גלובל פוטבול

זה קצת מוזר, אבל אני מתרגש הרבה יותר מהמשחק הלילה מאשר מהמשחק של השנה שעברה. אולי בגלל שבשנה שעברה הייתי מעורב רגשית במשחק, אולי בגלל שהפסד לברצלונה הוא לא דבר נורא כל כך, אולי בגלל שבברלין כבר יש תכונה עצומה מהבוקר למשחק, וברחובות כבר יש התכתשויות קלות בין כל היאפים אוהדי באיירן לבין הברלינאים שלא יכולים לסבול שום דבר שמריח מבוואריה.

ואולי אני מתרגש בגלל שברצלונה ומנצ'טסר, שתיים מהקבוצות היותר גלובליות בספורט העולמי, הן גם קבוצות די פרובינציאליות. זאת אומרת שהן קבוצות שמייצגות קודם כל את העיר שבה הן משחקות, הכדורגל שלהן הוא תשקיף לתרבות של העיר ורבים מהשחקנים בשתי הקבוצות גדלו דרך מחלקות הנוער של המועדונים.

המשחק של אינטר נגד באיירן הוא משחק בין שתי קבוצות שמגדירות בצורה מדוייקת את הגלובליזציה, את הסרת הגבולות באירופה, את העובדה שבכדורגל לפחות, אין שום חשיבות לזהות השחקנים שמשחקים עבור המועדון או המדינה. יותר מכך, המשחק היום מוכיח בצורה נחרצת שכדי לעשות עבודה איטלקית או גרמנית לא ממש צריך איטלקים או גרמנים. הכדורגל היום מאפשר להביא שחקנים מכל העולם, אבל הוא מאפשר לשחקנים הללו היטמעות מוחלטת בתוך התרבות המקומית.

אינטר מאומנת על ידי סופרסטאר פורטוגזי שמעלה בהרכב אחד עשר לא איטלקים שהעיפו את ברצלונה בחצי הגמר ושמעו אחר כך את כל העולם מתלונן על הכיעור שכרוך ב"קאטאנצ'יו", שיטת כדורגל שהיא יותר איטלקית מספגטי. באיירן מנוהלת על ידי הולנדי, הקפטן שלה הוא הולנדי, והכוכבים שלה הם הולנדי, צרפתי וקרואטי, ואיכשהו באיירן הנוכחית הפניצה לחלוטין את עקרון הכדורגל הכי גרמני: לא חשוב נגד מי אנחנו משחקים, לא חשוב אם היריב יותר טוב או כמה הוא יותר טוב (הונגריה של 54 והולנד של 74). כדורגל משחקים 90 דקות, לפעמים 120, ובסוף הגרמנים מנצחים.

הערות טקטיות לקראת הגמר הגדול - זה דווקא מעניין*
מהדורה אחרונה לקראת הגמר - מי ווינר מי?