוטות על היריבות.

נסיך האור

צפון קרולינה הופיעה כבר 18 פעמים במעמד הפיינל פור (וזכתה, כאמור, חמש פעמים) ואילו דיוק הגיעה לפיינל פור 14 פעמים (וזכתה שלוש פעמים). מאז 1953, שנת היווסדה של ליגת האיי.סי.סי, הליגה שבה משחקות שתי הקבוצות, התחלקו שתי הנבחרות בשמונים אחוז מהאליפויות והפעם האחרונה שבה התמודדו כששתיהן לא מדורגות בין 25 הקבוצות הטובות באמריקה קרתה ב-1955. כל הפרטים הללו מגיעים לפני שבכלל מזכירים את שחקני הפאר ששיחקו בדיוק וצפון קרולינה: קני סמית, ג'יימס וורתי, סם פרקינס, מייקל ג'ורדן, ראשיד וואלאס, ג'רי סטקהאוס ווינס קרטר הם רק חלק מזערי ואיכותי מהשחקנים שעברו בצ'אפל היל. כריסטיאן לייטנר, גרנט היל, שון באטייה, מייק דנליבי ואלטון ברנד הם חלק קטן מהשמות שעברו בדורהם. אם ילד שרוצה להגיע לדרגים הגבוהים בוול סטריט יודע שהוא צריך לעבור בהארוורד או יל, הרי שילד שחולם על האנ.בי.איי יודע שכדאי לו לעבור דרך דיוק או צפון קרולינה.

 היריבות בין שתי הנבחרות החלה ב-1920 (קרולינה ניצחה 25:36) ומאז התקיימו עוד 227 משחקים (130 נצחונות לצפון קרולינה לעומת 98 לדיוק). בכל שנה נערכים שני משחקים ביניהן בעונה הסדירה ובכל שנה זוכה אחת מהן לארח את יריבתה במשחק האחרון של העונה הרגילה. אמנם לשתי הקבוצות יש מסורת מפוארת, אבל אין בכלל ספק שכאן נוטה מחט העדיפות כלפי צפון קרולינה. היא עדיפה ברוב ענפי הספורט (קבוצת הפוטבול של דיוק היא בדיחה עצובה ונבחרת הלהקרוס שלה עלתה לכותרות מכל הסיבות הלא נכונות), ומורשת הכדורסל שלה מפוארת ועמוקה יותר.

  האחראי העיקרי למורשת הכדורסל הזו הוא דין סמית, מי שאימן את הקבוצה במשך 36 שנים. סמית שייך למשפחת המלוכה של עולם הכדורסל: הוא שיחק כדורסל בקנזס תחת המאמן פורסט אלן, מאמן שנחשב לאבי אימון הכדורסל. אלן היה תלמיד ישיר של ג'יימס נייסמית, מי שהמציא את הספורט. הקריירה של סמית התאפיינה לא רק במספר הנצחונות של קבוצותיו או בתארי האליפות שלה או בהמצאות הכדורסל שלו (התקפת ארבע הפינות) אלא גם בעובדה שסמית היה מסור לחלוטין לעבודתו כמחנך. ככזה הוא ראה את תפקידו כפרופסור לכל דבר ועניין. האתגר העיקרי שעמד בפניו היה להכין את שחקניו לעולם שאחרי האוניברסיטה, ככה שאצל דין סמית גם השחקנים הפחות זוהרים קיבלו הכנה מתאימה כדי להיות שחקנים שוליים שמרוויחים מיליונים באנ.בי.איי. סמית, כמחנך אמיתי, גם לא חשש להביע את דעתו בנושאים שמחוץ לעולם הכדורסל: הוא התנגד נמרצות לפיתוח נשק אטומי, התנגד לחוקי ההפלות ועשה יותר מכל אדם אחר במדינה שאחד הסנטורים הבולטים שלה היה ג'סי הלמס, כדי לגשר על הפערים הגזעיים.

 ששבסקי הוא תוצר ישיר מבית הספר למאמנים של בובי נייט, מאמן העבר האגדי והקשוח של אוניברסיטת אינדיאנה שלא בחל בשום אמצעי, כולל אלימות גופנית, כדי לחנך את שחקניו. ששבסקי הוא לא מאמן אלים, אבל הוא יעשה כמעט הכל עבור הנצחון. אצל ששבסקי החינוך האקדמאי חשוב, אבל הכדורסל חשוב רק קצת פחות. כמו סמית, גם ששבסקי לא פוחד מלהביע את דעתו בנושאים שנויים במחלוקת. בניגוד לסמית, ששבסקי הקתולי מתנגד להפלות, בעד שוק חופשי והיה אחד התומכים הבולטים בנשיאותו של ג'ורג' בוש.

 למרות שדיוק לא מפגרת אחרי צפון קרולינה ב-25 השנים האחרונות, הרי שהמורשת של צפון קרולינה והאנטגוניזם (שלא לומר שנאה) שמעוררת דיוק בכל רחבי אמריקה, גרמה לאוהדיה לתחושה עמוקה של רגשי נחיתות שלא שונים בהרבה מרגשי הנחיתות האקדמיים שמרגישה דיוק אל מול האוניברסיטאות הפרטיות המובילות באמריקה.

 מי הבוס?

יש הרבה אנשים שמאמינים שדיוק מתאימה יותר לצ'אפל היל ואילו צפון קרולינה מתאימה יותר לדורהם. אמנם צפון קרולינה היא אוניברסיטה איכותית (אחת מעשר האוניברסיטאות הציבוריות הטובות באמריקה), אבל היא אפילו לא מתקרבת לרמה האקדמית של דיוק, האחות החורגת, העשירה והמוצלחת.  צ'אפל היל מורכבת מתושבים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה, מחירי הדיור בה יקרים יחסית לצפון קרולינה והמיסים העירוניים בה גבוהים. למעשה, חלק גדול מהפרופסורים של דיוק גר בצ'אפל היל, עיר שאוניברסיטה פרטית יקרה ובעלת פרסטיז'ה היתה מרגישה אצלה בבית.

 דורהם, לעומתה, היא עיר עם תדמית נמוכה מאוד ועם תושבים שהרקע הסוציו-אקונומי שלהם נמוך בהרבה מאשר של מקביליהם בצ'אפל היל, גם המערכות הציבוריות לא מתקרבות לרמת השירותים בצ'אפל היל והפשיעה באיזור גבוהה הרבה יותר. למרות שמדובר באיזור בטוח יחסית, יש מקומות באיזור דיוק שבהם מאוד לא נעים להסתובב בלילה. ודווקא בעיר הזאת, שפעם היתה מרכז למפעלי ואחסון טבק, יושבת אחת האוניברסיטאות הפרטיות הטובות באמריקה. כדי לחדד את ההבדל בין האוניברסיטאות (וצפון קרולינה היא אוניברסיטה טובה יחסית מבחינה אקדמית) הרי שניתן לומר שפרופסור שעובר מדיוק לקרולינה שקול לשחקן כדורסל שעובר מהלייקרס להפועל שער הנגב. 

 עבור הסטודנטים ובוגרי אוניברסיטת צפון קרולינה, הסטודנטים מדיוק הם סנובים, עשירים, מפונקים ומתנשאים. עבור הסטודנטים מדיוק אנשי קרולינה הם אנשים מאוניברסיטה ציבורית. רגשי הנחיתות האקדמיים והחברתיים של אנשי צפון קרולינה מזכירים במעט את רגשי הנחיתות הספורטיביים של אנשי דיוק. במשחקים בין הקבוצות מנופפים אנשי דיוק בפוסטרים (ולאוהדים אפילו יש שיר קצבי בנושא) שמזכירים לאנשי צפון קרולינה שבעוד כך וכך שנים הם עתידים לעבוד אצלם. בעבר היו גם מקרים שבהם אוהדים לבנים מדיוק הקניטו שחקנים ואוהדים שחורים מצפון קרולינה על ידי הצבעה על חולצת הכותנה אותה לבשו והבעת תודה לסבים של שחקני ואוהדי היריבה על כך שעמלו על אסיף הכותנה. (דרך אגב: למרות שרוב הסטודנטים בדיוק הם לבנים וקתולים, הרי שכוכב הקבוצה השנה הוא ג'ון שייר היהודי. אני יודע ממקור ראשון שמכבי תל אביב מנהלת מגעים תכופים עם אביו של שייר כדי להביא את השחקן לישראל בשנה הבאה).  

 אין לאן לברוח

 צריך להזכיר שוב: כל העימות האטומי הזה, במושגים ספורטיביים כמובן, כל השנאה התהומית הזו, מתרחשת בין שתי אוניברסיטאות שהמרחק ביניהן הוא שמונה מייל, קצת פחות מ-13 קילומטר. כדי להגיע ממגרש חניה של צפון קרולינה למגרש החניה של דיוק, יש לעלות על הכביש הכמעט מהר ולנסוע כמעט עשר דקות. אני מכיר קמפוסים באוניברסיטה העברית שלוקח יותר זמן לעבור ביניהם.  

 תושבי האיזור חצויים כמעט באופן שווה בין התכלת של צפון קרולינה לכחול הכהה של דיוק. לכולם יש צד ודיעה ואף אחד לא יכול להישאר נייטרלי, אפילו לא אלו שבכלל אוהדים קבוצות אחרות. לחיות פה ולא להביע עניין בכדורסל המקומי, זה כמו לגור בתקוע ולהגיד שאין לך דעה על מפעל ההתנחלויות. אני מכיר אנשים שהגיעו לכאן בלי שום קשר וידע על כדורסל והפכו לעכברי כדורסל שמכירים כל פרט היסטורי שולי על הקבוצה שלהם ויכולים לצטט את הסטטיסטיקה השנתית של השחקן העשירי של הקבוצה, כולל ביוגרפיה אישית, כינוי, וחיית מחמד. גם  המעטים שלא נדבקו במחלה מקיימים קשר עקיף עם הקבוצות. כמו הנזק למעשן הפסיבי, גם להם יש בן או בת זוג או ילדים שהופכים אותם לצד בעניין, לקרולינה או לדיוק.

 ומכיוון שמדובר בקרבה מטורפת בין היריבות, הרי שאין ממש לאיפה לברוח אחרי הפסד . ההתקלות באוהדים מהמחנה השני היא דבר שבשגרה, חלק מההליכה לסופרמרקט, לסניף הדואר, ההסעה לבית הספר.

 יניקת שנאה

 עבור האוהדים, הדלק של כל עימות הספורטיבי, הסיבות הסוציולוגיות-כלכליות-תרבותיות שמניתי עד כאן בכלל לא רלוונטיות. בשבילם הסיפור הרבה יותר פשוט: קודם כל מדובר בשתי שכנות שמתחרות מדי שנה על אותו יעד נכסף, ומלבד זאת היריבות היא גדולה כי היא קיימת וכולם נוטלים בה חלק, מה יש כאן בכלל להתפלסף. הרי גם קתולים ופרוטסטנטים לא מסתדרים אחד עם השני ורוב האנשים לא ממש מתעניינים איך זה התחיל.

  אבל כיוון שמדובר בספורט אקדמאי הרי שלא חסר פלספנים. מתברר ששמונים אחוז מהסטודנטים באוניברסיטת צפון קרולינה הם תושבי המדינה וכשאתה נולד בצפון קרולינה אתה נולד לתוך המאבק. השנאה לדיוק, לפי אוהדי קרולינה, מוחדרת אליהם כבר בחבל הטבור. בשבילם, צפון קרולינה היא האוניברסיטה של העם, המייצגת האותנטית של המדינה וכמעט לכל תושב יש קשר כלשהו לאוניברסיטה, בין אם למד שם בעצמו או מישהו ממשפחתו למד שם. דיוק היא נטע זר בשביל אוהדי צפון קרולינה, כתם ענק במרחק שמונה מייל מהקמפוס האמיתי.

 הדרך של אוהדי דיוק להפוך לכאלו לא היתה יכולה להיות שונה יותר, כמובן. רק 15 אחוז מהסטודנטים בדיוק הם תושבי המדינה ובניגוד לאוהדי צפון קרולינה הם מתחנכים להפוך לאוהדי דיוק. בניגוד לאוהדי צפון קרולינה, עבור רוב אוהדי דיוק, האוניברסיטה היא רק תחנה ארוכה במסלול חייהם. הם אינם חשים מחויבות למדינה ורובם ממהרים לצאת ממנה בסיום לימודיהם בדרך למשרה נחשקת. כעקרון ובהכללה, מדובר בשכירי חרב שיכלו באותה מידה לבחור ללמוד בסטנפורד ולהפוך לאוהדים פנאטיים של הקבוצה. דיוק, באופן כללי, נחשבת לקבוצת הכדורסל השנואה ביותר באמריקה, שחקניה נחשבים למתנשאים וששבסקי מואשם תמידית בלחץ שהוא מפעיל על השופטים כדי לקבל שריקות לטובת קבוצתו. את דיוק השנאה הזו לא מעניינת. נהפוך הוא, במקרים רבים היא הופכת לדלק של ההצלחות שלהם.

 כשג'יי וויליאמס, הרכז האגדי של דיוק, ראיין השנה את קייל אירווינג, תיכוניסט שהתחייב לדיוק והולך, כנראה, להיות הדבר הבא בכדורסל הקולג'ים, הוא הזהיר אותו מפני הקללה. וויליאמס לא דיבר על הקללה שהוטלה עליו ועל בובי הרלי, עוד רכז עבר אגדי של דיוק, שתאונות דרכים מזוויעות גדעו את הקריירה המקצוענית של שניהם.

 "האוהדים כאן הולכים להעריץ את האדמה שאתה דורך עליה", אמר וויליאמס לאירווינג, "אבל כל אמריקה תשנא אותך".   

 מה שמדהים באמת בין כל גלי השנאה הללו היא העובדה שלא מעורבבת בהם אפילו טיפה אחת של אלימות. אוהדים עם החולצה הלא נכונה יכולים לשבת במבצר של היריבה ללא שום חשש מגילויי אלימות נגדם. מכוניות עם סטיקרים לא נכונים לעולם לא יישרטו. מדובר במלחמה עם חוקי ג'נטלמניות מאוד בהירים, כיאה למלחמת ספורט. ובכלל, ברגע שמלחמת הכדורסל נגמרת יש המון שיתוף פעולה והערכה למוסדות. סטודנטים רבים מקרולינה באים לעשות קורסים בקיץ בדיוק  וקיימת יראת כבוד לדיוק כמוסד אקדמי. 

 מהומות מסודרות

בימים שלפני כל משחק ביתי הסטודנטים בצ'אפל היל עסוקים בדבר אחד אחד בלבד: נסיון להשיג כרטיסים. אבל בעוד שלכל משחק רגיל האוהדים יכולים להגיע למגרש ולנסות את מזלם בקופות, הרי שהמשחק נגד דיוק הוא עסק הרבה יותר ביורוקרטי. כל סטודנט שאינו בשנה הרביעית ללימודיו (סניור) חייב להשתתף בהגרלה והסיכויים להיכנס למשחק שואפים לאפס (סטודנטים נכנסים חינם למשחקים כל עוד יש מקום באיזור הסטודנטים. סטודנטים בשנה הרביעית מקבלים כרטיסים חינם למשחקים נגד דיוק ואילו השאר מתחרים בהגרלה על המקומות שנשארו. מדובר באלפי מקומות בתוך אולם של 22,000 מושבים) ביום של משחק נגד דיוק הקמפוס מתמלא בגוון תכול כמעט פשיסטי כשכמעט כל סטודנט, בלי קשר לצבע, מין, העדפות מיניות ומקצוע עתידי, עוטה על עצמו לפחות פריט לבוש אחד בצבעי האוניברסיטה. ואם ביום רגיל נושא השיחה הכי פופולרי הוא כדורסל, הרי שביום המשחק כדורסל הוא נושא השיחה היחידי. וביום שדיוק מגיעה לצ'אפל היל מדובר כבר בחרדת קודש.  

 בשעת המשחק צ'אפל היל שוממת לחלוטין. כולם צופים במשחק והאווירה ללילה ולימים שאחרי המשחק תלויה לחלוטין בתוצאת המשחק. אם קרולינה מפסידה הרי שמדובר באסון כפול ומכופל. אם אוהדי קרולינה יכולים להתנחם לפעמים בהפסדים של היריבה השנואה (לפעמים קשה לדעת אם אוהדי קרולינה שמחים יותר בנצחון קבוצתם או בהפסד של דיוק) הרי שהפעם האויב המר ניצח והיה הגורם הישיר והבלבדי להפסד של קרולינה, מה שמתרגם לשינה מוקדמת ויקיצה לתוך מציאות עגומה. לעומת זאת, אם קרולינה מנצחת, רחוב פרנקלין, הרחוב הראשי של צ'אפל היל, נסגר לתנועה ותוך דקות הוא נצבע בתכלת. התושבים מכנים את החגיגות הללו באוקסימורון "מהומות מסודרות", אבל מדובר באנשים שנרמסים, שריפות בכל פינה, ומכוניות הפוכות. זה לא נדיר למצוא מרצים רבים שמבטלים את ההרצאה שלהם ביום שאחרי שקרולינה מנצחת את דיוק.

 בדיוק, כיאה למוסד אקדמאי גאה ומתנשא, החגיגות הרבה יותר צנועות ומסתייגות ואף אחד לא מפסיד שם הרצאה אפילו אם דיוק מביסה את צפון קרולינה.

 11,000 דולר לאוהל

 סטודנט שרוצה לצפות במשחק הביתי של דיוק נגד צפון קרולינה חייב לעזוב את המעונות המחוממים ולעבור לגור באוהל באיזור שצמוד לאולם הכדורסל (האיזור נקרא קיי-וויל, כשם הכינוי של ששבסקי, קואץ' קיי). חלק מהסטודנטים ישנים באוהלים 42 לילות ומדובר בתקופה בשנה שבה בלילות רבים הטמפרטורה מגרדת את האפס מלמטה. החוקים בעיר האוהלים מסובכים. הסטודנטים מחולקים לקבוצות של 12 ובמשך הלילה כל חברי הקבוצה חייבים לשהות במחנה האוהלים. ביום החוקים פחות נוקשים ורק שני נציגים מכל קבוצה חייבים להיות במתחם. לימודים בחודש שלפני המשחק נגד קרולינה הם בגדר המלצה בלבד. ישנם גם כמה עשרות סטודנטים שכל תפקידם הוא לאכוף את חוקי המאהל ובתמורה הם מקבלים את האפשרות להיות הראשונים שנכנסים לאולם ולבחור את המקומות הטובים ביותר באיזור הסטודנטים. קבוצות האוהדים השונות מסודרות לפי סדר הגעתם למחנה האוהלים וקבוצה שנתפסת פעמיים כשהיא לא לא עומדת בחוקים חייבת לעבור לסוף התור.

 גם בדיוק הכניסה למשחק לא עולה כסף ולסטודנטים מוקצים 1600 מקומות ישיבה ובעיקר עמידה (אלף לתלמידי תואר ראשון) מתוך 9,300 מושבים בסך הכל. והעקרון הוא שמי שמגיע ראשון נכנס ראשון. כניסה למשחק מהווה שדרוג לקורות החיים של האוהד, שדרוג למעמד החברתי שלו ובעיקר חווייה לכל החיים. התור הרשמי לעיר האוהלים מתחיל בינואר, אבל יש קבוצות רבות שמתחילות לשמור על המקום שלהן כבר בדצמבר.  

 מעניין מה חושבים ההורים שמשלמים 11,000 דולר בשנה רק כדי שלתינוקות המפונקים שלהם יהיו מעונות בדיוק, כשהם שומעים שהילדים שלהם ישנים באוהלים? מסתבר שההורים ממש בעניין של לשלם כסף של חמישה כוכבים ולתת לילדים שלהם לקפוא מקור, אחרי הכול רוב ההורים הללו עברו את החוויה הזו בעצמם והם יודעים שזה חלק מתהליך הלימודים בדיוק וחלק חשוב בתחושת השייכות שלהם למקום. 

 בסוף פברואר, עשרה ימים לפני המשחק נגד קרולינה, מתחם האוהלים היה מפוצץ בקרוב לאלפיים סטודנטים ששכנו באוהלים שיכולים לשכן בין שלושה לעשרה אנשים באוהל. הנתון המדהים הוא שחמישית מהסטודנטים לתואר ראשון באוניברסיטה ישנים במאהל, למרות שמרביתם בכלל לא יזכה להיכנס למשחק. מה שהם כן זוכים לו הם ביקורים תכופים של ששבסקי וסגל השחקנים במהלך השהות שלהם בעיר האוהלים.

  שירותי כדורסל

 בתחילת פברואר נכנסתי לקודש הקודשים של אוניברסיטת דיוק, "קמרון אינדור סטדיום", מגרש הכדורסל הביתי ביותר באמריקה. למי שלא יודע, מדובר באולם שבחלק ניכר מהמשחק האוהד מרגיש בו כמו על סירת מפרש באמצע אוקינוס סוער: האוהדים זזים ימינה ושמאלה, קופצים למעלה ולמטה. חלק מהם בכלל לא מתעסק בנעשה על הפרקט אלא עסוק בארגון קריאות העידוד ובעיקר בקריאות הגנאי נגד היריבים. אוהדי דיוק ידועים בכך שאינם מתיישבים עד שהקבוצה היריבה קולעת את הסל הראשון שלה במשחק, וגם בכך שיש להם יכולות ארגון ואיסוף מידע שמקבילות לקהילות מודיעין. שחקנים ושחקניות רבים הודו שביקור ב"קמרון", עם האוהדים שיודעים כל פיסת מידע על חייהם וחיי העץ המשפחתי שלהם ולא מהססים להשתמש במידע הזה, הוא חוויה שיכולה לפרק כל ספורטאי, בעיקר כזה שנמצא רק בעשור השני לחייו.

 למעשה, פקטור האוהדים ב"קמרון" הוא כל כך חשוב לקבוצה המקומית  עד כדי כך שסקציית הסטודנטים מקבלת את המקומות הטובים ביותר, באמצע וסמוך למגרש, כדי להשפיע על הקבוצה היריבה. באוניברסיטאות אחרות המקומות הללו נחשבים למקומות המיוחסים והיקרים ביותר והם נמכרים בדרך כלל לעשירי הקהילה או לתורמים הנכבדים ביותר לאוניברסיטה.   

 כרטיס ל"קמרון" הוא הרבה יותר קשה להשגה מאשר ב"דין דום" של צפון קרולינה, ולא רק למשחקים בין שתי הקבוצות אלא גם למשחקים נגד יריבות אחרות.האולם מכור כבר יותר משלוש מאות משחקים (מאז 1990) למרות שמחירי המנוי לא זולים. מחיר לא רשמי למנוי זוגי הוא בסביבות אלפיים דולר, אבל כדי להיכנס בכלל למעגל בעלי הסיכויים לקבל מנוי שנתי חייבים, באופן לא רשמי, לתרום לאוניברסיטה סכום של חמש ספרות.  

 בלילה שבו הייתי ב"קמרון" חלקתי את היציעים עם יותר מ-8,000 אוהדים קולניים ורעשנים שנדחסו לתוך אולם שנראה ונותן תחושה של שירותים מורחבים–דחוס שם מאוד וחם להחריד ואי אפשר לשבת אפילו אם מאוד מנסים. שמונת אלפי הצופים הגיעו לראות את המשחק נגד צפון קרולינה במסגרת ליגת הנשים של המכללות. דיוק ניצחה ב-29 הפרש אבל למי היה אכפת מהתוצאה. שמונת אלפים צופים זה מספר שאני לא רגיל אליו אפילו מכדורגל ישראלי. אבל ככה זה ביריבויות בין צפון קרולינה ודיוק. אפילו אם הן יתחרו בלעיסת מסטיק היציעים יתמלאו, וטורי העיתונים יפרשנו כל לעיסה בקפדנות והטלוויזיה תייחד שעות מיוחדות לדיווח לפני, במהלך ואחרי התחרות. הכדורסל כאן הוא רק הכסות, הסימפוזיון שדרכו מתנהלת מלחמת התרבויות בין שתי ערים שנמצאות רק שמונה מיילים אחת מהשניה אבל לא יכולות להיות רחוקות יותר. 

 עיקר החדשות

 את משחק הגברים שנערך יומיים לאחר המאבק בין הנשים, ראיתי בבאר סמוך לקמפוס. כרטיסים לא הצלחתי להשיג ואצל הספסרים הכרטיסים כבר טיפסו לרמה של ארבע ספרות. אפילו בשביל המקום בפאב נאלצנו לעמוד בתור ולהילחם עם מאות אוהדים שניסו להיכנס לבאר, וזאת למרות שהגענו למקום שעה לפני פתיחת המשחק.

 בסיום המשחק, מיהר השדר להחזיר את השידור לאולפן לפתיחת מהדורת החדשות של השעה 11. הידיעה הפותחת כמובן עסקה במשחק וצמד הקריינים החזירו מיד את השידור לצוות באולם שמיהר להעביר את השידור לעוד ארבעה צוותים ששהו מחוץ לאולם והביאו למסכים את שמחת המנצחים ואת התוגה העגומה של המפסידים. אחר כך דיברו שם שתי דקות על תוכנית הבריאות והמלחמה בעיראק.

9 Comments

בני תבורי 6 במרץ 2010

כתבה נהדרת.

גיל 6 במרץ 2010

כתבה יפה רק הערה אחת. מי שחולם להגיע לנבא רצוי שיהיה שחקן של צפון קרוליינה. שחקנים מדיוק התרסקו (תרתי משמע) בנבא. לא מדובר רק באלו שנפצעו אלא גם בשחקנים כמו לייטנר שהציפיות מהם היו בשמיים ולא עשו כלום.

אלון 6 במרץ 2010

גיל זה לא מדויק, נכון לפתיחת העונה דיוק היתה האוניברסיטה עם הכי הרבה שחקנים בנבא. מאז שרוי ווליאמס בצפון קרוליינה השחקן הכי טוב שיצא משם זה פלטון ספנסר. מי שגם רוצה גם להגיע לנבא וגם להצליח בנבא עדיף לו לשחק בקונטיקט.

גיל 6 במרץ 2010

הנקודה היא לא לשלוח שחקנים אלא שהם גם יצליחו שם. אי אפשר להשוות את ההצלחה של שחקני קרולינה לאלו של דיוק.

אלון 6 במרץ 2010

גיל, אני מסכים שפעם זה היה ככה אבל מאז שדין סמית פרש השחקנים של קרוליינה לא הופכים לכוכבים בליגה.

zeevny 7 במרץ 2010

גיל ואלון,

מעבר לנושא הקללות, ברור שדיוק היא קבוצה שהרבה יותר עסוקה בלאסוף נצחונות מאשר ללטש כשרון. השחקן היחיד ששיחק הרבה מעל הציפיות ממנו היה קרלוס בוזר, ולא ממש ספרו אותו כשהיה בדיוק. יש רשימה ארוכה של שחקנים שלא הצליחו כמו שציפו מהם (דנליבי בעיקר אבל גם אלטון ברנד ומגאתי). צפון קרולינה, חוץ מהסופרסטארים, תמיד טיפחה שחקני משנה שהצליחו למצוא את מקומם בליגה (ג'ורג' לינץ' או סקוט וויליאמס הם שחקנים שאני חושב עליהם מיידית, אבל מדובר בתופעה הרבה יותר גדולה).

אלון 7 במרץ 2010

זאב, אני חושב שיש הרבה פעמים ציפיות גדולות מדי משחקנים שיוצאים מדיוק וקרוליינה. שחקנים כמו מרווין ווליאמס, ברנדן רייט ושלדון ווליאמס לא היו נבחרים במקום שהם נבחרו אם הם היו יוצאים ממכללה אחרת.
כמעט כל שחקן תיכונים נורמלי שהן מגייסות הופך כמעט באופן אוטומטי למקדונלד אול אמריקן.
האוהדים של שתי הקבוצות מתעניינים בניצחונות ולא כל כך מעניין אותם המקצוענים. המון אוהדים משתי הקבוצות אמרו לי שהנבא לא ממש מעניין אותם ונראה לי שלא כולם סגורים על איך נראית הקריירה של הבוגרים שלהם. זה כנראה מחלחל לכל המדינה כי הבובקטס הם קבוצת כדורסל שמפסידה המון כסף, המגרש שם כמעט תמיד ריק והרייטינג שלהם הוא כמעט אפס.

עידו 7 במרץ 2010

פוסט משובח ומלבב.
יש מצב לפוסט המשך אחרי המשחק.
דיוק שוחטת ומעניין לשמוע על האווירה ועל הנעשה מסביב.
זאבי- כל הכבוד על הבמה.

שלו 7 במרץ 2010

אלון, מרתק, מדהים שאותו סט של חוקים פחות או יותר ושם זה ממש ספורט, וכאן זה עסקן שמנסה להעביר יהודים כשרוניים כדי ליצור הזדהות מזויפת עם מפעל חייו השוקע.

Comments closed